זה אפשרי. ככה מתקנים את שיטת הממשל

השבוע, כשהממשלה והכנסת המשיכו להשתין בקשת על אזרחי המדינה, נזכרתי במה שכתבה לי יקרה אחת לפני מספר שבועות:

״אני עוקבת אחרי מה שאתה כותב, ואני מסכימה.

הרשויות בישראל אינן משרתות אותנו בגלל ששיטת הממשל אינה בנויה לכך.

אני איתך.

השאלה שלי היא: איך?

א י ך מתקנים את השיטה?״.

וזו שאלה מעולה. גם בגלל החשיבות העצומה של הדרך, וגם כי היא מקפלת בתוכה את המִלכוד שבו אנו נמצאים: אם שיטת הממשל מייצרת לנו רשויות שאינן משרתות אותנו, כיצד נוכל לאלץ אותן לתקן אותה?

השבוע, ננסה לענות עליה.

חברי הממשלה לאחר אישור התקציב בכנסת, השבוע. צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

איך בכלל ניגשים לזה

ההנחות הבאות אינן בגדר עובדות, אבל הן יעזרו לך להבין מאיפה אני - לפחות - מגיע לדיון הזה:

תיקון השיטה הוא המשימה החשובה שלפתחנו

יותר מהמלחמה. יותר מהחטופים. יותר מהגיוס. יותר מהתקציב. יותר מ-ה-כ-ל. למה? כי כל אלו - ורבים אחרים - הם סימפטומים של שיטת ממשל כושלת. ככל שנמשיך להילחם בסימפטומים, במקום במחלה, נמשיך להתיש את עצמנו בקרבות חסרי תוחלת, ונמשיך להרחיק ציבורים גדולים שמסכימים על העקרון הבסיסי שישראל צריכה לשרת את הישראלים, כפי שהם משרתים אותה.

זו המשימה החשובה שלפתחנו, וככזו - היא צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו.

זה יקח זמן

האם, נכון להיום, התפיסה הזו מייצגת ציבור גדול בישראל? ממש לא.

זה לא מעודד, אבל זה מבהיר לנו שהאתגר האמיתי והמיידי שלנו איננו במציאת הפתרון הממשלי הטוב ביותר, אלא בשינוי התפיסה הציבורית שיניע את תהליך התיקון.

שינוי תפיסה ציבורית הוא תהליך שלוקח זמן. זה יכול לקחת שנה, עשר שנים או יותר, אבל זה האתגר שלפנינו וזה מה שהתיקון דורש. קחו אוויר.

הדרך לא סלולה, ואין הבטחה שנצליח

למרות שתהליכי תיקון כאלו קרו במקומות אחרים, הדרך שלנו אינה סלולה. אנו צריכים לקבל את זה שיש חלקים בדרך הזו שאינם ידועים לנו, ושלא יהיו ידועים עד שנגיע אליהם.

גם אין שום הבטחה שנצלח את הדרך. יכול להיות שנצליח, ויכול להיות שניכשל. מה שברור הוא שאם לא ננסה - שום דבר מהותי לא ישתנה כאן, ושכעת אנו משלמים את המחיר הגבוה ביותר, באי-הניסיון לתקן.

אנו לא יודעים הכל, אבל יש כמה דברים שאנחנו כן יודעים

זה לא יגיע מחברי הכנסת, זה יבוא מאזרחים

במדינה שבה ׳נבחרי ציבור׳ נבחרים על ידי מנגנונים מפלגתיים, אל לנו לצפות שחברי הכנסת הם אלו שיובילו את המערכה לתיקון השיטה. רוב חברי הכנסת נמצאים בכנסת כדי לשרת את אותם מנגנונים, וכמעט כולם חייבים את מעמדם להם. הם לא ימהרו לנסר את הענף שעליו הם יושבים.

לכן, הכוח היחיד שיכול להניע כזה תיקון הוא הציבור. ציבור גדול יספיק (עוד מעט נראה כמה) שמאלץ את המפלגות לקדם את התיקון, אחרת - הן לא יזכו בקולו. אף אחד לא יעשה את העבודה הזו עבורנו, ואנחנו צריכים לדרוש את התיקון.

יש יותר מפתרון אחד, והדרך לפתרון חשובה לא פחות מהפתרון עצמו

כשאנו דנים בשיטות ממשל אלטרנטיביות, חשוב להכיר בכך שיש יותר מפתרון טוב אחד, ושהדרך אל הפתרון חשובה לא-פחות מהפתרון עצמו.

