חוץ מהמורה ריקי, אני לא זוכר הרבה משיעורי היסטוריה בתיכון.
ריקי הייתה מהמורות האלה שחרוטות בזיכרון. וככל שהייתה קטנת מימדים, כך הברק בעיניים שלה היה גדול: עם הלהט הגדול שלה ניסתה לצקת בנו את לקחי העבר, אבל לפעמים מה שנותר מאלו הם דווקא הסיפורים שלא הבנתי.
איכשהו, אלו הזכרונות שנשארו איתי.
אחד מהם הוא סיפורו של קרב מידוויי. קשה להגיד שכנער הבנתי איך ולמה הוא שינה את פני המלחמה, אבל לא מעט שנים והרבה יותר שעות טלוויזיה אחר כך - התחילו ליפול האסימונים: שבמערכה בגודל כזה יש מהלכים שמטים את מהלך ההיסטוריה; שלפעמים - דרך הפריזמה שלהם אפשר להבין את המערכה טוב יותר; ושהחוכמה שבלנצח מערכה - אולי בדיעבד, אולי לא - היא גם לדעת לבחור את קרבות המפנה הנכונים.
השבוע, בין הצעת חוק הגיוס לדיוני התקציב בכנסת - נזכרתי במורה ריקי ובאותו קרב מפנה באוקיינוס השקט, ותהיתי: מהם אותם המהלכים שישנו את פני המערכה על ישראל?
המיקרו-קוסמוס של חוק הגיוס
הצעת חוק הגיוס החדש שעלתה לאחרונה היא דוגמא מובהקת למדינה שויתרה אפילו על מראית העין של מדינה שמשרתת את אזרחיה, ובשלב הזה - כבר מרגישה בנוח להשתין עליהם בקשת.
כמיקרו-קוסמוס של תופעה רחבה וקשה יותר, הצעה זו מאפשרת לנו לבחון את בעיית השורש שסקרנו כאן בהרחבה, היא בעיית שיטת הממשל: את מערכת ההפעלה שאיננה בנויה לריבונות העם, ושבגללה רשויות המדינה אינן פועלות כדי לשרת אזרחיה.
אם נסתכל על מדינה ככלי שבאמצעותו חברות מנהלות את חייהן המשותפים, אז במדינה שבה העם הוא הריבון - הכלי הזה צריך לנוע בכיוון שבו מבקשים האזרחים לנוע (ייצוגיות); הוא נדרש לנוע לשם ביעילות ובאפקטיביות (משילות); והוא נדרש למערכת בלמים, כך שאם המדינה סוטה מהדרך - האזרחים יכולים לעצור את האופניים (הגבלת הכוח). בישראל - שיטת הממשל מובילה לכשל חמור בכל אחת מהמערכות הללו, ואת הפתולוגיות הללו אפשר לראות בבירור במיקרו-קוסמוס של חוק הגיוס.
באותו האופן, גם את מרחב הפתרונות אפשר לזקק לגרעין בסיסי. כבר ראינו שקיימים פתרונות לבעיית השיטה ושישנה דרך לממש אותם, אבל כדי לראות את היער מתוך העצים - יש ערך בלהתמקד באותם הקרבות - שאם בהם נתרכז ואותם ננצח - נוכל להביא לתיקון הנדרש.
קרבות המפנה במערכה על ישראל טובה יותר
ב׳לבעיה של ישראל יש פתרונות׳ סקרנו הצעה אחת (כן, יש נוספות) לפתרון בעיית השיטה, שלמעשה עמדה על שלושה עמודי תווך מרכזיים.
הטיעון שננסה לבסס כאן הוא כזה: לוּ היינו מנצחים את הקרב על שלושת עמודי התווך הללו - מדינת ישראל הייתה משתנה מקצה לקצה; מהמדינה שהיא היום למדינה שפועלת בשם האינטרסים של עמה; שהרשויות שלה מסוגלות לפעול באפקיביות וביעילות בשם האינטרסים הללו; ושבה ממומשת ריבונות העם. בקיצור - למדינה שמשרתת את אזרחיה.
