אשליות

אל מול התובנות שהגענו אליהן ב׳על הבעיה׳, מתחילות להתבהר האשליות שמובילות אותנו כבר עשרות שנים להבנה קלוקלת של המציאות ולקידום של פתרונות שווא. לקראת סיום פרק ניתוח הבעיות ובבואינו לדון בפתרונות, ננסה לנשים זרקור על חלק מהאשליות הללו, כדי שנוכל להזהר מהן בהמשך - 

1. הבעיה של מדינת ישראל היא שהרשות המבצעת איננה מספיק חזקה ביחס לרשות השופטת, ולכן - הממשלה לא מצליחה לממש את המנדט הניתן לה מהעם

   1. היכולת של הרשות המבצעת לממש את המנדט הניתן לה ע״י העם היא אכן חלשה מאוד וזה אכן מצב בלתי סביר, אך הגורמים המרכזיים לחולשה זו אינם בתי המשפט. כפי שראינו - כשסקרנו את כשלי הייצוגיות בממשלה - ממשלת ישראל איננה מייצגת את האינטרס הציבורי של רוב האזרחים. אבל גם אם הממשלה הייתה מייצגת את רצון העם - היא איננה יכולה להגדיר ולממש מדיניות בצורה אפקטיבית, מסיבות שנוגעות לאופן שבו היא מורכבת ופועלת: לראש הממשלה אין סמכות כלפי השרים להתוות מדיניות, המינויים בממשלה תלויים באלקטורט במוסדות המפלגה ולא באיכות המנהיגים והחברים בממשלה היא בעלי אינטרסים מנוגדים היות והם מתחרים עתידיים. זה לא קשור לבית המשפט, זה קשור לממשלה עצמה. 

   2. מכאן, שאם מטרתנו הייתה לחזק את יכולתה של הממשלה לממש מדיניות - הזרקור צריך היה להיות מופנה לחיזוק הייצוגיות והמשילות של הממשלה, ולא לקרבות סרק מול בתי המשפט. 

2. הבעיה של מדינת ישראל היא שהרשות השופטת לא מספיק חזקה ביחס לרשות המבצעת, ולכן - הממשלה יכולה לפעול בצורה דורסנית כלפי האזרחים ובניגוד לאינטרס הציבורי

   1. אם אין מספיק בקרה על פעילות הממשלה או שממשלת ישראל פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי, אזי נכון היה להתרכז לא בקו ההגנה האחרון, הוא בית המשפט, אלא בקווי ההגנה הראשונים, הם תהליך הרכבת הממשלה ומאזן הכוחות בין הממשלה לכנסת. מי שסומך את הגנתו על בית המשפט כדי לייצר מדיניות - ובמיוחד על הרכבו של בית המשפט - מראש מודה בתבוסתו: או בתבוסה הנוגעת לקווי ההגנה עד לבית המשפט או בתבוסה אל מול רצון הציבור.

   2. מכאן, שהמאבק להגבלת הכוח - נכון שיופנה לעיגון חירויות הפרט בחוקה; לחיזוק מעמדה של הכנסת והפרדה בין הכנסת לבין הממשלה; ולהגברת הייצוגיות בכל אחת מרשויות השלטון, כדי להגביר את יכולתם של האזרחים לבלום מהלכים קיצוניים. אין זה סותר את המאבק לביצור כוחו של בית המשפט, אך לב המערכה היא בקרבות אחרים. 

   3. לבסוף, המאבק להגבלת הכוח איננו בהכרח סותר את המאבק להגביר את המשילות האפקטיבית והיעילה, בטח במצב העניינים היום. לדוגמא: אם לכנסת היו הכוח והעצמאות לבקר את הממשלה, לממשלה נכון היה לאפשר יותר חופש פעולה. במצב העניינים הנוכחי - לשתיהן יש פחות כוח ממה שהיה רצוי, ושתיהן - יחד עם הציבור - מפסידות מכך (המרוויחים הגדולים מהשיטה הנוכחית הם עסקנים, אגב). אם הדיון על הגבלת הכוח והדיון על המשילות האפקטיבית והיעילה אינם חייבים להיות משחק סכום אפס, אזי אפשר לחזק גם את זו וגם את זו. 

3. הכנסת מאפשרת לאזרחים בישראל ייצוג הולם של האינטרס הציבורי; לכנסת יש יכולת לבקר את פעילות הממשלה ובתי המשפט

   1. כפי שראינו בבחינה של כשלי הייצוגיות, היכולת של אזרחי ישראל לבחור או לשלוח הביתה את נציגיהם לכנסת היא מוגבלת ביותר, והכוח של הכנסת לבקר את פעילות הממשלה (או את פעילות בית המשפט) אף היא מוגבלת ביותר. מכאן, שריבונות העם - כפי שבאה לידי ביטוי בפעילות הכנסת - היא חלשה מאוד. 

   2. התמודדות עם בעיות אלו דורשת התמודדות עם סוגיית הייצוגיות בכנסת וחיזוק מעמדה של הכנסת מול הרשויות האחרות. עד כה, לא זו ולא זו נמצא במרכז הזירה הרעיונית לתיקון שיטת הממשל.

4. במדינת ישראל הממשלה מייצגת את רצון רוב הבוחרים ולכן יש לאפשר לה לממש את המנדט הניתן לה מהעם

   1. כשסקרנו את כשלי הייצוגיות ברשות המבצעת, ראינו שממשלת ישראל מורכבת ע״י מפלגות שנציגיהן גם הם לא נבחרו ישירות ע״י הציבור, ובכל מקרה - מערכת האינטרסים שלהם בבואם להרכיב את הממשלה אינה מערכת האינטרסים של הציבור. יתרה מכך, האופן שבו מורכבת הממשלה והתלות שלה במפלגות לשון מאזניים מייצרת מצב בו דווקא המיעוט הוא זה ששולט בממשלה, וכך יוצא שבמדינת ישראל הממשלה - בפועל - איננה מייצגת את רצון רוב הבוחרים.