דוגמה למתווה תיקון כזה מוצג ב׳שיעור אזרחות׳*, והוא מושתת על שלושה עקרונות מרכזיים: המתווה צריך להוביל אותנו לשיטת ממשל מתוקנת; תהליך הניסוח, ההחלטה והמעבר לשיטה המתוקנת צריך להיות רציף ושלו; ושיטת הממשל הנבחרת צריכה להיות מאומצת על ידי אזרחי המדינה.

שיטת הממשל המתוקנת צריכה להיות מוסכמת על רוב גדול בעם, ולכן בשלב הזה א ס ו ר לנו להתקבע על פ ת ר ו ן אחד, אלא על ה ד ר ך שתוביל אותנו להחלטה משותפת.

*בגדול: הכנסת מעבירה את ׳חוק התיקון׳, שהוא הביטוי החקיקתי למתווה התיקון המוצע ב׳שיעור אזרחות׳: העם בוחר נציגים ל׳ועידת העם׳ -> הועידה מכינה נוסח הצעה לשיטת ממשל מתוקנת ולתהליך מעבר -> העם מצביע על ההצעות, ואם הן מתקבלות - מתחיל תהליך המעבר משיטת הממשל הקיימת לזו המתוקנת.

זה לא יהיה קל, אבל זה בהחלט אפשרי

התהליך יהיה ארוך וקשה - אבל לא בלתי אפשרי.

עמים אחרים עברו אותו, ועשו זאת מנקודות פתיחה קשות לא פחות. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו (׳זה אף פעם לא יעבוד כאן׳ או ׳אין עם מי לדבר בצד השני׳) הם לא רק תירוצים, אלא גם הדרך הטובה ביותר להרוג את התיקון.

ההחלטה היא שלנו: או שמנסים מתניים ומתקנים, או שממשיכים להתבוסס.

בתכל׳ס, איך מתקדמים מכאן לשם

אם נניח שהחלק האחרון של תהליך התיקון מתחיל עם חקיקת ׳חוק תיקון׳ (שהוא הביטוי החקיקתי למתווה התיקון, ומניע את התהליך הפורמאלי שמסתיים באימוץ של שיטת ממשל מתוקנת) - השאלה הגדולה היא סביב השלב הראשון: איך מביאים את הכנסת - ואת אותם חברי הכנסת - לחוקק כזה חוק מלכתחילה?

ולשאלה הזו יש מספר תשובות.

התשובה הטריויאלית - והלא כל-כך סבירה - היא שתקום מפלגה שהאג׳נדה שלה היא תיקון שיטת הממשל, ושתקבל רוב מוחלט של מנדטים בבחירות הבאות. עם הרוב הזה, החוק הראשון שהיא תחוקק הוא אותו ׳חוק תיקון׳, ובא לציון גואל.

הלוואי, אבל אי אפשר לבנות על זה. אז איך בכל זאת גורמים לחוק כזה לעבור בכנסת?

כשאנו ניגשים לשאלה הזו, חשוב לזכור שהתחלואים של השיטה הקיימת יכולים להיות גם ההזדמנות שלנו לתיקון. כפי שמפלגות לשון המאזניים מאלצות את הממשלה/כנסת/מדינה ליישר קו עם האג׳נדה שלהן - כך גם כוחות פוליטיים אחרים יכולים להשפיע, בכנסת ובמנגנוני המפלגות, בצורה שאינה יחסית לגודלם באוכלוסיה. כלומר, בשיטה הקיימת - גם אלקטורט קטן יכול לייצר מנוף פוליטי עצום, אם הוא יודע להשתמש בנכסים שלו בחכמה.

ולכן - גם אם התרחיש של אותה מפלגה, שבעצמה מובילה את הכנסת לחוקק את ׳חוק התיקון׳ - אינו סביר, ניתן להניע תיקון באמצעות תנועה רעיונית-אזרחית שמייצרת מנופים פוליטיים על המפלגות הקיימות ו-או על ידי בניית כוח פוליטי שובר-שוויון בכנסת.

כמה גדול צריך להיות הקהל שעומד מאחורי תנועה כזו? נסתכל על שני תרחישים, ואלו יתנו לנו הבנה טובה של המרחק שלנו מתיקון:

• הקמה של מפלגה חדשה: היות והקואליציה בישראל נשלטת על ידי מפלגות לשון-מאזניים - לא באמת נדרשים 61 חברי כנסת כדי להשפיע על חקיקה בכנסת. בשנים האחרונות - מפלגות בנות 5-10 מנדטים מצליחות להשפיע על מדיניות החקיקה באופן דרמטי, מה שאומר ש-200 עד 400 אלף קולות בבחירות יכולים להיות מה שמפריד בינינו לבין שיטת ממשל מתוקנת. זה לא מעט, אבל זה גם פחות מכמות המשתתפים בהפגנות שהיו כאן בשנתיים האחרונות.

