לפני ארבעה חודשים חזרנו לישראל.
בין יולי הלוהט לנובמבר הקריר, בין המהפכה משפטית למלחמה בעזה ובין החזרה שלנו לארץ לחזרה של החטופים הביתה - העולם כאילו התהפך.
אבל בכל התזזית הזו - יש קבוע אחד. הגורם היציב שמרתיח את הדם. ולא, זה לא המצב של המדינה; זו גם לא המלחמה; זו המדינה שכבר אינה מתיימרת לשרת את אזרחיה.
היא אפילו לא עושה את עצמה יותר.
זה כאילו נורמלי שהממשלה מנופחת בזמן שהעם כורע תחת הנטל.
זה כאילו נורמלי שמפלגות מקדמות סקטורים בזמן שהעם מחפש אחדות.
אבל זה לא נורמלי.
זה יקום הפוך שפשוט התרגלנו אליו.
אז איך בכלל הגענו למצב שבו רשויות המדינה פועלות כנגד האינטרס הציבורי?
הכידון האבוד של ישראל
בשבוע שעבר הצגנו את מודל האופניים. בבסיס המודל הטענה כי מדינה - כמו אופניים עבור אנשים - היא מכשיר שמאפשר לחברות לנוע ממקום למקום; שכדי לעשות זאת היא צריכה שלוש מערכות: מערכת הנעה, מערכת היגוי ומערכת בלמים; וכי - אם אחת מהמערכות הללו כושלת - המדינה נכשלת.
את המסע הזה התחלנו במערכת ההנעה ובחדלון המשילות: ראינו כיצד המימוש של השיטה הקואליציונית מוביל לכשל הזה; כיצד השחקנים הפוליטיים - משני הצדדים - מרוויחים מכך; וכיצד אנחנו נשארים עם החשבון.
אבל ככל שחידלון במערכת ההנעה הוא חמור, כשל במערכת ההיגוי מסוכן אף יותר: מערכת הנעה כושלת אמנם יכולה להקשות את הדרך, אך מערכת היגוי כושלת מובילה אותנו ליעד הלא נכון. לכן, קשה להפריז בחשיבות של הייצוגיות: אם ייצוגיות היא המידה שבה רשויות המדינה פועלות בשם האינטרסים של האזרחים, ואם דמוקרטיה היא ריבונות העם, אזי ללא ייצוגיות - אין דמוקרטיה.
היום נעסוק בכשל הייצוגיות, הכידון האבוד של ישראל. נלמד על הקשר הרופף בין ההצבעה שלנו בקלפי להרכבת הממשלה; כיצד השיטה הקואליציונית מובילה לשלטון המיעוט*; ואיך בכלל ניגשים לתקן כשל ייצוגיות שתיקונו דורש... ייצוגיות. וכמו בשבוע שעבר, המטרה שלנו היא לפקוח עיניים: להבין את המציאות שסביבנו, לזהות את מקורות הבעיה, ולהשתמש בתובנות האלה כדי להתחיל לשרטט לנו פתרונות.
מתחילים.
* בעוד המיקוד שלנו היום יהיה בממשלה, חשוב לציין כי כשל הייצוגיות קיים גם בכנסת ובבית המשפט. מפאת קוצר היריעה - לא נספיק לעסוק בסוגיות אלו השבוע.
האמ-אמא של הדוגמאות
זה אמנם מרגיש עכשיו כמו זכרון רחוק, אבל לאורך מרבית 2023 הנושא שעמד בראש סדר היום הציבורי לא היה המלחמה או החטופים. הרפורמה-מהפכה המשפטית נוגעת אמנם - במהותה - לשאלת הגבלת הכוח (הבלמים במודל האופניים), אבל במרכזה עומדת גם שאלה ייצוגית מובהקת: האם אזרחי מדינת ישראל תומכים או מתנגדים בה?
