כדי להציל את הבית, קודם חייבים להחזיר את החוב

המשבר נוכחי לא התחיל בממשלה הנוכחית ולא יסתיים עם לכתה. מקורו בחוב של עשרות שנים שבמרכזו - העדר הגדרת החוזה הבסיסי בין האזרחים למדינה שעליו חתומים גם האזרחים וגם המדינה. וכפי שלווה שאינו משלם את חובו לא צריך להתפלא כאשר זה תופח ומכריע אותו, כך גם אנחנו לא צריכים להתפלא כעת כאשר החוב הזה מסכן גם אותנו וגם את הבית. בשלב הזה - אנחנו נדרשים להתמודד גם עם החזר הקרן - בדמות החוזה החסר - וגם עם הריבית - בדמות הבורות והפילוג. זה אפשרי, אבל אנחנו חייבים להתמודד באומץ עם שניהם, ולהתחיל עכשיו.

אשליית החוזה שנשבר: החוזה לא נשבר היות ומעולם לא היה קיים

״המדינה הפרה את החוזה עם אזרחיה״.

״אנחנו צריכים לנסח חוזה חדש עם המדינה״.

אלו הטענות שנשמעות מצד לא מעט מאיתנו לאחרונה, והן תמוהות.

הן תמוהות, שכן אזרחי המדינה מעולם לא חתמו על חוזה עם המדינה. והתפיסה השגויה הזו, כאילו בכלל קיים כזה חוזה, היא בבסיס האשליה שכל מה שאנחנו חווים לאחרונה שונה ממה שהורגלנו אליו בעשרות השנים האחרונות, או שאם רק נחזור לימים של לפני המשבר הנוכחי - נחזור להיות דמוקרטיה.

המציאות היא אחרת לחלוטין: במדינת ישראל מעולם לא נחתם חוזה בין אזרחי המדינה למדינה, וגם לפני המשבר הנוכחי - מדינת ישראל לא הייתה דמוקרטיה מתפקדת. לו היה כזה חוזה הוא היה נקרא חוקה והיה כולל את הגדרת הזכויות של אזרחי המדינה (שהם זכאים להן מעצם היותם בני אנוש, ולא בחסד המדינה), את שיטת הממשל שהם בחרו בה ואת האופן שבו חוזה כזה מאושר ויכול להשתנות מעת לעת, על ידם.

אבל חשוב מכל - אם היה כזה חוזה, אזרחי המדינה - שמכוחם ורק מכוחם בכלל קמה המדינה - היו אמורים להיות חתומים עליו.

אבל אזרחי מדינת ישראל מעולם אישרו או דחו אף לא סעיף אחד בספר החוקים של מדינת ישראל, ובטח לא חוקה שמעולם לא נוסחה.

כל חוזה בין האזרחים לבין המדינה הוא חוזה שעליו חייבים להיות חתומים האזרחים עצמם. מכאן, שלא הממשלה ולא הכנסת יכולים לאשרר כזה חוזה או לשנות אותו, ואם האזרחים אינם חתומים על כזה חוזה - הוא אינו קיים. סוגיית הסמכות הזו היא מהותית להבנת יחסי הכוחות בין האזרחים לבין מוסדות המדינה והיא רלוונטית מתמיד לשיח על סמכותה של של הכנסת לשנות כזה חוזה ועל חובתו של הציבור לקחת עליו אחריות.