• השפעה על מפלגות קיימות: האופן שבו מורכבות הרשימות של המפלגות מייצג את מינוף עצום של קבוצות לחץ. זה אמנם לב הפתולוגיה של שיטת הממשל, אבל יכול גם לשמש כנתיב לתיקון. במפלגות שבהן מתקיימות בחירות פנימיות (הליכוד, העבודה/דמוקרטים/הציונות הדתית) - עשרות אלפים בודדים של מצביעים קובעים את הרשימות; בעוד במפלגות אחרות - מדובר בועדות מסדרות או מנהיגים בודדים. המשמעות היא שכדי להשפיע על הרכב הרשימה של מפלגה בינונית עד גדולה - נדרשים עשרות אלפי תומכים, לא יותר.

רק כדי שנקבל מושג כמה כוח יש לקבוצות לחץ על המפלגות: מי שמוביל כיום את החקיקה המשפטית, שר המשפטים יריב לוין, זכה במקום הראשון בפריימריז בליכוד. בכמה קולות? כ-50 אלף קולות. ח מ י ש י ם א ל ף ק ו ל ו ת. וזה המקום הראשון, בפריימריז הגדולים בישראל, כאשר שרים אחרים זכו באלפי קולות בודדים. עכשיו, תשוו את זה למאות האלפים שיצאו לרחובות בשנים האחרונות, ותשאלו את עצמכם: האם זו שאלה של גודל הציבור, או איפה הציבור מפעיל לחץ?

מה אנחנו למדים מזה?

הדבר הראשון הוא שזה עניין של פוקוס, ולא של גודל. הקהל שנדרש להוביל לתיקון של שיטת הממשל בישראל הוא קטן-שווה לקהל שהיה מגיע שבוע אחר שבוע להפגנות המחאה בימים של החקיקה המשפטית. כלומר - כוח לא חסר, מיקוד כן.

הדבר השני הוא שאנחנו מתקרבים לשם, אבל עדיין מאוד רחוקים. כשאני מסתכל על הממשלה מצד אחד, ועל האופוזיציה והמחאה מצד שני - אני מבין שלא מפה יגיע התיקון, וכנראה שגם לא משם. צד אחד עסוק בלקדם מדיניות שהעם מתנגד לה, והצד האחר טרם ייצר אלטרנטיבה רעיונית ראויה שתהיה הבסיס לתיקון. נדרש כאן משהו אחר.

והדבר השלישי הוא שנדרשת כאן תנועה רעיונית-ציבורית חדשה. שהקהל הזה לא יהפוך לכוח ללא תנועה שמובילה אותו. התנועה הזו צריכה להניח את התשתית הרעיונית; היא צריכה לייצר את המנופים הפוליטיים; והיא צריכה הנהגה ראויה שתוביל אותה. זו עדיין לא קיימת.

אז איך מתקנים את השיטה? (1) תנועה רעיונית-ציבורית שבונה קהל תומכים גדול, שמצהיר: תיקון שיטת הממשל הוא בראש סדר העדיפויות שלנו, ודרישתינו היא לקדם את מתווה התיקון. (2) התנועה הזו מייצרת מנופים פוליטיים - בתוך המפלגות וכמפלגה עצמאית - ושמה בפני המפלגות בחירה פשוטה: או שאתם מתחייבים לתמוך במתווה תיקון שאתם מאבדים את הקולות שלנו. (3) בכנסת הראשונה שבה הדבר מתאפשר - מעבירים את ׳חוק התיקון׳ ומתניעים את תהליך התיקון הפורמאלי של שיטת הממשל.

לסיום, קצת אופטימיות

אבל יש עוד דבר שאפשר ללמוד.

שזה אפשרי.

שתנועה כזו, שמחברת ישראלים ומייצרת להם חזון; שמגדירה בבהירות את הבעיה; שמציגה פתרונות; ושמתווה את הדרך אליהם - יכולה להניע כאן תיקון אמיתי.

ובשבוע שבו תיקון שיטת הממשל נראה הכרחי מאי פעם, אבל המחשבה עליו הופכת לכמעט תלושה מהמציאות, גם תחושת האפשר הזו היא משהו.

שבת שלום, ושנצליח. 

---

נ.ב -

בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co