אחרי שסגרה חשבון עם אלו שטבחו בה ובבאי חתונתה, ביאטריקס קידו כבר התהלכה בביתו של ביל.
שם אמורה הייתה להנחית את מכת המוות על ראש הנחש, וזה אמור היה להיות שיא הסרט.
אבל ברגע שיצאה לחצר, היא הבינה שהמסע שלה אינו רק מסע נקמה.
שזו דרך שמובילה לבניית חיים חדשים עם בתה האבודה.
ש*זו* תכלית המאבק שלה.
אין על קיל ביל.
השבוע - בנקודה שבה התחלנו להרגיש כיצד כאב מתחלף בזעם - חשבתי על ביאטריס קידו, על הבת שלה (קוראים לה - איי קיד יוּ נוֹט - ביבי) ועל המסע שלהן וגם שלנו.
מלחמה תהיה, השאלה על מה
בשביל לירות את יריית הפתיחה בקמפיין שלו ביום ראשון השבוע, ראש הממשלה היה צריך רק מילה אחת: אוסלו.
נשים לרגע בצד את הטיעון עצמו*, הבחירה של מר נתניהו לפלג - בזמן מלחמה - היא תזכורת חשובה לדינמיקה שצפויה לנו בחודשים הקרובים. יום לפני כן כבר התחלנו לראות את ניצניה של תנועת המחאה המחודשת בתל-אביב, ויום אחרי כן נחשפו תוצאות סקר בחירות חדש. כל אלו יוסיפו עוד שמן למדורת המאבק הפנימי בחודשים הקרובים, וזה עוד לפני מלחמות היהודים על ועדות החקירה ועל המסקנות עצמן.
במילים אחרות, את המלחמה הזו אולי ננצח, אבל ביחד זה כבר לא יהיה.
*ראש הממשלה לא טרח לציין שעברו יותר משלושים שנה מאז חתימת הסכם אוסלו הראשון; שהוא מסר את חברון כחלק מאותו הסכם; שהוא שחרר מעל אלף מחבלים בעסקת שליט; שהוא שלט בישראל ביד רמה במהלך עשר השנים האחרונות ויותר; שעד לפני חודשיים לא הייתה שום תכנית לעזה; ושהפיאסקו הזה קרה במשמרת שלו. בטח שכח. שלושים שנה, לך תזכור.
ואם חשבנו ששנת 2023 הייתה שנה של מאבק פנימי, הדינמיקה של בועת הרעל מלמדת אותנו שהיא רק הסיפתח למה שנראה כאן ב-2024: מצד אחד, עסקנים שתלויים בעטיני השלטון ושלא יבחלו בשום אמצעי כדי להגן על כוחם, ומצד שני, זעם אצור עוד מימי המחאה שאליו יצטרף - כך נראה - צונאמי של מחאות סביב המחדל של השבת השחורה וכל מה שקרה לאחריה.
תהיה כאן מלחמה, והיא תהיה קשה וכואבת. השאלה היחידה היא: על מה היא תהיה?
הבחירה הגדולה של 2024
אם הבחירות הבאות מתוכננות ל-2026, אז אולי היעד הסביר הוא להפיל את הממשלה ולהקדים את הבחירות.
זו התשובה הטריוויאלית והשגורה, אבל היא גם מסוכנת.
בשבועות האחרונים סקרנו כאן את שורשי הכשל של השיטה הישראלית: כיצד חדלי האישים מוצאים את מקומם בצמרת, מדוע ממשלת ישראל איננה מסוגלת לייצר תועלת לאזרחיה, מדוע הרשויות אינן מייצגות את האינטרסים של האזרחים וכיצד לאזרחים אין סמכות על המדינה שהיא - לכאורה - שלהם. במילים אחרות, הראינו כיצד מדינת ישראל רחוקה מלהיות מדינה שבה העם הוא הריבון, וכי שיטת הממשל שלנו מונעת ממנה להיות כזו. המשמעות היא פשוטה: גם אם יהיו כאן בחירות - אנחנו נחזור לאותו מעגל חידלון.
לכן, אסור שהיעד של המאבק האזרחי יהיה הפלת הממשלה.
