החזית העיקרית שלנו איננה בעזה, אלא בירושלים

״לאחר שהתנסיתם באופן חד-משמעי באוזלת היד של הממשל הפדרלי הקיים, נדרשים אתם לדון בחוקה החדשה של ארצות-הברית של אמריקה. חשיבותו של הנושא ברורה מאליה; שהרי מסקנותיו הנרחבות מקיפות את עצם קיומו של האיחוד, את ביטחונם ורווחתם של החלקים המרכיבים אותו, את גורלה של אימפריה שמהרבה בחינות היא גורם מכריע לגבי עתיד העולם - לא פחות מכך. רבים אמרו כי דומה שנפל בגורלם של אנשי הארץ הזאת להכריע, בהתנהגותם ובמופת שיציבו, בשאלה החשובה אם אמנם חברות של בני אדם מסוגלות או אינן מסוגלות לכונן ממשל טוב מתוך עיון ובחירה, שמא נגזר כי לעולם יהיו המבנים המדיניים של הבריות תלויים במקרה ובכוח הזרוע. אם יש מידה של אמת באמירה הזאת, הרי בדין אפשר לראות במשבר שאליו הגענו את התקופה אשר בה תוחלט ההחלטה האמורה; ועל-פי ההשקפה הזאת, אפשר שאם תיפול טעות בבחירת התפקיד שנמלא, תהיה טעות זו ראויה להיחשב כאסון לכלל המין האנושי". - הפדרליסט, ספריית לויתן - הוצאת שלם, ירושלים התשס״ב

את המילים האלה כתב אלכסנדר המילטון (תרגם אותן יפה אהרן אמיר), והן פורסמו בעיתון מקומי בניו-יורק ב-27 באוקטובר, 1787. ארצות הברית הייתה אז ספק-מדינה-ספק-קונפדרציה-רעועה-של-שלוש-עשרה-מושבות והעם האמריקאי עמד באותם ימים בפני הכרעה גורלית: האם לקבל את הצעת החוקה החדשה או לדחות אותה?

הימים היו הימים שלאחר מלחמת העצמאות האמריקאית, שהסתיימה רק שנים בודדות קודם לכן. שלוש-עשרה המושבות אמנם צלחו את מאבק העצמאות שלהן מול הבריטים, אך עתידה וקיומה ארצות הברית היו רחוקים מברורים. אימפריות עולמיות עדיין ניצבו על גבולותיה של המדינה החדשה, ושורה של משברים פנימיים וכאוס שלטוני איימו להכריע אותה מבפנים.

במטרה למצוא פתרון למשבר, האבות המייסדים של ארה״ב התכנסו בפילדלפיה, בקיץ 1787. בהגיעם לשם הם הניחו שמה שידרשו אליו הוא תיקונים בשיטה הקיימת, אבל מהר מאוד הבינו שהם צריכים לכתוב את שיטת הממשל מחדש. שאת מה שהם צמאים לו - השיטה הקיימת פשוט לא יכולה לספק. מה שהמילטון, מדיסון, פרנקלין וחבריהם הבינו היה שבעוד האיומים מבחוץ קיימים ועומדים, ארצות הברית - מדינה שמורכבת מערב רב של ארצות ותרבויות - לא תשרוד ללא חוסן לאומי פנימי. שהחוסן הלאומי הזה תלוי קודם כל באופן שבו האזרחים בוחרים לנהל את חייהם בתוך מדינה. ושעבור מדינה שהוקמה על נס החירות, המרכיב המרכזי בבניית אותו חוסן הוא שאזרחי המדינה הם שיקבלו על עצמם את אותה החוקה.

זו הסיבה ששלושת המילים החשובות בחוקה הזו הן אלו שפותחות אותה: We the people; וזו גם הסיבה שיותר מאוסף של עקרונות וכללים, החוקה האמריקאית הפכה לפילוסופיה חדשה למהי מדינה.

קאט.

