בועת הרעל: זה לא יעצר עד שלא נעצור את זה

״… שמע, כל מה שאני רוצה לעשות זה זה: אני צריך למצוא 11,780 קולות…״.

הציטוט הזה הוא של דונלד טראמפ, עוד כשהיה נשיא. הוא אמר את הדברים בינואר 2021, בשיחת טלפון עם מזכיר המדינה של מדינת ג׳ורג׳יה, לאחר ספירת הקולות במדינה בבחירות 2020 וכמה ימים לפני ההסתערות על גבעת הקפיטול.

זה נשיא מכהן של ארצות הברית שמבקש בקולו לעוות את תוצאות הבחירות.

באותה התקופה חיינו משפחתי ואני בארצות הברית. זו הייתה התקופה של הקורונה המשתוללת, של מערכת הבחירות הרעילה ב-2020 ושל ניסיון ההפיכה בינואר 2021. כששמעתי את ההקלטה הזו הייתי בטוח שזהו, הגענו לתחתית. שהעולם יעצור מלכת. ושמהנקודה הזו כולם - כולל טראמפ - יתעשתו.

אבל בכל פעם שחשבתי שהגענו לתחתית, גיליתי שיש עוד לאן לרדת.

נשיא שפועל כנגד מערכת הבריאות בזמן משבר בריאות עולמי.

נשיא שמכחיש את תוצאות הבחירות.

נשיא שמוביל המון זועם להשתלט על בית הנבחרים.

ואלו רק הכותרות הנבחרות.

הכל הרגיש מעגלי מצד אחד, והולך ומדרדר מצד שני. ספיראלה שדוהרת מטה מטה, אל התהום.

ככה זה הרגיש אז. וגם היום.

השבוע, עכשיו כבר בארץ, התחושות האלה צפו לי מחדש.

דה-ז׳ה-וו בעברית

התחושה המנחמת-משהו-אבל-משקרת-לחלוטין הזו ש׳זהו, הגענו לתחתית׳ - חזרה השבוע.

זה התחיל ביום ראשון שאחרי השבת השחורה, כשהתחילו להסתובב ברשת תיאוריות קונספירציה על בוגדים מבפנים ואף אחד בממשלה לא גינה זאת;

כשנציגי מפלגת השלטון עלו לשידור כדי לתקוף חלקים שלמים בעם על האסון הזה, בזמן מלחמה;

כשראש הממשלה מדבר לאומה על פייק, אבל לא מזכיר את הפייק שמשרת אותו;

כשהשר לבטחון פנים יצא לתקשורת כדי להצית חזית מלחמה בתוך המדינה;

כשמשפחות חטופים הותקפו מול הקרייה;

וכשקרה מה שקרה בפגישת ראש הממשלה עם משפחות החטופים.

במבט לאחור, אני יכול להגיד שאם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מהניסיון של ארצות הברית, זה שזה לא מקרי. יש דינאמיקה שמייצרת את הספיראלה הזו, ולדפוס הזה יש הסבר.

למה זה קורה ולאן הולכים מכאן?

כדי להבין מה קורה כאן, צריך לקחת צעד אחורה ולהבין מה מניע מנהיגים כמו טראמפ ונתניהו. אצל שניהם, המטרה היא האדרת המנהיג והאסטרטגיה היא אסטרטגיה של פילוג. זה עובד להם כי בחברות מפולגות, שיסוי חלקים שונים בעם, סימונו של ׳אויב׳ מבית ומיצובו של המנהיג כמושיע האומה - מחזק קודם כל את התמיכה של המנהיג ב׳בייס׳ (ומנטרל כל איום פנימי על הדרך), ועל הדרך מאפשר למשוך בוחרים מהצד השני (בפרט - כאשר המנהיג באופוזיציה).

אבל למרות שהאסטרטגיה הזו כבר הוכחה כמוצלחת בקלפי, היישום שלה מורכב יותר והרסני יותר ככל שהמנהיג צובר יותר כוח: מצד אחד, היצע ה׳אשמים׳ הולך וקטן ככל שכוחם של אלו מצטמצם. מצד שני, הביקוש לרעל הולך וגדל ככל שהאכזבות גדולות יותר. מסיבות מובנות, הדינאמיקה הזו מאיצה כשהמנהיג כבר אוחז בשלטון, וכפי שראינו בארה״ב וגם בישראל בשנים האחרונות - ההתקפות הפכו ארסיות יותר וממוקדות יותר (בעיקר כלפי האליטות, שהן קבוצות קטנות יותר שעדיין ניתן למצב כבעלות כוח הרסני). הדינאמיקה הזו של היצע אשמים שהולך וקטן וביקוש לרעל שהולך וגדל היא דינאמיקה של בועה. בועת רעל. כמו כל בועה - זה יכאב כשהיא תתפוצץ לנו בפרצוף; וכמו כל בועה - בגלל שמי שמזין אותה ניזון מניפוחה - היא תמשיך להתנפח עד שתתפוצץ או עד שנפוצץ אותה.

הדינאמיקה של בועת הרעל

המשבר החיצוני כמחט

טראמפ פגש את הקורונה בשלהי הקדנציה הראשונה שלו. בגלל שהגיעה מבחוץ ובגלל גודל המשבר, ׳אויבים׳ מבית לא היו בנמצא והעם ביקש דמות מאחדת; זה לקח זמן והיה לזה מחיר כבד, אבל אסטרטגיית הפילוג שלו התמוטטה במערכת הבחירות של 2020.

