כשהייתי ילד, היינו צוחקים על המשקפיים של אבא שלי: שהם כל כך עבים שאפשר לחקור איתם כוכבים, לגלות איתם חלקיקים תת-אטומיים או סתם להדליק מדורה. אבל יותר משהיו מבדרים, המשקפיים האלה היו חלק בלתי נפרד מהאדם שהרכיב אותם. מהנדס שמתכנן מטוסים על חלקי המילימטר, ושלא יכול היה לזוז מילימטר בלעדיהם.
לפני כמה שנים אבא שלי עבר ניתוח לתיקון ראייה, ומאז נפרדו דרכיהם. אז בשישי האחרון, כשהוא סיפר לי שאפילו היום - אחרי שהוא פוקח עיניים - הדבר הראשון שהוא עושה זה לחפש את זגוגיותיו הנעזבות, הן העלו לי שוב חיוך על הפנים.
בשבועות האלה, כשכולנו תולשים שערות מהראש עם כל שערורייה חדשה של שר בממשלה, אני חושב על המשקפיים שלו וכמה אנחנו חסרים עכשיו זוג שכמותן.
על העיוורון. שלנו.
בשבועות האחרונים אנחנו במסע. הוא התחיל בהבנה שהחזית המרכזית שלנו איננה בעזה, אלא בירושלים; המשיך במסקנה שנדרש תיקון של שיטת הממשל; ובשבוע שעבר הגדרנו את כוכב הצפון שלנו: מדינה שבה אנחנו - האזרחים - יכולים לקבל החלטות יחד, ולעמוד מאחוריהן כעם אחד.
בבואנו לבחון את כשלי המערכת ולבנות אחת טובה יותר במקומה, אנחנו זקוקים לכלים: משקפיים שיאפשרו לנו לבחון את הדברים בצורה חדה וברורה; שדרכם נראה מה הסובב ומה המסובב, מהן בעיות השורש ומהם תיקוני אמת.
הכלי החזק ביותר שיעמוד לרשותינו יהיה כוכב הצפון. הוא לא רק מייצג את הכיוון בו אנחנו שואפים ללכת, אלא גם את מערכת הייחוס שבאמצעותה נבחן את המציאות של חיינו. בסדרת המאמרים הזו ננתח את השיטה הקיימת ונתחיל לגבש לה אלטרנטיבות, ונעשה זאת בעזרת העקרונות שהגדרנו בשבוע שעבר: ייצוגיות (המידה שבה רשויות השלטון מייצגות את האינטרס הציבורי), משילות (היכולת של רשויות השלטון להוציא לפועל מדיניות באופן אפקטיבי ויעיל) והגבלת הכוח (מגבלות והגדרות הכוח של רשויות השלטון, בינן לבין עצמן ובינן לבין האזרחים).
במסע הזה נראה את המערכת במלוא כיעורה, וככל שנעמיק בדברים - זה יהפוך ליותר ויותר מתסכל. אבל למרות התסכול הגדול, לא הביקורת ולא התקווה שלי מופנות כלפי המדינה. רשויות המדינה אמנם בוגדות בעמן, אבל כשנראה כיצד הן פועלות ומי מוביל אותן - נבין שהן עצמן לא יביאו את התיקון.
האחריות לתיקון היא שלנו, והיא מתחילה בהבנה שלנו את הבעיה. לאורך המסע הזה, כשלמול עינינו יתגלו מימדי החידלון - נתחיל גם להבין שאנחנו הם העיוורים: שהבעיה איננה רק שהמערכת כושלת, אלא שאנחנו לא רואים את מנגנוני הכשל; ושכדי לראות, אנחנו צריכים לא רק לפקוח את העיניים, אלא גם משקפיים שאיתם נבחן את המציאות.
כיצד נתחיל את המסע? היות ונייר הלקמוס של כל מערכת הוא - בסופו של דבר - איכות האנשים שבה, השבוע נתרכז בשאלה:
כיצד קורה שבכל כך הרבה מוקדי כח בישראל נמצאים חדלי אישים?