מהם אותם קרבות מפנה?
תנו לעם לבחור: בחירות ישירות ואישיות לכנסת, לראש הממשלה ולועדה לבחירת שופטים
הבחירות הכלליות יתחלקו לבחירות לכנסת, לראש הממשלה ולועדה לבחירת שופטים.
הבחירות יהיו ישירות ואישיות, ואזרחי המדינה יבחרו דמויות ספציפיות לכל אחת מהרשויות, בצורה חופשית ובלתי תלויה.
הפרדת רשויות תחילה: קודם ניתן לנבחרים לעשות את עבודתם, אח״כ נבקר אותם
ראשית, כל אחת מהרשויות תהיה חופשית לבצע את תפקידה: ראש הממשלה תוכל להרכיב את ממשלתה ולנהל אותה כמיטב שיפוטה; חברי הכנסת יוכלו לבצע את מלאכת החקיקה והבקרה ללא תלות בממשלה; ובית המשפט יוכל לבצע את תפקידו, במסגרת החוקה, ללא צילן המאיים של הרשויות האחרות.
מנגד, לרשויות יהיה הכוח לבקר אחת את השנייה, תוך שמירה על הפרדת הרשויות: חברי הכנסת יבקרו את פעילות הממשלה בכנסת, יאשרו מינויים ואת תקציב המדינה, אבל לא יקחו חלק בפעילות הרשות המבצעת; בית המשפט יבקר את עבודת הכנסת והממשלה, אבל יפעל אך ורק במסגרת החוקה; והממשלה תהיה חופשית לבצע את מלאכתה, אבל לא תוכל להשתמש בכוחה כדי להשפיע על עבודת הכנסת או על המינויים בבית המשפט.
חוקי המשחק בידי האזרחים
מערכת הכללים והעקרונות שמגדירה את שיטת הממשל עצמה ואת זכויות היסוד של האזרחים - תתוקן ע״י האזרחים, ורק על ידם. אם נקרא לזה חוקה או אוסף חוקי יסוד זה פחות חשוב, מה שחשוב הוא שזה יהיה החוק העליון במדינה והוא יתוקן ע״י האזרחים.
כעת, נניח לרגע שניצחנו בשלושת הקרבות הללו (וזה חשוב - בשלושתם), ונשאל: כיצד תראה ישראל ביום שאחרי?
כנסת שפועלת בשם העם
דמייני את התרחיש הדמיוני הבא: בבחירות הכלליות לכנסת - את בוחרת חמישה שמות.
של מועמדים, לא של רשימות. מאיזו מפלגה שבא לך. את אפילו יכולה לערבב בין שמות ממפלגות אחרות.
ומאה העשרים המועמדים שמקבלים את מספר הקולות הגבוה ביותר - הם הנבחרים לכנסת.
ככה פשוט.
והיות והם נבחרים ע״י האזרחים ואינם מעורבים בעבודת הממשלה - חברי הכנסת תלויים אך ורק בקולות שהביאו אותם לכנסת. כלומר - בך ובי. יתרה מכך - היות ואת בוחרת שמות ולא מפלגות והיות וחברי הכנסת אינם משועבדים לממשלה - המגוון האידאולוגי כנסת מייצג ביתר נאמנה את הציבור והוא חופשי לפעול לפי המצפון האידאולוגי של חבריו.
עכשיו - דמייני את ההצבעה על חוק ביטול עילת הסבירות. או על הויזה לארה״ב. או על נישואין אזרחיים. או תחבורה ציבורית בשבת. או על חוק הגיוס. כל אותם נושאים שיש סביבם הסכמה ציבורית רחבה (ואם לא - ההצבעה בכנסת תבהיר זאת), והמדינה עדיין פועלת בהם בניגוד לרצון העם.
