חדלונה השיטתי של הממשלה דורש אתחול של המדינה

מצד אחד, למה לעזאזל לכתוב על שיטת הממשל בשבוע שכזה? מצד שני, אם הביטוי הבוטה ביותר לחדלונה של הממשלה - ושיטת הממשל שהביאה אותו - הוא מה שקרה השבוע, אז איך אפשר שלא?

את פרויקט הכתיבה הזה התחלתי עוד בארה״ב. בבסיסו הטענה כי הבעיה המשמעותית ביותר שישראל (איננה) מתמודדת איתה היא שיטת הממשל שלה. שמערכת ההפעלה של המדינה, זו שקובעת איך היא רשויות השלטון פועלות, היא רקובה מייסודה. שרשויות המדינה - אלו שאזרחי המדינה מממנים מכיסם ובשליחותן מקיזים את דמם - פשוט לא עושות את תפקידן, ויותר ויותר - פועלות כנגד האינטרס הציבורי. הרעיונות הללו התגבשו לפני שנים רבות, אבל הרגשתי שההזדמנות לשינוי הפכה לאמיתית בשנה הזו, וזו הייתה רוח גבית חשובה להחלטה שלנו לחזור.

נחתנו בארץ בשבת שלפני השישה באב, ועשרת השבועות האלה מרגישים לי כעת כמו חיים שלמים. משבר רודף משבר, ממשלה ומחאה מתנפצות אחת על השנייה, ובין לבין - עם שהוא אמנם שסוע, אבל גם מקרין הרבה אנרגיה. מה שחווינו בתקופה הזו היה קצת מפתיע, אבל הוא בעיקר היה מפחיד. קחו שחקנים עם מוטיבציות נגועות, הציבו אותם במערכות כושלות ותוסיפו דינאמיקות שמעודדות שיסוי - ותקבלו הרס וכאוס. זו - מילה במילה - איך שהממשלה שלנו פועלת כיום. שכלתנית - זה לא אמור להתנהג אחרת. ערכית - היית מצפה שמישהו שם למעלה יעצור את הטירוף הזה.

אבל אף אחד לא עצר. אנחנו נחתנו בשבת שלפני השישה באב. עם קרוע לפני יום חורבן הבית, וחברי ממשלה עושים סלפי נצחון. חדלי אישים מרסקים מערכות ענק ממשלתיות, והאזרחים משלמים את החשבון. טובי בנינו נקראים בוגדים ע״י ממשלתם שלהם. חלקים שלמים באוכלוסיה שמסרבים לתרום את חלקם לממלכה טומנים את ידם בצלחת. וראש ממשלה - שביום כיפור עצמו מצא לנכון להסית ולפלג ולשסות כנגד חלקים בעמו שלו.

חולפים להם השבועות ואני מתחיל להפנים כמה ארוך וקשה יהיה המסע הזה. לא רק בגלל הממשלה, אלא גם - ואולי בעיקר - בגללנו. בגלל שגם אחרי כל מה שראינו - אנחנו עדיין נלחמים את הקרבות הלא נכונים ואנחנו עדיין לא שואלים את השאלות הקשות.

האם המערכת - כפי שהיא בנויה כעת - בכלל בנויה לשרת את האזרחים? מה במערכת מאפשר לאנשים ברמה כזו נמוכה להגיע לעמדות כאלו בכירות? כשהם מגיעים לשם, מהי מערכת האינטרסים שלהם? האם הם מתוגמלים לשרת את האזרח או גורמים אחרים? למה יש כזו תלות בין הממשלה לבין הכנסת, ואם יש כזו תלות - מי בעצם מבקר את עבודת הממשלה? למה הממשלה מורכבת באופן שלא מאפשר לה לתפקד? למה מיעוט קטן יכול להכתיב למדינה שלמה את המדיניות של הממשלה? ולמה האזרחים לא יכולים להכווין את מוסדות המדינה לפעול בכיוונים שבהם הם בוחרים?

בסדר, אני אומר לעצמי, ידעת שזה אתגר קשה, עכשיו השאלה מה עושים. והיות ויש פה בור של בורות בגודל שלושה דורות (אנחנו 75 שנים מתרשלים בהגדרת חוקה לישראל, ועדיין לא מפנימים את המשמעות של הפער הזה) ומאתיים שנים של פיגור (אנחנו חיים במאה ה-21, ומפגרים אחרי אומות שבמאה ה-18 אימצו מנגנונים שלטוניים בסיסיים שלנו עדיין חסרים) - ברור שזה יקח זמן. אמרתי לעצמי שכל שבוע ניקח נושא, ונפרק אותו לגורמים. וככה - שבוע אחרי שבוע, נטפטף את המסרים עד שאנשים יקשיבו. זה התחיל עם הבנת הבעיה, והחוב שמעולם לא שילמנו, והאנשים הנהדרים שיוצאים לרחובות ושמפספסים את הבעיה, וראש ממשלה קטן שעסוק רק בהרס, ואשליות.