״העם דורש רפורמה משפטית והוא יקבל רפורמה משפטית...״ השר בצלאל סמוטריץ׳, אפריל 2023 ״... הרוב המכריע של הציבור, לאורך כל הקשת הפוליטית... נגד מה שהממשלה הזו עושה... פחות מ-20% (מהציבור) תומך בממשלה הזו...״ פרופ׳ שקמה ברסלר, אוגוסט 2023
במשך חודשים ארוכים צד אחד טען כי 64 מנדטים הם עדות מוצקה לכך שהעם תומך ברפורמה, בעוד הצד האחר טען כי ההתנגדות הציבורית מעידה על כך שאין למהפיכה תמיכה ציבורית וכי היא מעולם לא עמדה למבחן הבוחר. כך או כך, דבר אחד היה ברור: לא באמת הייתה דרך להראות מה רוצים האזרחים.
אבל אם אין לנו יכולת לדעת שהממשלה פועלת בשם האינטרסים שלנו בסוגיה כזו, מה זה אומר על כל סוגיה אחרת שלא מקבלת כזו תשומת לב תקשורתית?
אם הייצוגיות היא המידה שבה רשויות המדינה פועלות בשם האינטרסים של האזרחים, אזי נדרשים שני תנאים כדי לקיים אותה: האחד, שרשויות השלטון יפעלו בהתאם לאינטרסים של האזרחים; והאחר, שהאזרחים יגדירו את האינטרסים הללו מלכתחילה. הטרגדיה של הייצוגיות בישראל היא ששני התנאים הללו - בנפרד וביחד - אינם מתקיימים. כדי להסביר מדוע, נתחיל בשאלה בסיסית מאוד: מה בעצם קורה לקול שלנו מהרגע שבו אנחנו שמים את הפתק בקלפי ועד הנקודה שבה מכוננת ממשלה בישראל?
הדים עמומים: המסע של הקולות שלנו, מהקלפי ועד לכינון הממשלה
בחירות הן דבר מבלבל. הן יכולות לייצר את האשליה שבגלל שאנחנו מצביעים בהן, אנחנו הריבון במדינה. אבל ריבונות העם איננה מתקיימת רק מעצם קיומן של הבחירות. היא נגזרת מהיכולת של אזרחי המדינה להגדיר את המטרות שלאורן יפעלו הרשויות. מכאן, שכדי להבין באיזו מידה מתקיימת ריבונות העם בישראל, אנחנו צריכים להבין את המסלול שעושים הקולות שלנו בקלפי עד לקווי היסוד של הממשלה.
אז מה יש לנו פה?
בשלב הראשון, המנגנונים המפלגתיים בוחרים את המועמדים לרשימות לכנסת. השלב הזה הוא שלב שבו האזרחים אמנם יכולים לקחת חלק, אבל הרוב המכריע שלהם נעדר ממנו. לדוגמא: שר המשפטים יריב לוין - מי שהוביל את אותה רפורמה משמעותית ושנויה במחלוקת - נבחר למקום הראשון ברשימת הליכוד לכנסת ה-25, עם מספר בוחרים שמייצג כ-0.5% מאוכלוסיית ישראל (נציין כי מפלגת ליכוד מייצגת מיעוט של מפלגות שבהן בכלל מתקיימים פריימריס, מה שמעיד על חומרת המצב בכנסת כולה).
בשלב השני, האזרחים בוחרים ברשימות בבחירות הכלליות לכנסת. בבחירות אלו, הקולות שלנו קובעים את מספר המנדטים שכל סיעה בכנסת תקבל (בניכוי אחוז חסימה, מנגנון שמטרתו להגביל את מספר הסיעות בכנסת, אך פוגע בייצוגיות של האזרחים בכנסת), אבל לא את הרכב הרשימה. מספר המנדטים משפיע על תנאי הפתיחה של השלבים הבאים, אבל כאן מסתיימת המעורבות של הציבור בתהליך.
בשלב השלישי, הנשיא מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת. בשלב זה, הסיעות כבר אינן תלויות בקהל הבוחרים שלהן, ודוגמא בולטת לניצול של הפרצה הזו הייתה הרכבת הממשלה בראשות נפתלי בנט. זו לקונה שמאפשרת לסיעות להרכיב קואליציה - בניגוד לעמדת הציבור.
