זו הייתה מלחמה שנפתחה במהלומת אויב כואבת; שנמשכה בהצהרות גדולות ובכוח גדול; שהיו בה גבורה עילאית והתגייסות רחבה; מערכה שהתחילה עם חזית בינלאומית תומכת שהלכה והתפוררה לה מיום ליום; מלחמה מוצדקת שהיינו חייבים לנצח בה.
אבל כשמלחמת לבנון השנייה הסתיימה, הייתה באוויר תחושה של כשלון.
השבוע, כשציינו חצי שנה למלחמה שהתחילה באותה שבת שחורה, חשבתי על לבנון השנייה, וחשבתי עלינו: נזכרתי בתחושות שהיו לנו בשבועות ובחודשים שלאחריה, וחשבתי על איך אלו התעצבו בשנים לאחר מכן. ועל כך שלמרות שההיסטוריה נחרזת היטב בין אחת לאחרת, כנראה שבשלב הזה עדיין קשה להעריך מה יהיו תוצאות המלחמה בעזה.
מה שכן אפשר לומר הוא כזה: שאת המלחמה החשובה ביותר שלנו, כבר הפסדנו.
המלחמה החשובה ביותר שלנו
כולנו התרגלנו לכותרות שמייצרות עניין. משהו מפוצץ, משהו מתחכם, העיקר שנקליק את דרכנו פנימה.
אני מודה, גם בצד הזה של הדף זה מפתה.
לכן, אם הכותרת הייתה ׳המלחמה החשובה ביותר שלנו היא על שיטת הממשל׳, סביר שהיא הייתה נתקלת לא רק בספקנות מתבקשת, אלא גם בפליין-אולד חשדנות: עוד משחק מילים שכל מטרתו היא לפתות את הקורא. אז, הפעם, הצנעתי.
אבל כדי שזה יהיה ברור: המלחמה החשובה ביותר שלנו היא על שיטת הממשל.
יותר מהדיון על הבטחון.
יותר מהדיון על הכלכלה.
יותר מהדיון על הגיוס.
יותר - אפילו - מהדיון על ניהול המלחמה ועל החטופים.
מסכימים, לא מסכימים, זו הטענה.
למה?
כי התוצאה של כל אחד מהדיונים הללו תיגזר - קודם כל - מהמידה שבה הרשויות בישראל בכלל רוצות ויכולות לשרת את אזרחי המדינה. ואת זה קובעת שיטת הממשל.
זה באמת עד כדי כך פשוט.
את רותחת על כך שחדלי אישים מנהלים את המדינה בזמן מלחמה? תשאלי את עצמך: מה מאפשר להם - ודווקא להם - להגיע לעמדות המפתח הללו. את לא מבינה כיצד אפשר לנהל מלחמה עם ממשלה לא מתפקדת? תשאלי את עצמך: כיצד מורכבת ממשלה בישראל והאם זה הגיוני שצוות ההנהלה הבכיר במדינה יורכב ממתחרים ולא משותפים? את תולשת שערות מהראש על ראש ממשלה שכבר לא ברור לך אם האינטרסים שלו ושלנו הם אותם אינטרסים? תשאלי את עצמך: במה תלוי באמת ראש הממשלה וכמה הוא תלוי בנו? את מתפלצת על כך שחברי הכנסת יוצאים לפגרה בזמן מלחמה ולא מייצרים בקרה אמיתית לממשלה? תשאלי את עצמך: כיצד נבחרים חברי הכנסת ולמי שמורה הנאמנות שלהם? ואחרי כל זה, תשאלי את עצמך: איך בכלל הגענו למצב הזה וכמה הוא קשור לאופן שבו המדינה הזו פועלת?
שיטת הממשל היא מערכת ההפעלה של המדינה. ככזו, היא קובעת את המידה שבה הרשויות פועלות בשם האינטרסים של העם; את מידת התועלת שהן יכולות לייצר לנו; ואת היכולת שלנו לבקר אותן. יש לה השפעה מכרעת על כל סוגיה שהמדינה נוגעת בה, החל מאיכות בית הספר שאליו את שולחת את הילדים שלך ועד השיקולים שנלקחים בחשבון במשא ומתן לשחרור החטופים. החשיבות שלה לא נגזרת מכך שהדיון עליה חשוב יותר מהצלת חיי אדם. הוא לא. החשיבות שלה נגזרת מכך שקיומה של שיטת ממשל תקינה מאפשר למדינה לעשות את כל אותם דברים, שמתחילים בשמירה על בטחונם של אזרחיה וממשיכים בשמירה על רווחת חייהם.
וכאשר שיטת הממשל כושלת, כפי שקורה בארץ, כך גם המדינה. לכן, זה הקרב הכי חשוב שלנו.
(להעמקה - הוספתי רשימת קריאה למטה).
איפה אנחנו ואיפה המלחמה?