236 שנים קדימה.

ישראל, אוקטובר 2023

כמעט שכחנו, אבל בחודשים שלפני ה-7 באוקטובר ישראל הייתה מצויה במערכה פנימית קשה. שבוע אחר שבוע יצאו מאות אלפי ישראלים לרחובות כנגד הפיכה משטרית, בעוד הממשלה המשיכה לקדם את הרפורמה, שהיום נראית חשובה כמו גרגר אבק על הר של חדלון. פלגנות ושיסוי. אלימות ברחובות. אפילו צה״ל הפך לחלק מהמערכה. משבר פנימי שרק הלך והחמיר, ונראה היה שכולנו דוהרים אל תהום שאין לה תחתית.

אבל מאז אותה שבת שחורה, כמעט הכל התהפך. מראות הזוועה של הטבח בדרום. מלחמה בעזה. משחתות אמריקאיות על החופים. לוחמים-אזרחים בשדה ההסברה הבינלאומי. ועם שלם שנראה כאילו מקים את מדינתו מחדש, במקום זו שכשלה להיות שם. השורות שהיו המפוצלות - התאחדו, והעיניים שהסתכלו פנימה - נשואות כעת החוצה. זו אמנם תגובה טבעית, אך היא דורשת מאיתנו לשאול:

האם החזית העיקרית שלנו היא באמת עזה?

כדי לענות על השאלה הזו, אנחנו צריכים להבין שני דברים: מה איפשר את האסון הזה ומה ימנע את הישנותו.

כולנו התחלחלו אל מול העדויות המצמררות מאותה שבת שחורה, אבל את הכוונות והאכזריות של אויבינו אנחנו מכירים כבר שנים רבות. ולמרות שזה קשה, נכון לשאול: האם מה שאיפשר את האסון הזה הוא מכת אויב שלא יכולנו להגן מפניה, או שמא זה כשלון שלנו להגן על הורינו, אחינו וילדינו? זו אמנם אמת מרה, אבל בהיכרותינו את אויבינו - יותר משאויבינו התעלו על עצמם, אנחנו אלו שכשלנו.

ואם נסתכל קדימה, מה ימנע את הישנותו של כזה אסון? רגע לפני שאנחנו נכנסים לעזה, האם המדינאים או הגנרלים שכשלו את דרכם עד הלום יודעים לספר לנו מהי התכנית ארוכת הטווח של ישראל? לא רק מול עזה, ביירות וטהרן, אלא גם פה בבית? וגם אם היו מספרים לנו - האם נבטח לממש אותה?

אינני טוען שזוהי מלחמת ברירה. לישראל אין ברירה אלא להנחית מכה קשה על האויב שתהדהד במזרח התיכון דורות קדימה. טענתי היחידה היא שבגלל שהתגובה הצבאית שלנו היא חלק ממערכה רחבה יותר; בגלל שהאסון הזה הוא תוצאה של חידלון שלנו; ובגלל האמון האדיר שהעם הזה נדרש לתת ברשויות המדינה שכבר הכשילו אותו לפני ואחרי אותה שבת נוראית - החזית העיקרית שלנו איננה עזה, אלא ירושלים.

ירושלים, לא עזה

ירושלים ועזה, מציאות הפוכה

אבל בזמן שהכוחות מתאגדים לקראת כניסה לעזה; בזמן שאוגדות מתכוננות למה-שלא-יהיה בגבול הצפון; בזמן שביידן מתקשר; ובזמן ששרה עונה - החזית הירושלמית דוממת.

כי שקט, יורים.

ונדמה שהמציאות ההפוכה הזו, של עזה הרועשת ושל ירושלים השקטה, השתלטה על חיינו.

אלו ששיסו ופילגו, מעמידים כעת פני מפייסים.

אלו שסירבו להפגש עם קציני צבא, מצטלמים כעת עם אפודים ומפות.

ואלו שקוששו כל רגע מול מצלמה, בורחים כעת כמו עכברים.