הרבה אשליות, האשליות שלנו.

זו שחברי הכנסת מייצגים את האזרחים, וזו שההחלטה על סמכויות הרשויות צריכה להיות בידי הכנסת או בידי בית המשפט. האחרונה הייתה נושא הפוסט של חמישי האחרון, ובשישי - כבר התחלתי לחשוב על המנה של השבוע הבא.

תאמינו או לא - התכנית שלי לשבוע הזה הייתה לכתוב על חדלונה של הרשות המבצעת בישראל. על חוסר היכולת שלה לשרת את אזרחי המדינה. וכמו בכל שבוע, זה מתחיל ברעיון כללי, אבל זה בפני עצמו לא מספיק. צריך גם סיפור שמספר את הרעיון. וצריך דוגמאות שמספרות את הסיפור…

ואז הגיע יום שבת.

שבת השחורה: ככה זה הרגיש השבוע

השבת השחורה

אין לי דרך לתאר את מה שקרה השבוע. גם אין בכך צורך, האמת. אבל יש מקום לשאלות, להרבה מאוד שאלות. לא רק אלו שנוגעות לתקלות המבצעיות-המדיניות שהובילו לאסון הזה, אלא מה איפשר לתקלות הללו לקרות מלכתחילה.

אבל איך בכלל ניגשים לשאלה כזו? באמצע המאה העשרים פיתחו ביפן שיטה לתחקור כשלים שנקראת ׳שיטת חמש הלמות׳ (מלשון - למה?). ישנן שיטות אחרות, אבל זו מתאימה למקרה הזה, וככה היא עובדת: קחו כל כשל, ותשאלו - למה הוא קרה? כשאתם מקבלים תשובה - תשאלו עוד פעם ׳למה?׳, וככה תמשיכו חמש פעמים. כשתגיעו ללמה החמישית - כנראה כבר תגיעו למקור הבעיה (או לפחות: למקור אחד של הבעיה).

אנחנו נשתמש בשיטה הזו כדי לגעת בשורש הבעיות של השבת השחורה. נגדיש, זהו לא ניתוח מלא, אבל הוא ממחיש את התמונה הכללית -

השבת השחורה: חמש ׳למות׳ - דוגמא ראשונה (1) למה האסון הזה קרה? כי הצבא היה שבוי בקונספציה מודיעינית-מבצעית שהתנפצה. (2) למה הצבא היה שבוי בקונספציה? כי ארגונים - מטבעם - מתאגדים סביב קונספציות, ובהעדר מנגנוני ביקורת חיצוניים אפקטיביים שיכולים לאתגר אותם - זו דינאמיקה ידועה מראש. (3) למה אין מנגנוני ביקורת חיצוניים לצבא? לצבא יש מנגנוני ביקורת חיצוניים, אבל היכולת שלהם לבקר את הצבא היא מוגבלת. המנגנונים המרכזיים הם הממשלה עצמה והכנסת (כאן נתייחס לכנסת, ובדוגמא הבאה לממשלה) - הכנסת מפקחת על פעילות הצבא באמצעות ועדת החוץ והבטחון. הועדה מורכבת מחברי כנסת ונשלטת ע״י הקואליציה. היות ואותה הקואליציה היא הבסיס לקיומה של הממשלה והיות והממשלה היא חלק מהקונספציה (אחרת היא הייתה מאתגרת את הצבא בתור האחראית עליו, ראו סעיף הבא) - ישנו קושי מובנה לחברי הועדה לבצע בקרה בלתי תלויה על הצבא. לדוגמא: בחודשים האחרונים היו מספר מקרים - בעיקר סביב המחאה והפגיעה בכשירות צה״ל - בהם הפעילות של הועדה הושפעה מהיותה גוף שמורכב מחברי הקואליציה. (4) למה בין הכנסת לבין הממשלה קיים כזה צימוד? בשיטת הממשל בישראל ישנו צימוד כפול בין הכנסת והממשלה: (א) הממשלה מכוננת על בסיס קואליציה בכנסת (ב) ברוב המקרים - השרים בממשלה הם חברי כנסת. כלומר, לחברי הכנסת ולמפלגות תהיה גישה למשאבים ולכוח של הרשות המבצעת רק אם הם חברים בקואליציה. המאפיין הזה מקשה מאוד על הכנסת לבקר את עבודת הממשלה. במידה רבה, יכולת זו תלויה בתעדוף שנותנים חברי הכנסת לאינטרס הציבורי על פני האינטרס הקואליציוני, ובפועל - האינטרס הקואליציוני לרוב מנצח. (5) למה חברי הכנסת לא מתעדפים את האינטרס הציבורי על פני זה הקואליציוני? ראשית, חברי הכנסת לא נבחרים ע״י הציבור, ולכן אינם מדווחים לו. הציבור אמנם בוחר את הרשימות, אבל חברי הכנסת נבחרים ע״י המנגנונים המפלגתיים. בנוסף, חברי כנסת הם בעלי עניין בהקמת הממשלה - גם באופן ישיר (מינוי של אותו ח״כ) או באופן עקיף (תקציבים למקורבים שאח״כ מקדמים את אותו ח״כ במפלגה). לבסוף, כפי שהציבור לא בחר בהם, הוא גם לא יכול להעניש אותם, ולכן - אין מנגנון מובנה שמאפשר לאזרחים לתגמל את חברי הכנסת על פי שירותם את האינטרס הציבורי. מכאן, שלחברי הכנסת יש אינטרס מובהק לשרת את האינטרס הקואליציוני על פני זה הציבורי.