בשלב הרביעי, הסיעות מנהלות את המו״מ הקואליציוני שבסופו נחתמים ההסכמים הקואליציוניים. הסכמים אלו כוללים את קווי היסוד של הממשלה ואת חלוקת התיקים, שמגדירים את מדיניות הממשלה החדשה. במסגרת השיטה הקואליציונית, רוב חברי הכנסת כבולים - דה פקטו - מלבקר את הממשלה, והממשלה כבולה לקווי היסוד של הקואליציה. מעבר לכשל הברור בהפרדת הרשויות, לציבור אין שום יכולת לבקר, לאשר או לדחות את התוצאות של המשא ומתן הזה.
התהליך הזה הוא - כמובן - מעגלי: בגלל שגם בבחירות הבאות האזרחים לא יבחרו את מועמדי הרשימות, חברי הכנסת הנוכחיים מתעניינים הרבה יותר במצבם במפלגה מאשר במצבם אצל האזרחים. כן, גם כעת, בזמן מלחמה.
כלומר, מתוך ארבעה שלבים מרכזיים שמובילים להגדרת קווי היסוד של הממשלה - אזרחי ישראל מעורבים באחד ומודרים משלושה. ולמרות שאפילו במבט-העל הזה המימדים של כשל הייצוגיות נראים היטב, אנחנו נרצה להעמיק בשלב האחרון בתהליך. המו״מ להרכבת הקואליציה הוא השלב שבו נקבעים קווי היסוד של הממשלה, ושם נמצאת אחת הפתולוגיות המרכזיות של כשל הייצוגיות.
השיטה הקואליציונית: כיצד השאיפה להסכמות רחבות הפכה למציאות של שלטון המיעוט
הרעיון בבסיס השיטה הקואליציונית הוא דווקא ראוי: כדי שהממשלה תפעל מתוך הסכמה רחבה בעם - נבחרי הציבור יגבשו קואליציה ומכוח אותה קואליציה תורכב הממשלה. אבל האם קואליציה של חברי כנסת - בשיטה הישראלית הקיימת - מייצגת בהכרח את קונצנזוס רעיוני של ציבור הבוחרים?
האם רוב האזרחים באמת תומכים בממשלה מנופחת ולא מקצועית?
האם רוב האזרחים באמת תומכים בחינוך ציבורי שאינו כולל מקצועות ליבה?
האם רוב האזרחים באמת תומכים באי-שוויון בנטל?
האם האזרחים באמת תומכים בהצתת חזית נוספת בתוך ישראל בזמן מלחמה?
האם האזרחים באמת תומכים בהזרמת תקציבי עתק לסקטורים שמייצגים מיעוט באוכלוסיה?
ככה נראים קווי היסוד של הממשלה הנוכחית:
אם היינו ממפים את עמדות הבוחרים בסוגיות הליבה (בטחון, מדיני, חינוך, כלכלה, שוויון בנטל, דת ומדינה וכד׳) עפ״י שיוכם המפלגתי, אני מאמין שהיינו רואים תמונה כזו:
כדי להבין מדוע יש פער כזה גדול בין קווי היסוד של הממשלה לבין האינטרסים של העם, אנחנו צריכים להבין את השיקולים בהרכבת הקואליציה. כשראש הממשלה המיועד מקבל את המנדט להרכבת הממשלה, השיקול הראשון שעומד לנגד עיניו הוא היכולת של הקואליציה להתקיים. בשלב הזה, למפלגת השלטון המיועדת יש בדרך כלל שתי אפשרויות: להקים קואליציה עם עוד מפלגה גדולה במרכז המפה הפוליטית או להקים קואליציה עם קבוצה של מפלגות קטנות בקצה המפה. מדוע שהיא תבחר דווקא באופציה השנייה?