חדלי אישים: ישראל, תמונת מצב
מאז תחילת המלחמה שרי הממשלה באמת יוצאים מגדרם כדי להציג לנו את איכויותיהם הנשגבות: שר לביטחון לאומי שמנסה להצית חזית פנימית; שר תקשורת שלא מבין אחריות מהי; ושר מורשת (!@#$) שמטיל פצצות אטום הסברתיות בשער הלא נכון היו רק חלק מהדוגמאות של השבועות האחרונים.
כל אחת מהתקריות הללו היא ערבוב טרגי של אינטרסים זרים, מערכות לא מתפקדות, נציגי ציבור שלא מבינים את אחריותם, אבל היום אנחנו מבקשים להתמקד במרכיב אחד שלהן: חדלות האישים של הדמויות שבמרכזן. וב׳חדלות אישים׳ אין הכוונה לאי הסכמה עם האידאולוגיה של אותה דמות או ביקורת על המדיניות שהיא מקדמת, אלא לחוסר הכשירות של אותה הדמות לבצע את התפקיד שהיא אמונה עליו.
ניקח לדוגמא את שר האוצר שלנו, בצלאל סמוטריץ׳. שימו בצד את דעתכם על משנתו האידאולוגית. שימו בצד את הסגנון. שימו אפילו בצד את העובדה שהשר סמוטריץ׳ מכהן גם כשר במשרד הביטחון וגם כיו״ר מפלגה בזמן שהוא עומד על משמרתו כשר אוצר, ככה על הדרך. השאלה שאנחנו שואלים היום היא זו:
האם אדם עם הכישורים של בצלאל סמוטריץ׳ בכלל יכול להוביל את כלכלת ישראל?
בטורו מהשבוע שעבר, מגולל שאול אמסטרדמסקי את סיפור מנהיגותו החסרה של שר האוצר, וכך הוא מסכם:
״לסמוטריץ' יש הזדמנות להפוך לשר אוצר מיתולוגי. כזה שהצליח להתמודד עם משבר כלכלי מהגדולים שידענו, לדאוג שמכונת המלחמה תתפקד מצד אחד אבל שהמשק יחזור כמה שיותר מהר לצמיחה מצד שני. שכל נפגעי המלחמה יקבלו את המגיע להם, אך לוודא שיש כמה שפחות תופסי טרמפ על הנדיבות התקציבית. להסיר חסמים ולהציל את ענפי החקלאות והבניין. לקחת ביושר מנתניהו את התואר "מר כלכלה". נראה שזה גדול עליו. אם ימשיך בדרך הזו, הוא ייטול ביושר מישראל כץ את תואר שר האוצר הגרוע ביותר.״ קטן על הסיטואציה - שאול אמסטרדמסקי, מוסף כלכליסט
ולמרות שאמסטרדמסקי מספק לנו - כהרגלו - ניתוח מקיף וקולע של המצב, גם הוא מפספס את הנקודה:
לשר האוצר סמוטריץ׳ אין הזדמנות להפוך לשר אוצר מיתולוגי.
אין לו הזדמנות להצליח.
פשוט אין לו.
אדם - מוכשר ככל שיהיה - לא יכול לפתח מנהיגות כלכלית יש מאין.
נ - ק - ו - ד - ה.
מנהיגות כלכלית - כמו מנהיגות ביטחונית, כמו מנהיגות חינוכית, כמו מנהיגות שיווקית, כמו מנהיגות טכנולוגית, כמו מנהיגות דיפלומטית, כמו מנהיגות תפעולית - מורכבת משני מרכיבים קריטיים: מקצועיות ניהולית ומקצועיות תחומית. וכשאנחנו ממנים חדלי לאישים לתפקידים הכי בכירים במדינה - אנחנו עושים פשע כנגד עצמנו.