השבת השחורה: חמש ׳למות׳ - דוגמא שנייה (1) למה האסון הזה קרה? כי הממשלה הובילה אותנו אליו. (2) למה הממשלה הובילה אותנו לשם? בגלל המדיניות שלה ויכולת הביצוע שלה. (3) למה המדיניות והביצוע של הממשלה הובילה אותנו לשם? כי (א) המדיניות של הממשלה מובלת ע״י מפלגות לשון מאזניים שלהן אג׳נדה שמקריבה את טובת הכלל למען טובתם האישית או טובת המגזר שלהם (ב) כי הממשלה מורכבת משרים שיש להם מעט מאוד עד כדי שום ניסיון בתחומים אותם הם מנהלים ו-(ג) הממשלה עצמה מורכבת מגורמים שמתחרים אחד בשני במגרש הפוליטי, ומכאן שבהגדרה הממשלה לא יכולה לפעול באופן אפקטיבי ויעיל. (4) למה הממשלה מובלת ע״י מפלגות לשון מאזניים? למה השרים אינם דמויות בעלות יכולות מקצועיות לנהל את משרדיהן? למה מתחרים פוליטיים מרכיבים את אותה הממשלה? בגדול, כי זו השיטה בישראל. ניקח את איוש שרי הממשלה כדוגמא: השרים הם לרוב חברי כנסת שהגיעו למקומות גבוהים ברשימות לכנסת. לרוב הם לא נבחרים על בסיס ניסיון מקצועי רלוונטי, ובחלק גדול מהמקרים - הם בכלל לא תכננו להגיע לתפקיד שבסופו של דבר מונו אליו. בנוסף, במקרה שבו יש פריימריס במפלגה - הם נבחרים ע״י קבוצה קטנה של פעילים (המקום הראשון ברשימת המפלגה הגדולה בכנסת - נבחר ע״י פחות מ-50 אלף קולות בפריימריס האחרונים). כתוצאה מכך - לקבוצה הזו הם מדווחים, ולא לציבור. ובהיותם גם נבחרי ציבור וגם שרים, הם גם צריכים לחלק את זמנם בין פעילות מיניסטריאלית לבין פעילות פוליטית (שר האוצר הוא - על הצד - גם שר במשרד הבטחון ויו״ר מפלגה). ואם כל זה לא מספיק - השרים מתחרים אחד בשני על קולות בבחירות הבאות; ולראש הממשלה אין סמכות להוביל את גיבוש המדיניות בממשלה, שכן הוא תלוי באותם שרים כראשי מפלגות. כך יוצא שהממשלה - שמובילה את הרשות המבצעת - איננה פועלת כגוף אחד. במקרה שלנו, ניקח את הקבינט המדיני-בטחוני כדוגמא: הקבינט אמור לקבל דיווחים שוטפים מהצבא ולדון בשאלות הבטחוניות הרגישות ביותר. גם בגלל הרכבו האנושי וגם בגלל דינאמיקות פוליטית, הגוף הזה כבר אינו מתפקד חודשים. הרכבו האישי - בקבינט יותר מעשרה חברים שרובם המוחלט אינם אנשי בטחון. הדינאמיקה - החשש מעימותים פוליטיים והדלפות הוביל לאי כינוס הקבינט במשך תקופות ארוכות בשנה האחרונה.