האם את מדמיינת שכנסת כזו תצביע כמו הכנסת הנוכחית? יתרה מזאת, מי הדמויות שאת מדמיינת שנבחרות לכנסת בבחירות כאלו? האם אלו הדמויות שאנו רואים כיום במשכן?
רשויות מתפקדות
רגע לפני שאת קופצת עם ה׳אבל הייתה בחירה ישירה והיא כבר נכשלה…׳ המוכר-והמאוד-לא-מדויק - דמייני לרגע עולם כזה: ראש הממשלה שנבחרת בבחירות ישירות ע״י האזרחים, נדרשת ל-50% מהקולות כדי להיבחר. כלומר, היא מתחילה את הקדנציה כשיש לה מנדט ברור מהאזרחים, והיא תסיים אותה כשהיא יודעת שהם אלו שישפטו אותה לקראת הקדנציה הבאה.
כעת, דמייני שראש הממשלה רשאית לבחור את הדמויות הכי מתאימות כדי להוביל את ממשלתה, עפ״י מיטב שיפוטה. עם אישור המינוי שלהן בכנסת, הדמויות הללו מדווחות אך ורק לראש הממשלה: ראש הממשלה מנהלת אותן, היא יכולה לפטר אותן והיא יכולה לבצע מינויים אחרים שיעזרו לה לממש את המדיניות שהיא הבטיחה לנו.
בקיצור, ראש הממשלה עובדת בשבילנו, ויש לה את הכוח לעשות זאת.
עכשיו תשאלי את עצמך: בעולם כזה, את מדמיינת ראש ממשלה שפועל כנגד רצון העם? את מדמיינת שר בממשלה שיוצא לתקשורת בזמן מלחמה כנגד המדיניות של הממשלה בה הוא חבר? את מדמיינת שרים מיותרים או משרדים מיותרים? את מדמיינת צוות עבודה שמלוכד סביב הצלחה במשימה או שאת מדמיינת את הקרקס שאנחנו רואים כל יום בטלוויזיה? ואולי חשוב מכך: מיהם האנשים שאת מדמיינת מסביב לשולחן הממשלה? האם אלו עסקני מפלגות שעסוקים בבחירות הבאות או אנשי מקצוע שנבחנים על הביצועים שלהם?
מערכת יחסים בריאה בין מדינה לאזרחיה
לו חוקי המשחק היו מוגדרים ע״י העם עצמו, שלושה דברים היו קורים: ראשית, ההגדרה הבסיסית של איפה המדינה מתחילה ואיפה היא מסתיימת הייתה בידי האזרחים. שאלות שכעת אנחנו דשים בהן דורות (כגון: נישואים אזרחיים) היו נפתרות או ע״י הגדרתן מחוץ לתחום סמכותה של המדינה, או שהעם היה מקבל החלטה ברורה על תפקיד המדינה בהן. ככה פשוט. שנית, מערכת היחסים בין הרשויות הייתה מוגדרת ע״י הגורם שהן אמורות לשרת ושאינו צד בעניין, האזרחים. ושלישית - הגדרתה של החוקה כחוק העליון במדינה, כזה שרק האזרחים יכולים לתקן, הייתה בונה מחדש את מערכת היחסים בין האזרחים למדינתם ככזו שבה האזרחים הם בעלי הבית, והרשויות הן באות כוחם.
דמייני כעת את הויכוח הבלתי נגמר - זה שגרר פה מדינה שלמה לשנה של מלחמה פנימית - בין הכנסת לבין בית המשפט סביב שאלת החקיקה המשפטית והסמכות העליונה (פסקת ההתגברות, עילת סבירות וכד׳). האם נכון שהכנסת תגדיר את כוחו של בית המשפט או שבית המשפט יגדיר את כוחה של הכנסת? הרי ברור שכל החלטה מכל צד היא החלטה של בעל עניין. לו החוקה הייתה מוגדרת ע״י האזרחים - לא רק שהשאלות הללו היו נפתרות; לא רק שהייתה דרך ברורה ומקובלת ללבן את השאלות שעוד יבואו; אלא שהאזרחים היו לוקחים אחריות עיצוב המדינה כך שתשרת אותם באופן הטוב ביותר.