וכדי שזה יהיה ברור: שר האוצר איננו לבד והתופעה הזו גם לא הומצאה בממשלה הזו. אם נסתכל אחורה בזמן, נגלה שרוב שרי הממשלות לדורותיהן הם אינם מנהלים ואינם אנשי מקצוע. למה זה קורה? כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין שהמינוי של בצלאל סמוטריץ׳ לשר אוצר איננו תקלה. הוא פיצ׳ר של המערכת. מערכת שמקדמת חדלי אישים למוקדי הכוח, ושניזונה מהם כפי שהם ניזונים ממנה.
כעת נבין כיצד זה עובד ולמה זה קורה.
איך זכינו בכל הטוב הזה? המסלול לצמרת של חדלי האישים
כיצד הגיע בצלאל סמוטריץ׳ ללשכת שר האוצר? אלי כהן ללשכת שר החוץ? איתמר בן-גביר ללשכת השר לביטחון לאומי? לפתולוגיה שמובילה את חדלי האישים למוקדי הכוח בממשלה ישנם שלושה שלבים מרכזיים:
שלב ראשון: חלוקת התיקים כחלוקת שלל
השלב הראשון בדרך להכנסת הצלם להיכל הוא המו״מ הקואליציוני בין סיעות הקואליציה. אלו ההסכמים שמגדירים את קווי היסוד של הממשלה ואת חלוקת התיקים, והמו״מ שמוביל אליהם מתקיים רק לאחר שאזרחי המדינה הצביעו בבחירות. אבל אם אזרחי ישראל אינם אלו שמגדירים את קווי היסוד וחלוקת התיקים, מי כן מוביל את המו״מ ומהי מערכת האינטרסים שלו?
המו״מ הקואליציוני מובל ע״י נציגי מפלגות. אלו נבחרים ע״י מנגנוני המפלגות ולא ע״י הציבור, שכן בישראל הציבור בוחר רשימות, אבל לא את המועמדים עצמם לכנסת. אותן מפלגות ונציגי מפלגות הם בעלי עניין במשא ומתן, שכן גם אלו וגם אלו מרוויחים באופן ישיר מכניסה לקואליציה: המפלגות מקבלות גישה לתקציבים ומינויים שמשרתים אותן והנציגים ממונים לתפקידים שמשרתים את הקריירה הפוליטית שלהם.
כלומר, כינון הממשלה וחלוקת התיקים מתבצעות בניגוד עניינים מובנה של נציגי המפלגות: מצד אחד, הם אמורים לייצג את הבוחרים (אך אינם נבחרים על ידם, ולכן אינם באמת מדווחים להם); מצד שני, הם מושפעים מהאינטרסים של המפלגות, שבהן הם תלויים ישירות. וכל זה, בזמן שהציבור כבר אינו יכול להשפיע על תוצאות המשא ומתן או על בחירתם הבאה של אותם נציגים. זהו כשל ייצוגיות ומשילות ראשון במעלה: הוא מוביל להפיכתם של נכסי מדינה למעין שלל מפלגתי שעובד מיד ליד ופותח את הדלת בפני חדלי האישים לתפקידים הבכירים ביותר במערכת הציבורית .
מתוך ההסכם הקואליציוני בין סיעת הליכוד לסיעת הציונות הדתית שנחתם ב-28 בדצמבר, 2022. מסחרה של המפלגות בנכסים ציבוריים.
שלב שני: עסקני המפלגה ממונים לשרים
לאחר חלוקת התיקים בין המפלגות כל אחת מהמפלגות ניגשת למלאכת איוש המשרדים. כיצד היא עושה זאת?
לכאורה, גם אם חלוקת התיקים מתבצעת בצורה פושעת - המפלגות היו יכולות לאייש את התפקידים בדמויות מקצועיות שיקדמו את האג׳נדה שלהן: הציונות הדתית יכלה למנות מטעמה שר אוצר שמבין משהו בכלכלה; הליכוד יכלה יכולה למנות מטעמה שר חוץ שמבין משהו בדיפלומטיה; ועוצמה יהודית יכלה למנות שר לבטחון לאומי שמבין משהו בביטחון פנים. למה הן לא עושות את זה?