הייתי ממליץ גם לך לעשות התרגיל הזה. בביטחון. בחינוך. בבריאות. בביטחון הפנים. בכלכלה. ובאמת - כששואלים עוד שאלות למה, מתחילה להתבהר תמונה שלא מסתכמת רק בשחקנים ובנסיבות האלה. יש פה סיפור של כשל מערכתי מובנה וזו טרגדיה ידועה מראש שעולה לנו ביוקר.

וזה מה שקרה בשבת השחורה, זה מה שקרה לפניה וזה מה שקרה לאחריה.

מהו סיפור הכשל?

הכשל הוא כשל השיטה.

השיטה שהובילה לאסון הזה, אבל גם לאינספור אובדנים אחרים.

זה לא רק אדם אחד.

זו לא רק ממשלה אחת.

וזה לא התחיל אתמול.

זו לא עילת הסבירות.

וזו לא שיטת המינויים של השופטים.

זה הרבה,

הרבה,

הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו עוסקים בו בשנה האחרונה.

זו שיטה שלמה שדוחפת אנשים לא ראויים להיות מופקדים על היקר לנו מכל. שפותחת את הדלת בפני אינטרסים זרים לגעת בקודשי הקודשים שלנו. שבבסיסה שמה מכשול בפני רשויות המדינה לשרת את האזרח. שמרחיקה את האזרח מהגדרת היעדים שלאורם פועלות רשויות המדינה. שבמהותה נעדרת את הגבלות הכוח לרשויות המדינה. ושגוזלת מהאזרחים את זכותם הטבעית ביותר - להגיד ׳עד כאן׳.

כך זה בנוי וזה בנוי לכך.

זו השיטה.

אולי הפעם, נשכיל לפעול אחרת?

אז מה עושים? התפקיד שלנו - האזרחים - הוא קודם כל להרים את הראש מעל המים ולשאול:

מה מקור הבעיות? ואיך אנחנו מתקנים אותן מהשורש?

למה אנשים לא ראויים מגיעים לעמדות המפתח? ואיך נראית מערכת שמאפשרת לאנשים הכי טובים שלנו להגיע לשם? למה רשויות השלטון לא פועלות בהתאם לאינטרס הציבורי, כפי שהציבור מגדיר אותו? ואיך נראית מערכת שבה רשויות השלטון שמות את האינטרס הציבורי בראש סדר העדיפויות? למה רשויות השלטון לא פועלות באופן אפקטיבי ויעיל? ואיך נראית מערכת שבה רשויות ממשלתיות מייצרות תפוקה בעלות נמוכה? ואיך נראית מערכת שיש בה בקרות אמיתיות והגבלות כוח על רשויות השלטון? בקיצור: איך אנחנו בונים ישראל טובה יותר?

אבל זה יהיה קשה, נכון?

זה קשה כי זה דורש מחברה אזרחית להעלות את הסוגיות הללו לראש סדר העדיפויות, ולהעמיק בהן. (בהקשר הזה, צריך להיות כנים: גם המחאה וגם הממשלה העלו לראש סדר היום שאלות שנכללות בדיון הזה, אבל הדיון שכל אחת מהן מקיימת לא מגרד את פני השטח של השאלות הנ״ל.) אבל מעבר לקושי הזה, בחודשים הקרובים יהיו הרבה כותרות והרבה זעקות. ידברו על המלחמה ועל הרתעה ועל תקציבים ועל ועדת חקירה ומה לא. הקושי כאן יהיה להתרכז במשימת הליבה שהיא תיקון השיטה, ולא לסטות ממנה. שם הכל מתחיל ולשם הכל חוזר. ואין דבר חשוב יותר.

פשוט אין.

לא הסבירות.

ולא הנבצרות.

ולא החקיקה.

אפילו לא המלחמה.

אני חוזר. אפילו לא המלחמה.

לא בגלל שאלו לא סוגיות חשובות. ברור שהן חשובות וחלקן גם אינן סובלות דיחוי. אבל עד שלא נתקן את השיטה - נקבל את מה שקיבלנו עד עכשיו, ואנחנו נמשיך לשלם את המחיר עם ריבית.

אם ניקח על עצמנו את המשימה הזו, מה זה בעצם אומר?