תרגיל בדמיון מודרך: נניח שבני גנץ מקבל את המנדט להקים את הממשלה הבאה. מה אז? הממשלה מקבלת מהעם מנדט למדיניות ברורה? השרים מקצועיים? הממשלה אינה מנופחת? הממשלה יציבה? זכויות האזרחים מוגנות? הרשויות מאוזנות בכוחן? במילים אחרות ובמיוחד לקהל שהגיע שבוע אחר שבוע להפגין בעד אותה ד-מו-קרט-יה ומשוכנע שבחירות הן התשובה: זוכרים את נפילת הממשלה הקודמת? כמה זמן היא החזיקה? ועל מה היא נפלה? אז על התפארת הזו נלחמים כשהמאבק מסתכם בדרישה לבחירות מוקדמות.
בחירות הן תנאי חשוב, אבל היעד שלנו נדרש להיות אחר: מדינה שבה העם הוא הריבון. שבה הממשלה מייצגת את העם. שבה הממשלה מתפקדת. שבה לנו יש כוח להגיד ׳עד כאן׳.
ובשביל זה צריכים לתקן את השיטה.
זה יעד שאפתני הרבה יותר, אבל את השינויים הגדולים ביותר אפשר לבצע ברגעי משבר וזה היעד היחיד שבקצה שלו יש תיקון אמיתי.
זהו הרגע הסינגולרי שאליו אנחנו מתקרבים. השאלה הגדולה היא: על מה נבחר לקיים את המאבק?
רגע לפני הפתרונות, איך בכלל נראית הדרך?
בשבוע הבא - כיאה לטור האחרון של השנה - נגיע - פרייז-דה-לורד!- לשרטוט הפתרונות, ומה שנראה שם הוא התמונה הזו:
קיימות מספר שיטות ממשל אלטרנטיביות שישראל יכולה לאמץ, שכל אחת מהן -
טובה מהאחרות בקריטריונים מסוימים וטובה פחות באחרים, וש -
כולן טובות משיטת הממשל הקיימת בכל אחד מהקריטריונים.
וכאן אנחנו מגיעים ללב הבעיה. מצד אחד, שיטת הממשל מדרדרת את ישראל לתהום ודורשת תיקון. מצד שני, שינוי של השיטה הקיימת ידרוש שינוי יסודי של מאזני הכוח בין האזרחים לבין הרשויות ובין הרשויות עצמן. ומצד שלישי, בשיטה הקיימת - לאזרחים אין את הכוח לקדם כזה שינוי, והגורמים שהכוח בידיהם הם בעלי עניין בשיטה עצמה. ואם כל זה לא מספיק, יש משבר אמון בין האזרחים למדינה ובין האזרחים לבין עצמם שמקשה עוד יותר את הדרך.
השילוב של משבר האמון שאנו בתוכו ובעיית השיטה דורש מאיתנו להסכים על כללי משחק חדשים, במציאות שבה אין לנו אפילו אמון מספק כדי לקיים את הדיון עצמו. זהו קושי אמיתי ומורכב, ובכדי להתמודד איתו העיקרון הבא צריך להיות נר לרגלנו: האמון של האזרחים בדרך לפתרון, חשוב מהפתרון עצמו.
מהי, אם כך, הדרך לתיקון?
במצב הזה, כשאין לנו את הכלים ואת האמון הנדרשים, בבחירות הקרובות לא נוכל להכריע - וגם לא נכון שנכריע - בסוגיית שיטת הממשל האלטרנטיבית. מה שכן אפשרי - וחשוב אף יותר כעת - הוא:
להגיע להסכמה אזרחית רחבה על התהליך שיאפשר לנו לקבל כזו החלטה ו-
לבנות את הכוח הפוליטי שיאלץ את המפלגות לממש את התהליך הזה בכנסת הבאה.
אם - וזה האם הגדול - נצליח להסכים על תהליך כזה ולתרגם אותו למהלך פוליטי-אופרטיבי, זה יהיה יעד ראוי - ראוי מאוד - למאבק האזרחי שעל פתחנו, וההתחלה של התיקון עצמו.