הכל משתנה ומתהפך לפי כיוון הרוח; הכל - חוץ מהציניות ומהתמימות.

אלו הזמנים. הכל הפוך.

כי שקט, יורים.

אבל מדינה שהבעיות שלה בירושלים ורודפת אחרי פתרונות בעזה היא מדינה שבורחת מבשורה.

אם כבר שקט, אז שתבוא סערה

אולי העם הזה לא יכול לספוג הרעשה בשתי חזיתות. אולי החזית העיקרית צריכה לחכות. אולי.

אבל אם כבר שקט, אז לפחות שתבוא סערה בעקבותיו.

בינתיים, אין סימנים לכך.

במדינה שבה - אחרי אסון כזה ולפני כניסה לעזה - לראש הממשלה לא ברור הערך של ׳אני אחראי׳, הטרויאלי הופך לסנסציוני.

אפילו הרדיקאלים החופשיים לא מרחיקים לכת. אלו קוראים להתפטרות נתניהו.

התפטרות.

כאילו זה יפתור את הבעיה.

כאילו ביבי הוא הבעיה, ולא הסימפטום.

כאילו הממשלה אינה מורכבת מחדלי אישים.

כאילו שרי הממשלה פועלים בשם האינטרסים של הציבור.

כאילו המיעוט בישראל אינו שולט ברוב.

כאילו הממשלה ושלוחותיה מתפקדות ביעילות.

כאילו הכנסת יכולה לבקר את הממשלה.

כאילו חברי הכנסת נבחרים ע״י הציבור ומדווחים לו.

כאילו כל הכשלים הללו אינם מאייתים ח-י-ד-ל-ו-ן שאפשר היה לצפות אותו מראש.

וכאילו כל זה התחיל במשמרת הזו.

ככה מאייתים ח-י-ד-ל-ו-ן

האמת צריכה להיאמר: בסוגיות הללו אנחנו - האזרחים - מסרבים לגעת. לא עכשיו, וגם לא בשנה האחרונה. הממשלה לא התיימרה לעסוק בהן; ומחאת ההמונים התעלמה מהן. אם אנחנו באמת חפצי תיקון, אנחנו צריכים להבין שהממשלה הזו היא סימפטום של בעיה עמוקה הרבה יותר; שהבעיה היא ששיטת הממשל עצמה לא בנויה לשרת אותנו; ושהבעיה הזו - כפי שעמים אחרים כבר הוכיחו - היא בעיה פתירה, אבל אנחנו צריכים ללכת הרבה יותר רחוק כי לתקן אותה, ולקחת אחריות על התיקון הזה.

כשניקח על עצמנו את האחריות הזו; כשנתחיל להבין את שורשי הבעיה; וכשנתחיל לשרטט איך נראית מדינה שבאמת בנויה לשרת אותנו - אז נתחיל לשמוע את הרעמים שלפני הסערה.

בינתיים, התחזית מראה טפטוף קל.

בדרך מעזה לירושלים, שווה לעצור בפילדלפיה

המילים שהתחלנו איתן הן הפסקה הפותחת במאמר הראשון בסדרת ׳מסמכי הפדרליסטים׳. בין השנים 1787-88 ולאורך שמונים-וחמישה מאמרים, שטחו בפני הציבור ג׳יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג׳ון ג׳יי את הצרכים והיתרונות בחוקה החדשה, במטרה לשכנע אותם לאמץ את התיקון שניסחו אבות האומה. באותה תקופה - לפני יותר ממאתיים שנים - כבר התקיים מעבר לים ׳הויכוח הלאומי הגדול׳ על מהות הדמוקרטיה האמריקאית, שבסופו הצביעו אזרחי ארצות הברית על קבלת החוקה.