ולמרות שהקורונה הכריעה את הנשיאות שלו, טראמפ מעולם לא סטה ממסלולו המפלג. להיפך. ככל שחלף הזמן, ככל שנותרו לו פחות ׳אויבים׳ מבית, הוא הפך קיצוני יותר ויותר. מה כבר נשאר לתקוף כאשר אין ׳אויבים׳ מבית ואתה מוביל את המדינה? התשובה העצובה היא: את המדינה עצמה. זה התחיל עם מלחמה בגורמי הבריאות סביב מסכות וחיסונים, והסתיים בחילול קודש הקודשים האמריקאי: קנוניה לעוות את תוצאות הבחירות והתקפה על גבעת הקפיטול. השלב האוטואימוני של בועת הרעל, נשיא מורד בארצו.

אולי השבת השחורה היא המשבר החיצוני שיקריס את אסטרטגיית הפילוג של נתניהו. אולי באמת זו המחט שלו. אבל כמו במקרה של טראמפ, אל לנו לבנות על כך שהוא זה שיבלום אותה. הוא לא. דינאמיקה של בועה היא כזו שרגע לפני הפיצוץ - מישהו דואג לנפח אותה יותר ויותר. בארה״ב הברית הבועה המשיכה להתנפח גם אחרי שטראמפ הפסיד בבחירות, והאמריקאים מדממים בגללה עד היום. במיוחד בזמנים אלו, אנחנו צריכים להיות מאוחדים. ואם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את בועת הרעל, אנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו את המנהיגים שמנפחים אותה.

כשהודיעו בטלוויזיה שטראמפ הפסיד בבחירות, אנשים פשוט יצאו לרחוב והתחילו לרקוד. ספונטנית. זה אמנם היה בניו-יורק, אבל הרבה יותר משמחה על ניצחונו של ביידן - לאנשים פשוט נמאס היה מהרעל שטראמפ הפיץ בכל מקום. חלפו עוד כמה חודשים עד שהוא עזב את הבית הלבן, אבל ביום שזה קרה - הייתה כבר תחושה אחרת באוויר. זה לא שאנשים הפסיקו להתווכח על מה נכון ומה לא, הם פשוט עשו את זה בסביבה הרבה פחות רעילה. וזה לקח יום כדי להרגיש את ההבדל.

גם אנחנו צריכים ניקוי רעלים. ויפה שעת אחת קודם.

על הפילוג ועל השיטה

נסיים עם התייחסות לשיטת הממשל וכיצד היא משפיעה על החשיפה שלנו לפילוג: כפי שכבר ראינו ב׳על הבעיה׳, בישראל הממשלה מכוננת בשיטה קואליציונית, וחברי הכנסת נבחרים ע״י מוסדות מפלגתיים. המנגנון הזה מקטין את התלות של שרי הממשלה באזרחים מצד אחד, ומצד שני - מכניס לתוך מערכת השיקולים של אותם שרים שיקולים מפלגתיים וקואליציוניים, שבתורם דוחפים להקצנה ופילוג יתר (כפי שראינו בשנים האחרונות - דווקא מפלגות קטנות וקיצוניות יותר קובעות את הטון בממשלות). המשמעות היא כזו: לא רק שבישראל יש גם כך חברה מפוצלת שרגישה לפילוג, אלא ששיטת הממשל עצמה מקטינה את כוחם של האזרחים לרסן מגמות של פילוג ומגבירה את ההקצנה והפילוג בגלל השיטה הקואליציונית. לו נציגי הציבור בישראל היו נבחרי ציבור, לו כנסת ישראל וממשלת ישראל היו נפרדות ולו ממשלת ישראל לא הייתה כה תלויה במפלגות קטנות (או בכלל) - היינו יכולים להקל גם על התחלואים הללו.

והנה לנו, עוד מסמר בארון השיטה.

שבת שלום, ושנצליח.

---

נ.ב.

בשבוע שעבר דנו באופן שבו שיטת הממשל מובילה אותנו לחדלונה של הממשלה, שאחת התוצאות שלו היא אותה שבת שחורה. בתחילת השבוע הזה התראיין לטלוויזיה יו״ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חה״כ יולי אדלשטיין. המראיין הטיח בו שהוא אחד מהאחראים הראשיים למחדל הזה ושאל אותו אם הוא מתכוון להתפטר. תגובתו של יו״ר הועדה הייתה בתחילה צינית ואחר כך מתרעמת, וטענתו הייתה כי אין מה לדון בכך היות ומדינת ישראל נמצאת כעת במלחמה.

נשים לרגע בצד את שאלת התזמון וננסה להתייחס למהות: זה נכון שיש אחראים יותר מרכזיים וישירים למחדל הזה, אבל קשה להבחין באחראים יותר ברורים מאשר חברי ועדת החוץ והביטחון. אם הרשות המבצעת נחלה פה כשלון קולוסאלי - וזה אכן המצב - אזי גם הכנסת, שתפקידה המרכזי הוא לבקר את הרשות המבצעת - גם היא נכשלה. אם יש מישהו שבשם העם היה אמור לשאול את השאלות הקשות - זו הכנסת. אין מה להמתין לקיחת האחריות הזו, ועצם ההשתהות הזו מרמזת או על חוסר אחריות או חוסר הבנה של תפקידה החשוב של הכנסת. זה חמור וזה חמור, ושווה שנזכור את זה בעודנו מתחקרים את האסון הזה. זהו לא רק כשלון של הממשלה והצבא. זהו כשלון של השיטה כולה.