ההבחנה הזו חשובה ממספר סיבות: ראשית, היא מבהירה כי אזרחי המדינה מעולם לא לקחו על עצמם האחריות והבעלות על הגדרת החוזה הזה, ולמעשה - הם סומכים את ידיהם של אותם מוסדות שלטון שהם היו אמורים להגדיר (הכנסת והממשלה, בעיקר) כדי להגדיר אותו ׳חוזה בלתי כתוב׳. הדבר משול לבעל נכס שמבקש לשכור את שירותיה של חברת ניהול לנכס שבחזקתו, אבל לא טורח להגדיר בחוזה את סמכויותיה ומגבלות סמכויותיה של חברת הניהול (או חמור מכך - מאפשר לחברת הניהול לכתוב את החוזה ולחתום עליו בשמו) - ואז מתלונן כי חברת הניהול מפרה אותו. האחריות להגדרת החוזה היא של האזרחים ואנחנו אלו שכשלנו להגדיר אותו. שנית, ההכרה כי המדינה נוצרת מכוח האזרחים ולא האזרחים מקבלים זכויות בחסד המדינה מבהירה כי הסמכות לאשר או לתקן את החוזה הבסיסי בין האזרחים למדינה היא אך ורק של האזרחים, ולא של שום גורם אחר. להבנה הזו יש השלכות מרחיקות לכת על הדיונים שאנחנו מצויים בהם בימים אלו סביב שיטת הממשל, והיא למעשה מבהירה כי ברמה הבסיסית ביותר - לממשלה, לכנסת או לבית המשפט אין סמכות ערכית להכריע בהן וכי לאזרחי המדינה יש הזכות והחובה לנסח ולאשר החוזה. שלישית, היא מחדדת את החוב האדיר שיש לנו כלפי עצמנו, ואת הנזק האדיר של אי תשלום של אותו החוב מייצר על המציאות שאותה אנחנו חיים (לדוגמא: מערכת שלטון שבה למיעוט יש בפועל כוח גדול משל הרוב, מוסדות שלטון שאינם פועלים באפקטיביות וביעילות לשרת את האינטרס הציבורי, ייצוגיות חסרה בכל אחד ממוסדות השלטון וכד׳).

מורגלים למציאות העקומה הזו, אנחנו ממשיכים לקדם פתרונות שווא

ההבנה כי לא קיים כזה חוזה וכי זו חובתנו וזכותינו להגדיר אותו איננה קיימת אצלנו כאזרחים, לאורך זמן - התרגלנו לחשוב כאילו כי קיים חוזה וכי אין כזה חוב. התפיסה הזו ורדידות השיח שהוא תולדה שלה (שכן - אם יש חוזה, למה שנידרש לחובה שלנו לנסח אותו ולדילמות שהוא מציג) מובילות אותנו - האזרחים מכל צד של הדיון - לאשליות ולפתרונות שווא שמעבר לסיפוק צרכים פופוליסטיים או כאלו של סוכני חושך (בעלי העניין שמרוויחים מהתקדמות בכיוון כזה או אחר, בניגוד לאינטרס הציבורי שהם טוענים לייצג) - לא תורמות הרבה. הפתולוגיה הזו איננה חדשה ואנחנו משלמים את המחירים שלה כבר עשרות שנים, אבל בהקשרים היותר אקטואליים של הדיון סביב הרפורמה-הפיכה משפטית, נביא מספר דוגמאות כדי לבאר את הדברים -

תומכי הרפורמה

• של מי המילה האחרונה: לו החוזה המדובר היה בין האזרחים לבין המדינה - הוא היה מובא בפני האזרחים לאישור או לתיקון, שכן הם הסמכות הסופית בעניין זה. בעולם שבו ממשלה וכנסת (שבמצב הקיים הן דה-פקטו רשות אחת, ויתרה מכך - מונעות ממפלגות ופוליטיקאים שיושפעו ישירות מהאופן שבו יוגדר החוזה) הן אלו שיכולות לאשר חוזה שכזה - בשם אזרחי המדינה - הוא מצב בלתי סביר בעליל (דוגמא: נניח שרוב אזרחי המדינה תומכים בשיטת ממשל שאינה משרתת את כוחן הפוליטי של מפלגות לשון המאזניים בשיטה הקיימת. במצב כזה - הקואליציה שתלויה במפלגות אלו לעולם לא תקדם שינוי כזה, כי הוא יוביל להפלה שלה. אם אנחנו מקבלים מצב שבו הכנסת או הממשלה יכולות לאשר או למנוע כאלו שינויים - אנחנו מועלים באחריות של כלפי עצמנו וכלפי המדינה). לא לממשלה ולא לכנסת (ולא לבית המשפט) יש סמכות ערכית לכונן חוזה זה או לקבל שינויים בו, אלא רק לאזרחים

