פחות משבועיים לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, השבוע האחרון הראה לנו - שוב - כמה מעט עצמאות וזיכרון באמת יש לנו.
לנו.
לך.
לי.
הטור הזה מוקדש לאלו שמוכנים להסתכל במראה ולראות בה את האמת המביכה שאנחנו מסתירים.
נתחיל בסוף
במונחים של אקטואליה ישראלית מדובר בנצח, אבל רק לפני שבוע שיירת השר לבטחון לאומי - זה שאחראי על משטרת ישראל, כן? - הובילה לפציעתו של אזרח, אחרי שחצתה צומת באור אדום.
יוּ
קאנט
מייק
ד׳יס
שיט
אפ.
ואני שואל את כותב המחזה: מה היה חסר לנו כדי שנבין שמדינת ישראל אינה משרתת את אזרחיה?
שר שאחראי על ביטחון האזרחים וששיירתו גורמת לפציעתו של אזרח?
שיירה שממומנת ע״י האזרחים ושמסכנת את חייהם ללא צורך?
או נציג ציבור, שבוחר להאשים את העולם ולא לקחת אחריות?
ולמרות שהטרגדיה הזו לא שונה מהותית מאלו שקדמו לה, יש כאן גאונות מחזאית ברורה. שמערכת היחסים בין ישראל והישראלים - זו שבתיאוריה יש בה מדינה שמשרתת את אזרחיה ובפועל יש בה אזרחים ששבויים בארצם, זו היום נראית כך ואולי מחר תראה אחרת - היא כזו שמתוארת היטב על ידי בחירת הסצינה:
צומת ותאונה.
אם התאונה הזו נדמית לכם כמו מקרה קטנוני ולא מייצג, תחשבו על שר חוץ לא-מקצועי אחד שמתחלף בלא-מקצועי אחר באמצע האירוע המדיני הגדול של ישראל בדור האחרון, בגלל הסכם פנים-מפלגתי; או על שר חינוך שעסוק בפרסי ישראל, בזמן שמערכת החינוך שתחת אחריותו ממשיכה להתרסק; או על ממשלה שבמקום לקיים דיון ענייני, בתוך החדר, על גורלם של יותר ממאה חטופים ובטחונם של מיליוני ישראלים, עסוקה בכיפופי ידיים בתקשורת. התאונה הזו היא רק מיקרו-קוסמוס של כשל הרבה יותר גדול: מדינה שאינה משרתת את אזרחיה.
לב הבעיה
בשיטת הממשל ובתפקידה כמחולל של רוב הכשלים הללו כבר נגענו בעבר, אבל השבוע קיבלנו תזקיק של הפתולוגיה הזו עת יצא השר לביטחון לאומי בהצהרה הבאה:
מה בעצם אומר לנו הציוץ הזה? מעבר לטיעונים הענייניים סביב שאלת העסקה, הוא אומר לנו שהממשלה (והמדינה, וגורל אזרחיה) תלויה במפלגה שיש לה 5% מהמנדטים בכנסת. זה כשל ייצוגיות ראשון במעלה, שמראה לנו שהנחת העבודה שהעם בישראל הוא הריבון בארצו ושהרוב הוא הקובע היא פשוט לא נכונה. שנית, הוא אומר לנו שהממשלה לא יכולה לפעול כגוף ביצועי מתפקד. זה כשל משילותי ראשון במעלה, שמראה לנו כיצד צוות ההנהלה הבכיר של המדינה לא מנוהל, מהסיבה הפשוטה שלראש הממשלה אין סמכות כפי שריו. ושלישית, הוא אומר לנו שהיות ואנחנו - האזרחים - לא יכולים לשנות את כללי המשחק כך שכן יתקיימו ייצוגיות ומשילות במדינה שהיא שלנו - אנחנו לא באמת הריבונים במדינה, וזהו כשל ראשון במעלה בהגבלת הכוח.
עכשיו תשאלו את עצמכם: אם החידלון הזה מתקיים במצב שבו כל תשומת הלב מתמקדת ברשויות - כאשר אלו מחליטות על גורלם של יותר ממאה חטופים בעזה והביטחון של מיליוני ישראלים - מה קורה כאשר מדובר בעניינים פעוטים כמו תקציב, חינוך, יחסי חוץ, גיוס לצבא, בריאות, ביטחון פנימי וכד׳?
ואם כך מתנהגות הרשויות בישראל - האם אנחנו צריכים להיות מופתעים שככה נראית המדינה?
שורש הבעיה
אבל זו לא הייתה שיחת השבוע, נכון?
מהדורות החדשות לא נפתחו עם הכותרת: ״מדינת ישראל, באחד הרגעים הגורליים בתולדותיה וכשחייהם של אזרחיה מונחים על הכף, מתנהלת כמו חבורת ילדים צווחניים שמנסים להחליט אם לאכול לפיצה או לראות לסרט״.
תכניות התחקירים לא מסבירות לנו כיצד הגענו למצב שבו קווי הייסוד של ממשלה בישראל נקבעים ע״י המיעוט; איך ממשלה בישראל היא גוף לא מתפקד; או איך אזרחי המדינה חסרים כל יכולת אמיתית להשפיע על האופן שבו המדינה שלהם פועלת.
וזה הכל - הכל - הכל - הכל - הכל - בגללנו.
כי אנחנו נלחמים את המלחמות הלא נכונות.
במקום להסכים על מערכת עקרונות וכללים שתשרת את כולנו טוב יותר, אנחנו מעדיפים להלחם אחד עם השני בתוך מערכת שאינה משרתת אף אחד מאיתנו.
למה זה קורה? אולי כי זה הרבה יותר נוח להלחם מתוך תחושת צדק, ולא להכיר באמת המביכה - שבבורותינו שלנו, הכשרנו את הטרפה הזו לאורך דורות.
הגיע הזמן להסתכל במראה. זה הכל אנחנו.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.
נ.ב
רבים יגידו: אבל אין לזה זמן עכשיו. עם החטופים. ועזה. והצפון. ואיראן. והאוניברסיטאות בחו״ל. והורדת הדירוג. ומשבר הגיוס. ועוד. ועוד. ועוד.
להם נאמר: איך אתם חושבים שהגענו למשבר הזה?
ואיך אתם חושבים שאפשר יהיה לצאת ממנו?
אולי במקום לרדוף אחרי עצמנו עם עוד מערכת בחירות, את הזמן שיש לנו ננצל כדי לתקן באמת?