תיקון השיטה היא כנראה אחת מהמשימות הגדולות והמשמעותיות שמדינת ישראל התמודדה איתן אי פעם.

זה לא תיקון חקיקה.

זו לא סוגיה אישית.

זה לא יגמר בכנסת או בבית המשפט.

זה לאתחל את כל המערכת.

את המדינה כולה.

להבנה הזו - שזו לא עוד עבודת צבע במבנה מט ליפול - יש הרבה משמעויות. החשובה מהן היא שאת הכוח האדיר שראינו במחאה והכוח העוד יותר גדול שנראה אחרי המלחמה צריך לתעל לפתרון אמיתי. להפסיק להתקשקש על סבירות. על נבצרות. על גניזת החקיקה או על שמירת הסטטוס קוו. צריך ללכת על התיקון הגדול, על שינוי השיטה כולה.

והיות ואי אפשר לאתחל את המערכת ע״י המערכת עצמה, זה משאיר רק גורם אחד שבאמת יכול וראוי שיקבל על עצמו את המשימה הזו, וזה העם.

העם חייב לקחת על עצמו את האחריות על התיקון.

לקוראת המתעניינת, הנה עוד כמה מחשבות -

- על הבעיה: ניתוח המציאות אותה אנחנו חיים וזיהוי השורשים של בעיית השיטה.

- אשליות: האשליות שמובילות אותנו לרדוף אחר פתרונות שווא.

- הדרך אל הפתרון: האופן שבו ניתן להתמודד עם בעיית האמון ובעיית השיטה יחד.

- פתרון אחד לדוגמא: דוגמא לפתרון אחד עבור בעיית השיטה.

זה הזמן לצעוד קדימה. אני מבקש ממך - בואו נעשה את המאמץ הזה. בואו נלמד את הבעיה. בואו נדון בה ובפתרונות לה. ובואו נתקן את המערכת. זה בנפשנו.

שינוחו בשלום הנשמות שנגדעו מאיתנו.

שיחזרו בשלום השבויות והשבויים.

שישובו בשלום חיילינו.

לימים טובים יותר.

שבת שלום, ושנצליח.

—

נ.ב -

בשבוע האחרון ראינו הרבה מאוד אירועי גבורה, צבאיים ואזרחיים כאחד. ראינו גבורה, ראינו עזרה הדדית ובעיקר ראינו עם שנזכר שהוא אחד. אלו נקודות האור שלנו מהשבוע הזה, והן יגדלו ויאירו.

לצד האירועים הללו, ראינו גם את ההתנהלות של ממשלת ישראל והעומד בראשה, שביותר מידי מקרים - החשיכה והחשיכה. זה התחיל עם קידום תיאוריות קוספירציה על בגידה מבפנים ביום אחרי פרוץ המלחמה; בנציגי מפלגת השלטון ובכירים בשירות הציבורי שעולים לאוויר כדי לפלג ולשסות; בשר בממשלה שבחוסר אחריות פושע מנסה להצית חזיתות פנימיות באמצע מלחמה; ובתהליך משא ומתן על ממשלת חירום לאומית שלקח הרבה יותר מידי זמן, עם יותר מידי מהמורות בדרך, ועם המשך תדרוכים נגד הנכנסים לממשלה, מאחורי הקלעים. מה לא ראינו? לא ראינו ראש ממשלה שעונה על שאלות עיתונאים, לא ראינו חיבוק של הממשלה את עמה, לא ראינו שפה ברורה נגד המסיתים מבפנים, ובעיקר לא ראינו לקיחת אחריות.

בהתנהגות הזו כבר חזינו לפני המלחמה, אבל לא האמנתי שנראה אותה במהלכה. ממשלת ישראל והעומד בראשה פועלים לפילוג בתוך העם, בזמן מלחמה. זה לא מה שהעם רוצה, וזה בטח לא מה שהעם צריך. אלו אמנם מילים כואבות וקשות, אבל זוהי ממשלה שבוגדת בעמה.

כדי שהאור יגבר על החושך, לא יספיקו רק מקורות אור. אנחנו נידרש להאיר על החושך, כדי שילך מאיתנו ויעלם.

נ.ב.ב -

רק זר יבין, אבל החלטנו לחזור כי רצינו לחיות במקום שאכפת לנו ממנו. למרות כל מה שקרה פה בשבועות האלה ועם כל הקשיים של המעבר - אני ממש שמח שאנחנו פה.

אלו הזמנים החשובים. זו ההזדמנות לתיקון. ויש פה עם נפלא שיכול לאתגר.

בהצלחה לכולנו. זה בנפשנו.