• מערכת שלמה, לא אוסף טלאים: שיטת ממשל - על יתרונותיה וחסרונותיה - לא יכולה להבחן על בסיס עקרון פעולה אחד, אלא על בסיס מכלול של עקרונות. לא ניתן לדון בדרישה (המוצדקת, לטעמו של עבדכם הנאמן) לחופש של הממשלה לבצע מינויים, מבלי לדון באופן שבו מורכבת הממשלה ולביקורת שיפוטית, שכן הדברים קשורים מצד אחד למשילות אפקטיבית ויעילה, אך מצד שני - גם לייצוגיות ולהגבלת הכוח של הרשויות. באותו האופן, תומכי הרפורמה ממקדים את מאמציהם בהחלשת בית המשפט באמתלה כי בית המפשט פוגע במשילות של הממשלה, אך אינם עוסקים כהוא זה בכשל משמעותי הרבה יותר - הוא חוסר היכולת של הממשלה עצמה לתפקד בצורה יעילה ואפקטיבית. האם ממשלת ישראל מקדמת הצעות להרכבת ממשלה ע״י ראש ממשלה נבחר ללא תלות במפלגות? האם היא מקדמת הצעות למינוי שרים מקצועיים שאינם נבחרי ציבור ושאינם מתחרים עם ראש הממשלה על קולות בבחירות הבאות? האם היא מקדמת הצעות להפרדה בין הממשלה לכנסת בכדי להקטין את התלות של הממשלה בכל חבר כנסת? התשובה לכל אחת מהשאלות הללו היא שלילית, וסוגיות אלו משפיעות הרבה יותר על היכולת של הממשלה לשרת את האזרח. לו מקדמי הרפורמה היו באמת חפצים בניסוח חוזה בין האזרחים למדינה (ולא בתיקונים מקומיים שמשרתים את צרכיהם הפוליטיים) - הם היו מציגים הצעה לחוזה שלם ומביאים אותו לדיון ציבורי. מעבר לשלל הדגלים האדומים שמתנוססים מעל להצעות החקיקה האחרונות - התהליך שנגלה לעיניו של הציבור והנסיבות שבהן הוא מתקיים מבהירים כי המוטיבציות של מקדמי ה׳רפורמה׳ אינן להתמודד עם העדר קיומו של החוזה לטובת האזרח, אלא לשרת צרכים אחרים. במצב כזה - גם רעיונות שיש בהם הגיון מקומי - לא נכון שיתקבלו ע״י העם.

מתנגדי ההפיכה

• אומרים מה ׳לא׳, לא אמורים מה ׳כן׳: מתנגדי ההפיכה ממקדים את מאמציהם בבלימת הצעות החקיקה החדשות, אך המחאה מתעלמת מכך שגם הסרה מסדר היום של כלל הצעות החקיקה - רק תשאיר אותנו במערכת הכושלת שהביאנו עד הלום. עד כה, לא נראה מהלך ציבורי שבמרכזו הצעה לחוזה (או הצעות לחוזים שונים) שידע לתת מענה לבעיות שלפתחינו. במצב כזה, קשה להבין כיצד - גם אם המחאה לבלימת החקיקה תצלח - נוכל להגדיר את הרגע הזה כרגע מכונן של הגדרת חוזה שישרת את אזרחי המדינה

• סלמי של התנגדויות: מתנגדי ההפיכה מתנגדים לחקיקת חוקים בשיטת הסלמי, אך - ביודעין או שלא - משתפים שיתוף פעולה עם התפיסה כי אם בכלל נדרשים תיקונים - הם מקומיים, ולא נדרשת הסדרה מלאה של שיטת הממשל, לרבות הסמכות לאשרור שלה (בהקשר זה - בדומה למפלגות הקואליציה - גם מפלגות האופוזיציה נמצאות בניגוד עניינים מובנה בין האינטרסים שלהן לבין אלו של האזרחים אותם הן מייצגות בהקשרי סמכות אישרור החוקה, ייצוגיות בכנסת וכד׳). נדמה שגם אצל מתנגדי ההפיכה טרם נפל האסימון שבכדי להתמודד עם הבעיות שלפנינו - אנחנו צריכים גישה שלמה וחדשה לממשל בישראל, ולא קידום או התנגדות להצעה כזו או אחרת.

שני הצדדים מקדמים דיון שבטי ולא ענייני: לממשלה ולמוחים הייתה (ועדיין ישנה) האפשרות להעלות על השולחן הצעה שלמה לחוזה, ובהינתן הצעה כזו - אפשר היה להבין כי חלק מההצעות הקונקרטיות של הצד השני - אינן בלתי הגיוניות (לדוגמא: מינוי פקידות בכירה ע״י הממשלה, שיפור הייצוגיות בבחירת שופטים מצד הממשלה; עיגון זכויות פרט, הפרדת רשויות מצד המוחים) וכי ניתן להגיע לפתרונות מספקים. אך בהיעדר התפיסה כי נדרש חוזה שלם וכי הוא חסר - לא מתקיים דיון אמיתי על שיטת הממשל בשלמותה ואנחנו נגררים לויכוח שבטי ולא ענייני על סעיפים ספציפיים שבהיעדר אותו דיון - הם כמעט חסרי משמעות.