כי המינוי - הרבה מעבר לתפקיד עצמו - מייצר נכסים פוליטיים לנציגי המפלגות: כשאתה שר - אתה יכול לקנות פעילי מפלגה בתפקידים ובתקציבים; כשאתה שר - אתה מקבל מעמד וחשיפה תקשורתית ששווים זהב; וכשאתה שר - אתה נהנה מכל מנעמי של השלטון.
בקיצור: זה לא השליחות בביצוע התפקיד. אלה הכוח, הכסף והכבוד של איש המפלגה.
וכך - דמויות שכל כישוריהן מקח וממכר של אתננים פוליטיים וקמפיינים מפלגתיים; שהן עצמן לא עמדו למבחן הבוחר; ושכישוריהן לנהל את המערכות הציבוריות שהן עומדות בראשן מקריים בהחלט - מנהלות לנו את המדינה.
קחו לדוגמא את שר המשפטים הנוכחי, יריב לוין: בשנה האחרונה הוא גרר מדינה שלמה למלחמה פנימית קשה, ונבחר ע״י... פחות מ-50 אלף קולות בפריימריס בליכוד. זו כמות אנשים שמייצגת כ-0.5% מהאוכלוסייה בישראל, וזה המועמד שקיבל את מירב הקולות, במפלגה הגדולה ביותר בכנסת. דמיינו לעצמכם מה זה אומר על הייצוגיות של הכנסת ושל הממשלה, ואיך היא פותחת את הדלת בפני חדלי האישים לעמדות הכוח הכי משמעותיות במדינה.
שלב שלישי: מכת המוות הם המינויים שאחרי
אך הטרגדיה אינה מסתיימת כאן. כל מי שמכיר ארגונים יודע שמנהלים נוטים לעשות שני דברים כשהם נכנסים לתפקיד: ראשית, הם מביאים איתם את האנשים שלהם, ושנית, הם נוטים - וזה אנדרסטייטמנט - שלא לגייס תחתם אנשים טובים מהם. המסקנה העגומה: אותם חדלי אישים בממשלה הם בדר״כ הראש לשועלים, ומשם זה רק מחמיר.
השרה מירי רגב ומנכ״ל משרד התחבורה משה בן-זקן. בן זקן הוא פעיל ליכוד שועדת המינויים הקודמת שללה את מינויו בגלל היעדר ניסיון בתחום. לאחר שינוי הרכב הועדה מינויו אושר בממשלה. צילום: דוברות השרה מירי רגב
לסיכום, חדלי האישים שאנחנו רואים בכל צומת ממשלתית אינם תקלה. הם תוצר ישיר של מערכת שמקדמת אותם לעמדות הללו. היא תלויה בהם והם תלויים בה. ומה לגבינו? אנחנו יכולים להמשיך להתלונן על כך שהגרביטציה ההפוכה של השיטה מעלה את המיץ של הזבל כלפי מעלה, או שאנחנו יכולים לתקן את השיטה.
הגיע הזמן לתקן.
לסיום
דמייני* לרגע כיצד היו נראים בתי הספר שלנו לו הכישרון, המסירות וההובלה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים בחברה האזרחית היו מושקעים במערכת החינוך?
כיצד היו נראים בתי החולים שלנו?
כיצד הייתה נראית התחבורה הציבורית שלנו? והביטחון האישי שלנו? וההסברה שלנו בעולם?
הגורם הכי משמעותי שמשפיע על איכות התוצר של המערכות הללו איננו התקציב, אלא איכות האנשים שמובילים אותן. במדינת ישראל ישנם מנהלים מקצועיים שיכולים לעשות קסמים במערכות הציבוריות שלנו, אבל האנשים האלה אינם מובילים אותן. הם לא יכולים להגיע לתפקידי המפתח והם לא ירצו להיות במערכת שאיננה מקצועית. אם אנחנו רוצים לשנות את המציאות הזו - אנחנו נדרשים לשיטה שמושכת ומקדמת את האנשים המוכשרים שלנו לעמדות המפתח.