לסיום, בחזרה למיקרו-קוסמוס ששמו חוק הגיוס
למקרה שפספסתם, לפני כשבוע פורסמה ההצעה לחוק הגיוס החדש.
בגדול מדובר בהצעה שאומרת שבזמן שהמיעוט באוכלוסיה ימשיך להשתמט משירות צבאי, הנטל על הרוב המשרת - שמשלם על כך בדם ובכסף - יעלה משמעותית.
גם אם נשים בצד את חוסר השוויוניות המשווע שהחוק הזה מייצג - איכשהו התרגלנו, אבל בישראל ישנה אפליה ממוסדת על בסיס שבטי - רוב האזרחים בישראל פשוט מתנגדים להצעה הזו.
קחו רגע, ותנו לזה לשקוע: איכשהו - במדינה שקוראת לעצמה ד-מו-קרט-יה - בכנסת יכול לעבור חוק שרוב הציבור מתנגד נחרצות אליו, והכל בָיי-דה-בוּק.
איך זה קורה? איך במדינה - שבה העם הוא הריבון - המיעוט יכול לאנוס את רוב האזרחים לעשות משהו בניגוד לרצונם?
התשובה היא בהנחת המוצא: בישראל העם איננו הריבון. כשחברי הכנסת אינם נבחרים ע"י הציבור, הם עובדים בשביל מי שבחר אותם; כשהם עובדים בשביל מישהו אחר - אפשר לייצר רוב בכנסת להצעות שרוב העם מתנגד אליהן; וכשאין לאזרחים שום יכולת להשפיע על חוקי המשחק ולתקן את העוול הזה - המצב הזה יכול להימשך, כי למעשה - לפי השיטה הקיימת - הכל כאן בעצם תקין.
זו ה- ד-מו-קרט-יה שלנו. ברוכים הנמצאים.
אבל יש גם דרך אחרת. דמיינו איך הדברים היו נראים לו חברי כנסת היו מדווחים ישירות לעם: האם חוק כזה היה עובר בכנסת? דמיינו איך דברים היו נראים לו ראש הממשלה הייתה נבחרת ע״י העם: האם הממשלה הייתה בכלל מציעה כזו הצעה? ודמיינו מה היה קורה לו חוקי המשחק היו בידי האזרחים, כך שערכים בסיסיים כמו שוויון היו מעוגנים בחוקה: האם הצעה כזו בכלל הייתה יכולה לעבור?
המערכה לתיקון ישראל תהיה ארוכה וקשה, ובין קרב טפל אחד לאחר - כדאי להבין מהם הקרבות החשובים באמת. הקדמת הבחירות - לכשעצמה - לא תשנה כאן שום דבר מהותי אם בכנסת הבאה רוב האזרחים יצטרכו (שוב) למכור את התחתונים שלהם לטובת עוד מפלגת לשון מאזניים. ובשביל לנצח את הקרבות החשובים, צריך קודם להבין מהם: לתת לעם לבחור, לתת לרשויות לעבוד ולתת את הכוח בידי האזרחים. אלו המידוויי, הסטלינגרד והאל-עלמיין שלנו. איתם אפשר לנצח את המערכה הזו, ולהפוך את ישראל לטובה יותר.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה) הלאה 🫵.
למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
נ.ב
לקוראת המתעניינת, הנה רשימת קריאה להעמקה סביב סוגיות הבעיה, הפתרונות והדרך ביניהם -
על הבעיה -
על הפתרונות -
עלינו -