איך נראה כזה מנגנון ואיך מממשים אותו?
אם הקצה של התהליך המדובר הוא תיקון שיטת הממשל, אז התהליך עצמו יידרש (1) להוביל את ישראל לאימוץ חוקה (החוזה הבסיסי בינינו לבין המדינה שהוא החוק העליון במדינה); (2) לייצר מנגנון ביניים שיאפשר בניית אמון וייצוגיות בתהליך גיבוש ההצעה לחוקה (לאור הפלונטר הממשלי שאנחנו בתוכו); ו-(3) להגדיר את תהליך המעבר בין שיטת הממשל הקיימת לזו החדשה בצורה רציפה וסדורה (בכל זאת, הדבר הזה צריך לקרות ללא איזו הפיכה באמצע).
כיצד נראה כזה תהליך ברמה הפרקטית? הנה הצעה אחת:
הכנסת הבאה תחוקק את ׳חוק התיקון׳ שיכלול שני מרכיבים:
תהליך שבמסגרתו מדינת ישראל תקבל על עצמה חוקה, כאשר: החוקה תהיה החוזה הבסיסי בין האזרחים לבין המדינה, והסמכות לבצע בה תיקונים תהיה אך ורק של האזרחים; החוקה תהיה החוק העליון במדינה; והחוקה תכלול את הגדרת שיטת הממשל, זכויות האזרחים ותהליכי התיקון של החוקה.
תהליך המעבר בין שיטת הממשל הקיימת לזו החדשה.
התהליך: הצעת החוקה ותהליך המעבר ינוסחו ע״י ועידת העם ויובאו להצבעה במשאל עם:
ועידת העם תהיה ועידה של (18) נציגים שיבחרו ע״י אזרחי המדינה במיוחד למשימה זו: הנציגים יבחרו באופן ישיר ע״י האזרחים בבחירות כלליות מיוחדות, במתכונת שתקבע בחוק זה; הנציגים הנבחרים ידרשו להתפטר מכל תפקיד במהלך שירותם בועידה ויהיו מנועים מכל תפקיד בשירות הציבור (10) שנים לאחר סיום עבודת הועידה.
לאחר הבחירות לועידה, ועידת העם תכונס למשך (3) חודשים לטובת: דיון בכלל הסוגיות הנוגעות לניסוח החוקה; ניסוח הצעה לחוקה לישראל; וניסוח הצעת חוק המעבר: הגדרת תהליך המעבר בין שיטת הממשל הקיימת לשיטת הממשל החדשה
עם סיום עבודת הועידה, יתקיים משאל עם בו יובאו יחד לאישור העם החוקה המוצעת והצעת חוק המעבר.
במידה והאזרחים יקבלו את החוקה ותהליך המעבר (ברוב שיקבע בהצעת החוקה) - הצעת חוק המעבר תאושר אוטומטית בכנסת ונוסח החוקה המוצע יהפוך לחוקת ישראל.
זו דוגמא לתהליך שכל אזרחית, מכל שיוך אידאולוגי, יכולה לתמוך בו אם היא חפצה בתיקון. כמובן שהפרטים נתונים לדיון, אבל הרוח ברורה: תהליך שמוביל את ישראל להגדרה מחדש של יחסי הכוחות בין האזרחים למדינה, שמאפשר לכל הגוונים בקשת האידאולוגית להיות חלק ממנו ושמובל ע״י האזרחים עצמם.
אוקיי... ולגבי המימוש?
כדי לממש תהליך כזה צריכים לתרגם את הרעיונות לכוח פוליטי שחוצה את המרחב האידיאולוגי ושיכול להוביל לשינוי, דרך השיטה הקיימת.
הדרך הטריוויאלית-לכאורה לעשות זאת היא להקים מפלגת ׳תיקון׳ שעל הדגל שלה יהיה חרוט תהליך שיעמוד בעקרונות הללו. זו אכן אפשרות, אך היא תדרוש מאבק לא רק מול המפלגות האחרות, אלא גם קושי מול המצביעים: כל מצביעה גם תידרש לקבל החלטה שלא להצביע למפלגה האידיאולוגית שלה וגם לקבל החלטה לתמוך במפלגה החדשה. זה אפשרי, ויכול להיות שזה ידרש, אבל נדמה שזו - לבדה - דרך לא פשוטה.