   2. כדי להתמודד עם קושי זה, חייבים להתמודד עם סוגיית הייצוגיות של הממשלה, כך שבסופו של דבר - האינטרס הציבורי באמת יקבל את מקומו במדיניות הממשלה.

5. המפלגות מייצגות אותנו; מפלגות ה׳ימין׳ מייצגות את בוחרי ה׳ימין׳, מפלגות ה׳שמאל׳ מייצגות את בוחרי ה׳שמאל׳ וכן הלאה… 

   1. מפלגה אמורה לאגד אנשים עם אג׳נדות דומות כדי שיוכלו לממש אותן במנגנון הדמוקרטי, בשם הציבור שבחר בהן. על פניו, זהו מוסד שיכול להביא להרבה ערך לאזרח, ובחלק מהמקרים כך הוא עושה. בפועל - במדינת ישראל מפלגת הימין הגדולה ביותר למעשה מובילה קו סוציאליסטי מובהק ומפלגות שמאל נתמכות ע״י ציבור בוחרים שהוא ברובו קפיטליסטי מובהק. במקרה הראשון, הסתירה הזו היא תולדה של דריסת האג׳נדה הרעיונית ע״י המנגנונים המפלגתיים, ובמקרה השני - של ואקום רעיוני ופוליטי של ציבורים ומפלגות.

   2. במקביל לכל זה, בשלב מסוים המנגנון המפלגתי צובר כזה כוח, שחלק הולך וגדל של הפעילות המפלגתית מוקדש לשימור אותו הכוח, ולאו דווקא לשירות האג׳נדות של בוחריהן. כאשר היכולת של האזרחים לבחור את נציגי המפלגות מוגבלת כל כך וכאשר האלטרנטיבות גם הן מוגבלות - הכוח של האזרח להשפיע על מהלכי המפלגה מוגבל מאוד. התוצאה? המפלגות הן לעובדים מה שוועד עובדים מסואב הוא לעובדים: גוף שהוקם כדי לשרת אותם, אבל בפועל - משרת את עצמו. 

   3. מעבר לכשלים הרעיוניים והמבניים הללו - בעולם שבו גם חברי הכנסת עצמם לא נבחרים ע״י הציבור ושבו תוצאות המשא ומתן הקואליציוני יכולות לסתור את רצון רוב הבוחרים - המשמעות היא שגם הכנסת וגם הממשלה אינן מייצגת נאמנה את האינטרס הציבורי. במצב כזה, קשה לטעון שרשימות מפלגתיות ושיטה קואליציונית מייצגת נאמנה את רצון הבוחר.

​

חוט השני העובר בין כלל האשליות הללו, הוא אשליית-העל הבאה (שכל צד טוען בתורו, רק כלפי רשויות אחרות): 

מדינת ישראל מתפקדת כמדינה דמוקרטית (היות והעם מיוצג ע״י מפלגות שמייצגות את הציבור), אך הבעיה המרכזית היא שרשות אחת חזקה מידי ביחס לאחרות (וחוסר האיזון לא מאפשר לאחת מהרשויות לעשות את תפקידה).

​

המציאות היא הפוכה.

​

מדינת ישראל איננה מתפקדת כדמוקרטיה, בראש ובראשונה היות והייצוגיות בכל אחת מרשויות המדינה כמעט ואיננה קיימת. בנוסף, הבעיה של מדינת ישראל איננה שרשות אחת חזקה ביחס לאחרות, אלא שאף רשות איננה מצוידת בכלים הנדרשים כדי לעשות את תפקידה היא, ובטח לא לאזן את פעילותן של האחרות. 

​

במשל תחבורתי: ה׳ימין׳ טוען שהנהג (האזרחים) רוצה להתקדם עם הרכב (מדינה) לכיוון מסוים, ושהמנוע (הממשלה) לא מצליח להזיז את הרכב בגלל שמערכת הבלמים (בתי המשפט) עוצרת אותה. ה׳שמאל׳ טוען כי נכון לחזק את הבלמים כי תאוצת המכונית גבוהה מידי וכי הנהג עלול להוביל לתאונה; בפועל - הנהג (אזרח) עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות ולא באמת שולט במכונית, המנוע (ממשלה) לא מכוון ובקושי יכול להאיץ ל-20 קמ״ש, ההגאים (הכנסת) לא פועלים והבלמים (בית המשפט) חלשים.

כדי שרכב יפעל כהלכה גם המנוע צריך לתת כוח, גם ההגאים צריכים לנהג וגם הבלמים צריכים לפעול והם כולם צריכים להיות חזקים מספיק ולפעול באופן מאוזן. האשליה הגדולה שלנו היא שאחד מהמרכיבים הללו חזק ביחס לאחר, אך המציאות היא שכל אחד מהם לא מתפקד ולא חזק מספיק בפני עצמו, והפעולה שלהם איננה מאוזנת יחד.

​

ובחזרה לנושא שלנו: אפשר גם לחזק את בית המשפט, גם לחזק את הכנסת וגם לחזק את הממשלה בעת ובעונה אחת. האשליה שלנו היא שבכדי לחזק רשות אחת - חייבים להחליש את האחרת. זה פשוט לא נכון, והאשליה הזו מובילה אותנו לרדוף אחרי פתרונות שווא.