אם מפלגת השלטון המיועדת (נניח: הליכוד) תבחר להקים קואליציה עם מפלגה גדולה אחרת (נניח: המחנה הממלכתי), היא תידרש לחלוק יותר מה׳שלל הממשלתי׳ עם שותפתה והיא תחזק את מי שתתחרה איתה על הגה השלטון בבחירות הבאות. מנגד, אם היא תבחר לצרף לקואליציה מפלגות קטנות וקיצוניות יותר (נניח: עוצמה יהודית), העלות התקציבית של הדרישות שלהן תהיה אמנם משמעותית (בטח ביחס לקהל המצביעים שלהן), אבל בהיבט יציבות הקואליציה זהו שיקול משני.
בהסתכלות פוליטית ארוכת טווח יותר, חשוב לזכור שהקיום של כל מפלגה תלוי ביכולת שלה לבדל את עצמה ממפלגות אחרות. אם מפלגת השלטון המיועדת תבחר להקים קואליציה עם מפלגה גדולה אחרת במרכז, היא עושה שירות אלקטורלי למפלגות הקיצוניות, מהלך שיכול לעלות לה ביוקר בבחירות הבאות. מנגד, אם היא פונה לקיצון - היא מקצרת את המרחק בינה לבין המפלגות שמזנבות בה ומבדלת את עצמה מהמפלגות במרכז המפה הפוליטית. בחברות שהולכות ומתקטבות, זהו מהלך שיש בו הגיון פוליטי.
מכל השיקולים הללו, מפלגת השלטון תבחר להרכיב קואליציה דווקא עם המפלגות בקצה המפה הפוליטית, ולאו דווקא בגלל שיקולים אידאולוגיים של מצביעיה. כלומר, במקום שהקואליציה תייצג רוב של אזרחים עם חפיפה אידאולוגית מירבית, היא מורכבת מרוב של חברי כנסת עם חפיפת אינטרסים מפלגתיים מירבית.
לאן כל זה מוביל אותנו?
אם לפני הבחירות המנגנונים המפלגתיים בוחרים עבורינו את המועמדים; ואחרי הבחירות אותן דמויות מקיימות את המו״מ הקואליציוני משיקולים מפלגתיים (ללא בקרה שלנו על התהליך וללא כנסת שיכולה לעשות את עבודת הבקרה בשמנו) - מה אנחנו יכולים להסיק מזה על ריבונות העם במדינה?
כפי שראינו בשבוע שעבר, בשיטה הישראלית - ראש הממשלה כפוף לשריו יותר מאשר הם כפופים לו. ברצותם תהיה קואליציה, וברצותם לא תהיה. בהיבט המשילות - המשמעות היא שהממשלה היא גוף לא מתפקד. אבל בהביט היצוגיות, המשמעות חמורה יותר: אותן מפלגות קטנות בקצה המפה הפוליטית הופכות ללשון המאזניים של הקואליציה, גם ברמה האידאולוגית. מכאן, שהבחירה של מפלגת השלטון לחבור אליהן היא הרת אסון לייצוגיות: במדינה שבה העם אמור להיות הריבון, השיטה הקואליציונית מובילה אותנו לממשלה שנשלטת ע״י המיעוט.
לסיום
השבוע נפגשתי עם חבר שאמר לי:
׳שמע, קראתי את מה שכתבת בשבוע שעבר... ואני מבין ומסכים, אבל... מה עושים עם כל זה??״.
החדשות הטובות הן שיש מה לעשות, ושכל הבעיות הללו פתירות (ראו ׳פתרון אחד לדוגמא׳): ניתן לבחור חברי כנסת כך שידווחו ישירות לציבור; ניתן לבחור ראש ממשלה כך שידווח ישירות לציבור, וכך שקווי היסוד יוצגו לפני הבחירות, ולא אחריהן; ניתן לתת לראש הממשלה מנדט להרכיב את ממשלתו ולנהל אותה, כך שיוכל לגייס את הדמויות הטובות ביותר; ניתן להפריד בין הכנסת לבין הממשלה כך שהממשלה תוכל לפעול והכנסת תוכל לבקר ולחוקק. יהא הפתרון אשר יהא, אנחנו צריכים דרך טובה יותר להגדיר מה אנחנו רוצים, ואנחנו צריכה לקצר את המרחק בין הקול שלנו לבין הכיוון שבו פועלות הרשויות.