השיטה הקיימת עושה בדיוק את ההפך. היא מקדמת את חדלי האישים לעמדות המפתח, ואלו ניזונים ממנה כפי שהיא ניזונה מהם. כדי לתקן את זה, אנחנו צריכים להבין את הבעיה ולתקן אותה מהשורש. אבל קודם כל - אנחנו צריכים לפקוח עיניים ולהבין שהבעיה איננה רק שחדלי האישים נמצאים שם, אלא שאנחנו אלו שסללנו להם את הדרך.
בשבועות הקרובים נרחיב את הבחינה שלנו את שיטת הממשל דרך המשקפיים של עקרונות הייצוגיות, המשילות והגבלת הכוח, ונסיים את המסע הזה עם הצעות קונקרטיות לשיטת ממשל אלטרנטיבית. המטרה של המסע הזה - כמו זו של פרויקט הכתיבה הזה כולו - היא לגבש תשתית רעיונית לבנייה של ישראל טובה יותר: כזו שמשרתת את אזרחיה, כפי שהם משרתים אותה.
תודה על הקריאה ותודה לכל מי שתרמו השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אשמח אם תשתפי אותם עם אחרים 👇, כדי שנוכל לקדם יחד את התיקון.
שבת שלום, ושנצליח.
*מילים אלו כתובות בלשון נקבה, אך הן פונות לכל המינים. הנה למה.
---
נ.ב
אני חייב התנצלות לחבר יקר. הוא כתב לי בסוף השבוע שלמרות שהוא מבין את הלוגיקה שבדברים, לדעתו הם אבסטרקטיים מידי ואני צריך לגשת לפתרונות עצמם. התכתבנו והבטחתי שהשבוע זה יקרה, אבל כפי שכבר הבחנת - זה לא ממש קרה. זה לא קרה כי כשהתחלתי לכתוב השבוע על פתרונות (ומי שמעוניינת - מוזמנת לעיין ב׳פתרון אחד לדוגמא׳) הבנתי שזה לא יהיה נכון להציג אותם לפני שנתייחס לכשלים בייצוגיות, במשילות ובהגבלת הכוח.
פתרונות הם פונקציה של בעיות, וטרם סקרנו את הבעיות; אבל ההבטחה זו הבטחה ולכן ההתנצלות במקומה.
אבל לפחות בהקשר של בעיית חדלי האישים, ישנם כמה קווים מנחים שאפשר לשים על השולחן כבר כעת:
נבחרי ציבור צריכים לאייש תפקידים אופרטיביים רק במקומות שבהם יש להם - כנבחרי ציבור - ערך סגולי גבוה. מדוע שר נדרש להיות נבחר ציבור? למה לא לתת לאזרחים לבחור מדיניות ברורה בבחירות ואז לתת לראש הממשלה לבנות את הצוות הנכון למשימה?
יש לצמצם את המרחק שבין הבחירות הכלליות לבין התוצאה של כינון הממשלה: כיום, בין האזרח לממשלה עומדות המפלגות והשיטה הקואליציונית. זהו מרחק עצום שמקטין דרמטית את הייצוגיות של האזרחים בממשלה ופותח את הדלת בפני אינטרסים זרים.
יש להפריד בין הרשויות: תפקיד הכנסת הוא לבקר את עבודת הממשלה ולחוקק חוקים. כאשר הם מעורבים בעבודת הממשלה - הם גם מועלים בתפקידם בכנסת וגם מזהמים את המערכת הממשלתית עם אנשים שאינם כשירים לתפקיד ושמונעים מאינטרסים זרים.
בשבועות הקרובים, לאחר שנבחן את המערכת אל מול עקרונות כוכב הצפון שהגדרנו, נתרגם את הקווים המנחים האלה לשיטת ממשל אלטרנטיבית, כזו - שבין היתר - תאפשר גם לאנשים טובים יותר להגיע לעמדות המפתח.