החוקה האמריקאית רחוקה מלהיות מושלמת וגם תוקנה לאורך השנים, אך נותרה הגורם המגדיר והמאחד של האומה האמריקאית. היא החוקה החיה העתיקה ביותר בעולם ועמדה במבחן הזמן בתקופות של עבדות, מלחמת אזרחים, שתי מלחמות עולם וצמיחה למעצמה עולמית. הגדולה שלה איננה רק בהגדרת שיטת הממשל האמריקאית, אלא בעצם הגדרתה כחוק העליון במדינה שרק גורם אחד יכול לקבל אותו או לתקן אותו: העם.

בכך, החוקה האמריקאית הפכה להיות ההגדרה של המדינה עצמה, שאזרחיה הם בעליה.

"I do solemnly swear that I will faithfully execute the Office of President of the United States, and will to the best of my ability, preserve, protect and defend the Constitution of the United States."

שבועת הנשיא. הנשיא האמריקאי אינו נשבע להגן על המדינה אלא על החוקה, היות והחוקה היא המדינה.

אבל כשהאבות המייסדים של ארצות הברית התכנסו בפילדלפיה, הם לא ידעו שזו תצמח להיות המעצמה שהיא היום: האוכלוסיה בארה״ב עמדה על פחות מ-10 מיליון בני אדם; בריטניה וספרד היו שתי אימפריות עולמיות שניצבו על גבולותיה; והנסיקה שלה למעמד של מעצמה עולמית התחילה רק כ-150 שנים לאחר מכן; באותה תקופה, ארצות הברית הייתה מדינה צעירה ושברירית בסכנת התפוררות.

מה שהם כן הבינו היה שכדי שהניסוי האמריקאי יצלח - ארצות הברית צריכה קודם כל לבנות את עצמה מבפנים.

ישראל וארה״ב הן אמנם מדינות שונות מאוד, אבל את הלקח הזה אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון האמריקאי: אם אנחנו חפצים בתיקון, אנחנו צריכים להבין שהחזית המרכזית שלנו היא ירושלים.

שבת שלום, ושנצליח.

---

נ.ב.

לפני שלושה חודשים חזרנו בארץ. נחתנו בשבת שלפני השישה באב, ומאז כל שבוע הרגיש כמו חיים שלמים בארה״ב.

השבוע יצא לי לדבר עם חברה שעשתה עם משפחתה את הדרך ההפוכה. בערך בזמן שבו אנחנו נחתנו במדבר הזה, הם נחתו במדבר הטקסני. דיברנו על המסע של שנינו ועל החיים שם ועל אלו שפה. ואיכשהו - לרגע אחד - זה הרגיש שגם פה אפשר.

מוקדם יותר באותו היום דיברתי עם חבר מניו-יורק ובאותו הלילה עם חבר אחר בבוסטון. שני ישראלים שסיפרו שהם כבר שבועיים דבוקים לטלוויזיה. כמו התחושה פה בארץ, כשאתה רחוק ממה שקורה. ואיכשהו - לרגע אחד - זה הרגיש כאילו לחוות את כל זה משם, זה קשה יותר.

ואולי זה כל הסיפור. כמה רגעים של פרספקטיבה. שאנחנו במקום שבו אנחנו צריכים להיות, זה שממנו אפשר וצריך לתקן. זה קשה, לפעמים זה ממש חרא. אבל זה אפשרי, זה חייב להיות. וזה מרגיש טוב.

נ.ב.ב.

לכל מי שמתעניינת - הנה תיאור קצר של החומרים שמרכיבים את השלד של הרעיונות בפרויקט הכתיבה הזה -

- על הבעיה: ניתוח המציאות, הגדרת בעיית האמון ובעיית השיטה וזיהוי השורשים של בעיית השיטה

- אשליות: האשליות שמובילות אותנו לרדוף אחר פתרונות שווא

- הדרך אל הפתרון: התהליך שבאמצעותו ניתן להתמודד עם בעיית האמון ובעיית השיטה יחד

- פתרון אחד לדוגמא: דוגמא לפתרון עבור בעיית השיטה