כדי לדבר על זכויות, חייבים לדבר גם על חובות, והחוב הראשון שלנו הוא לקחת אחריות על מערכת הכללים והעקרונות שעל פיהם נחיה את חיינו

לפני הגדרת חוזה ולפני הדיון על תוכנו - הציבור חייב להבין שזו הזכות והחובה שלו להגדיר אותו, ולא של אף גורם אחר.

הבעיה מתחילה בחוסר לקיחת האחריות של הציבור על החוזה הזה, ועל ההסתמכות על מפלגות ופוליטיקאים שהם בעלי עניין מובהקים בשיטת הממשל - בקביעת השיטה בפועל. הדבר הזה בא לידי ביטוי בכל מערכת בחירות שבה סוגיית העדר קיומו של החוזה לא עלתה לראש סדר העדיפויות של הבוחר.

והיא מעולם לא הייתה שם.

במצב הקיים, שרים שיש להם כוח שאינו עומד בפרופורציה לכוחם האלקטוראלי מקדמים הצעות חוק שמהותיות לשיטת הממשל בפני חברי כנסת שלא נבחרו ע״י הציבור ושלא נתונים למרותו, ומי שמשלם את המחיר הוא הציבור שכמעט ואינו צד בעניין. מצב זה לא עומד בשום קריטריון של סבירות, והוא חייב להשתנות. הציבור מחויב לדרוש מהמפלגות (במצב הקיים - המנגנון הקיים) הגדרת חוזה שהוא - הציבור - חתום עליו ולהתחיל בשיח האזרחי הנדרש בכדי לגבש הצעות לחוקה.

אבל כדי לעשות זאת, הציבור קודם כל נדרש להבין שזו האחריות שלו.

את האחריות על גיבוש החוזה הציבור צריך לקחת לעצמו, ולא לחכות לקבל אותה. יחד עם לקיחת האחריות הזו, הציבור נדרש לחנך את עצמו כך שיוכל להכריע בסוגיות ליבה אלו, שהן הבסיס לקיומה של המדינה.

מרגע שלקח על עצמו הציבור את האחריות על הגדרת החוקה, נשאלת השאלה: על מה בעצם נדרשים האזרחים להסכים? ואיפה מסתיימת החוקה ומתחילים חוקים רגילים שבסמכות הכנסת לחוקק? התשובה העקרונית היא היא כזו: רשויות המדינה פועלות מתוקף הכוח שסמכו בהן אזרחי המדינה, והחוקה מגדירה את מערכת הכללים והעקרונות שעל בסיסם יפעלו רשויות אלו. בכדי לעשות זאת, החוקה צריכה להתייחס לשלושה מרכיבים מרכזיים במערכת זו -

• שיטת הממשל - הגדרת רשויות השלטון, לרבות תפקידיהן, סמכויותיהן ואופן הפעולה שלהן

• הגבלת הכוח של רשויות השלטון - עיגון זכויות הפרט, מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות והפרדת הרשויות

• סמכויות ומנגנוני אשרור החוקה ותיקונה - האופן שבו שינויים בחוקה, לרבות הקבלה הראשונית שלה, מתבצע, והגורמים המעורבים בכך.

כל אלו הם מרכיבים הכרחיים בהגדרת החוקה, ואזרחי המדינה - כריבונים במדינה וכמסמיכי רשויות המדינה - נדרשים לקחת עליהם אחריות.

מה הלאה

בכדי להתמודד עם אתגר החוזה והדרך אליו - אנחנו חייבים להתחיל מהבנה טובה יותר של הבעיות עצמן ושל הסביבה שבתוכה אנחנו מנהלים את המאבק לתיקון. לבעיות השיטה והאמון והתהליך לגיבוש החוזה התייחסנו ב׳על הבעיה׳, ולהבנת הסביבה בה אנחנו פועלים (על שחקניה והמוטיבציות שלהם, הדינאמיקות בתוכה והאסטרטגיות לפעולה) נתייחס בכתבים הבאים.