הדרך האחרת היא להגדיר ׳תו תקן אזרחי׳: הצעת חוק עקרונית שבה מוגדר התהליך (כפי שהצגנו קודם) שמפלגות ידרשו להתחייב אליה כדי שהמצביעים יתנו להן את קולם. במילים אחרות, רוצים את הקול שלנו? אין בעיה, תתחייבו קודם להצעת החוק הזו. באופן הזה, אם מספיק בוחרים פוטנציאליים של כל מפלגה יציגו את הדרישה הזו - אני מאמין שניתן לייצר תמיכה מפלגתית (בכוח אמנם, אבל זה מה יש) לכזה מהלך.
וייתכן שבסופו של דבר יידרשו שתי הדרכים: גם לייצר את אותו ׳תו תקן אזרחי׳ ולקדם אותו מול המפלגות, ובמקביל לבנות את המפלגה שתהיה הבית לכל אותם מצביעים שזו האג׳נדה המרכזית שלהם וכאלטרנטיבה שתגרום למפלגות האחרות לקחת את הסוגיה הזו ברצינות הראויה.
קשה לומר מה ילד יום. בינתיים, אני אניח את זה כאן ואני מקווה שהתנועות האזרחיות שקוראות לתיקון והמפלגות עצמן יעשו עם זה משהו.
לסיום
2024 עומדת להיות שנה קשה. היא תתחיל במלחמת חוץ שנמשכת והיא תמשיך במלחמה פנימית שתתחיל מחדש. היא תרגיש רע יותר מ-2023, וזה בפני עצמו אומר הרבה.
אבל כמו הרבה דברים בחיים, גם זה עניין של פרספקטיבה.
לצערנו, התיקון שישראל נדרשת אליו לא יגיע לפני משבר גדול, כי משבר הוא הדבר היחיד שיוכל להזיז אותנו מהקיבעונות שלנו. של כולנו. וזו בעצם ההזדמנות שעומדת לפנינו: אנחנו יכולים לבחור להמשיך ולהתכתש על ימין או שמאל, כן-ביבי או לא-ביבי ולהקדיש את כל כוחותינו לעוד בחירות שיחזירו אותנו בדיוק לאותה נקודה; או שאנחנו יכולים לגעת במהות של כיצד נראית מדינה שמשרתת את אזרחיה, להתעלות מעל הויכוח העקר ולנצל את ההזדמנות הזו כדי כדי להתחיל לבנות כאן מדינה שבה העם האו הריבון.
אם נלך בדרך הזו, אני מאמין שנלמד כמה דברים בדרך: הראשון, שעל רוב הסוגיות המהותיות אנחנו יכולים להסכים, ושגם אם יתגלו מחלוקות - יש מספר אלטרנטיבות שכל אחת מהן טובה מהשיטה הקיימת; השני, שאותם סוכני חושך שמשסעים בנו היום - אלו שאנחנו משקיעים בהם את מירב מרצנו - גם כך לא ימצאו את מקומם במערכת שבנויה לשרת את העם; והשלישי - שהמסע הזה יצית בנו מחדש את אותן תחושות של שליחות ואחריות, תחושות שטוב שנרגיש גם בימים שאינם מלחמה.
אבל כל זה מתחיל בהחלטה אחת שכל אחת מאיתנו צריכה לקבל: על מה בעצם יהיה המאבק הקרוב?
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה. אם מצאת ערך בדברים - העבירי בבקשה הלאה 👇.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב.
ואולי זה בעצם כל העניין: מעבר לתיקון השיטה, מעבר לחוקה ומעבר לתועלות הפרקטיות שנוכל התיקון עצמו - עצם קיומו של תהליך כזה יהיה תיקון חשוב. תיקון לתחושת האחריות המשותפת שלנו על המדינה. אזרחים שמקבלים החלטה משותפת על האופן שבו כיצד הם חיים את חייהם במדינה שלהם.
ככה, בעצם, מתחילה ריבונות העם.