בחמישי תשודר בטלוויזיה תכנית התחקירים ׳עובדה׳. המוסד העיתונאי הוותיק מספק לנו בחודשים האחרונים מסמכים עיתונאיים מרתקים על הנעשה במלחמה, לפני השבעה באוקטובר ואחריו, לפני הקלעים ומאחוריהם.
מעבר לטיזר שמשודר בימים האחרונים (ראש השב״כ לשעבר אומר שראה הכל...) - אין לי מושג מה יגידו שם הערב. אבל יש לי ניחוש על מה לא ידברו שם:
לא ידברו שם על מערכת התלויות של ראש ממשלה בישראל, ואיך התלויות הללו מייצרות מצב שמפלגות לשון מאזניים ועסקים מפלגתיים הם אלו ששולטים במדינה עד לשבעה באוקטובר, ומאז.
לא ידברו שם על האופן שבו מורכבת ממשלה בישראל, וכיצד מלאכת ההרכבה משפיעה על היכולת של הממשלה הזו לתפקד לפני המלחמה ובמהלכה.
ולא ידברו שם על התלות של חברי הכנסת בממשלה, ואיך התלות הזו משפיעה על היכולת שלהם לייצג את ציבור הבוחרים בכנסת לפני המלחמה ולבקר את פעילות הממשלה, במהלכה.
מה כן יהיה שם? אותם סימפטומים של מדינה שכבר מזמן לא משרתת את אזרחיה, עטופים היטב בעוד כותרות, עוד קלוז-אפים, עוד מוסיקה דרמטית ובעוד דקה נשוב. הלוואי שאתבדה.
וזו - גבירותיי ורבותיי - התכנית ׳עובדה׳: הקרם-דה-לה-קרם של העיתונאות החוקרת בישראל. אז עזבו תשובות: שישה חודשים אחרי אנחנו עוד לא התחלנו לשאול את השאלות. ואם לא התחלנו לשאול את השאלות, איך בכלל נילחם את את המלחמה הנכונות?
לסיום, סיפור ירושלים קצר
השבוע מצאתי את עצמי בירושלים, מדבר עם אדם שזה עולם עיסוקו: הוא חלק מארגון שעוסק בממשל הישראלי, והוא עצמו פועל מול גורמים במערכת, כדי לקדם תיקון.
את הברנז׳ה הזו אני אמנם מכיר זמן קצר, אבל לאט לאט אני לומד את הטקסיות שלה: רוב השיחות מתחילות במעין אחוות לוחמים כזו, כזו שקיימת בין אנשים שחולקים ראיית עולם דומה, אך שהעולם טרם מקבל; משם ממשיכים לספק-טרוניה-ספק-חיזוק-הדדי על המצב והבעייתיות שבו; ומשם השיחה מתגלגלת די מהר להתפלפלות על הפתרונות עצמם. בדרך כלל, ככל שהויכוח מעמיק יותר - ככה הוא יותר עקר, שכן המרחק בין קוצו-של-יוד בחדר לשליכטה-של-המציאות ברחוב רק הולך וגדל.
אבל לשיחה הזו היה פוטנציאל יותר גבוה, מהסיבה הפשוטה שכאן היה מדובר במישהו שבאמת מדבר עם אנשים בתוך המערכת. אז אחרי כמה דקות של איפוק חסר עתיד, בשלב מסוים התפרצתי ושאלתי: ״תגיד, בתור מי שחי את העולם הזה, למה זה בעצם תיקון לא קורה?״.
וכמה שהשיחות האלה הן לרוב עכורות בפרטים ומתבדרות בכיוון, ככה התשובה שלו הייתה נקייה וחדה. וכך הוא אמר:
כי הם - חברי הכנסת - לא יפגעו בשיטה שהביאה אותם לשם, וכי לנו - הציבור - פשוט לא איכפת.
הוא המשיך והסביר: שום דבר לא ישתנה פה עד שהבן-אדם שתקוע בפקק יבין שהוא תקוע בפקק הזה כי המדינה - שהוא משלם לה מיסים -לא עושה את העבודה שלה; ושהסיבה לכך קשורה קשר ישיר לשיטת הממשל שלנו: שיש קשר בין איכות המינוי, והיכולת של הממשלה לתפקד, והכיוון שאליו היא בכלל מושכת, לבין הפקק בתנועה או בית הספר של הילדים או המחיר של המשכנתא. שהחיים של כל אחת מאיתנו היו יכולים להיות טובים יותר אם הייתה פה מערכת הפעלה טובה יותר. כי עד שאנחנו לא נבין את זה - ונשים את זה בראש סדר העדיפויות שלנו - אף אחד לא ישנה את זה.
בדרך חזרה מהפגישה חשבתי על התשובה שלו ועל המלחמה הזו. לא זו שהייתה בלבנון ולא זו שכעת בעזה, אלא זו שבירושלים: המלחמה שאנחנו מפסידים, פשוט כי טרם הגענו לקרב.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.
נ.ב
על הבעיה -
על הפתרונות והדרך אליהם -
עלינו -