אבל האירוניה הטרגית בכשל הזה היא שכדי לתקן את הייצוגיות (ואת הכשלים האחרים), נדרשת... ייצוגיות. כיצד נוכל לשנות מערכת אם הכוח אינו בידינו וכאשר עסקני המפלגות (וגם חלק מהציבור) יעשו ככל שהם יכולים כדי לשמר את כוחם?
המפתח לתיקון הוא אצלנו. עד היום, שיטת הממשל לא הייתה בראש סדר העדיפויות הציבורי, ולכן אף אחד לא טרח לתקן אותה. אבל כשאנחנו נבין שהבעיה הכי משמעותית שעומדת לפתחינו היא השיטה ונפעל לאור ההבנה הזו - נוכל להניח לרגע בצד את המחלוקות (החשובות) האחרות - ולהתפנות סוף סוף לבניית מדינה שמשרתת את אזרחיה. כדי להגיע לשם, החזית הראשונה שאנחנו נדרשים אליה היא חזית המודעות, והקריאה שלך היא חלק מהמאמץ הזה.
תודה על הקריאה ולכל מי שתרם השבוע ונמשיך בשבוע הבא. אם מצאת ערך בדברים - אשמח אם תעבירי אותם הלאה 👇.
שבת שלום, ושנצליח.
—
נ.ב.
אם את צופה בוידאו הזה ומסכימה עם כל מילה - כנראה שלא עשיתי עבודה מספיק טובה בלהסביר את עמדתי :/
כמה דברים -
פוליטיקה היא כן מקצוע: חקיקה היא מקצוע. להיות פרלמנטר זה מקצוע. להיות נבחר ציבור זה מקצוע. להיות בן אדם טוב זה חשוב, כמו בכל מקצוע, אבל זה לא מספיק. לכן, כדי שהפוליטיקאים יהיו טובים בלשרת אותנו - פוליטיקה חייבת להיות קריירה.
המלכודת שאנחנו לרוב נופלים בה היא בלבול חדלי האישים שבמערכת עם כשלי המערכת עצמה, ופה מר אברמוביץ׳ נופל. חדלי האישים אינם מקור הבעיה, הם סימפטום שלה. כל מערכת שיש בה פרצות לאינטרסים זרים - תמצא את עצמה נפרצת ע״י חדלי אישים. זה קורה בכל מקום. החוכמה היא לבנות מערכת שבנויה לשרת את הלקוח ומושכת אנשים שזוהי המטרה שלהם.
גישה נכונה ומציאותית יותר היא זו של שלי יחימוביץ׳. הגברת חיימוביץ׳ לא התביישה להגיד שהיא פוליטיקאית. להיפך, היא התגאתה בזה. היא גם לא ראתה סתירה בין הצורך שאנשים טובים יכנסו לפוליטיקה ושפוליטיקה היא מקצוע. לצערנו, השקפת העולם הזו אינה נפוצה במקומותינו, ועד שזה לא ישתנה - אנחנו גם לא נראה פוליטיקאים טובים יותר.
מדינה היא מערכת, וכדי שמערכת תפעל - התכנון שלה צריך להיות נכון. כשל הייצוגיות, בדיוק כמו כשל המשילות, הוא לא פונקציה של אידאולוגיה או אפילו של איכות האנשים במערכת (למרות שאלו נדרשים כדי לתקנו). הוא תולדה של כללי המשחק. אם נשכיל לשנות אותם - נתחיל לראות תוצאות אחרות וגם אנשים טובים יותר; עד אז - שום דבר לא ישתנה כאן.
אם הרעיון שלנו לבנות מדינה טובה יותר מבוסס רק על אנשים טובים, שירדו עלינו מהשמיים, ובעצם נוכחותם יובילו אותנו אל הארץ המובטחת - אז אנחנו לא מנסים לבנות מדינה. אנחנו פשוט מחכים לניסים.