השבוע הקשבתי לשיחה שארגנו מובילי המחאה הישנה-חדשה תחת הכותרת: ׳תפקידה של החברה בריפוי של מדינת ישראל׳. הייתי שם כי חברים שדיברתי איתם - על המים הרדודים בממשלה ובמחאה - פנו אליי והפצירו: תבוא ותשמע, ותראה שלחבר׳ה האלה יש מה להציע. שיש כאן עומק.
אז הגעתי כדי לשמוע, ובאמת שקיוויתי לטוב.
ומה היה לנו? בדרכה להקדים את הבחירות, המחאה המתחדשת גם מבקשת להרחיב את המעגל. ובניסיון להראות גם גיוון דעות וגם קו אחיד - עלו אחד אחרי השנייה הדוברים: חמש עשרה דקות לכל אחת, כל אחת והסוגיה שלה. אחד דיבר על מחנה השמאל שצריך להחיות מחדש, אחרת על ייצוג נשי בבחירות הקרובות. ככה, כמעט שעתיים: רצף ארוך של הצגות קצרות, שהיו אמורות לספר לנו סיפור של ישראל אחרת, וכיצד הדרך לשם מתחילה בבחירות הבאות.
שעה לתוך הספיד-דייטינג הרעיוני הזה, הניחוח המוכר של סיסמאות שמחפשות ביסוס כבר היה באוויר. רבע שעה היא אולי לא הפורמט להציג את התשתית הרעיונית של השמאל-המדיני-לאחר-השבעה-באוקטובר או של המאבק-לזכויות-נשים-בישראל-העתידית, אבל אפשר וצריך לצפות ליותר ממי שמתיימר להוביל אותנו לישראל טובה יותר. ולא היה שם הרבה.
חמש עשרה דקות חלילים וכינורות בסך הכל רוצה להיות אחת שיזכרו תני חיוך נוצץ סוף בלון להתפוצץ לא כדאי להתאמץ בכל מקרה 15 דקות - אסף אמדורסקי, יהלי סובול וסיון שביט
בשלב מסוים שמתי את הכמיהה לקצת-יותר בצד, ומה שהתחיל להעסיק אותי הייתה שאלה אחרת: למה בכלל הערב-רב הזה של סוגיות? למה סוגיות - שכל אחת מהן חשובה יותר מהאחרת ומקבלת יחס מעליב יותר מחברתה - בכלל נוגעות לסוגיה שלשמה התכנסנו? האם הדרישה לבחירות נוגעת ישירות לשאלת עתידו של השמאל או למאבק לייצוג שווה של נשים? ויותר מזה - כיצד הצימוד בין אג׳נדות שונות עוזר למטרה של הרחבת המעגל?
לצערי, בסוף הערב יצאתי מהשיחה עם תחושה קשה מזו שנכנסתי איתה. יכולתי לראות כיצד מי שאמורים לייצג את ההנהגה ישראל - אלו שמגיעים עם הכוונות הטובות ביותר - כבר נופלים בפח שיפיל את כולנו: ניקח כמה צללים דהויים של תפיסות עולם, נחבר אותם איכשהו אחד לשני, וזה ייתן לנו תחושה של תשתית רעיונית מגובשת.
אבל אין כזו, לפחות בינתיים. כרגע, זו רק אשליה של עומק.
כיצד מציאות מורכבת ורב-מימדית הופכת לתפיסת עולם רדודה וחד-מימדית
שניים מהמאפיינים שאולי הכי מזוהים והכי הרסניים של תקופתינו - וראינו אותם נוכחים בשנה האחרונה בכל מקום - הם רדידות והתקבצות.
רדידות היא רדידות הדעת: חוסר היכולת (או הרצון) שלנו להתמודד עם שאלות מורכבות. מהן המסקנות שבימין ובשמאל באמת מסיקים מהמלחמה הזו, שאינן המשך המסע המוכר לשכנוע עצמי? כשאנחנו אומרים - יהודית ודמוקרטית - מה המרחב שבו שילוב כזה יכול להתקיים מבלי שהשמיים יפלו עלינו? וכשאנחנו מדברים על ישראל ביום שאחרי, האם יש לנו תשתית רעיונית שעל בסיסה אנחנו בונים את החזון העתידי הזה או שהרעיון הוא להגיע לבחירות ואז להתחיל לחשוב?
רק השבוע התחיל ליפול האסימון סביב הסתירה הכמעט-המובנית בהנחה שניתן לשחרר בעסקה את החטופים בעזה, ואז להמשיך ולמוטט את החמאס צבאית. נניח לרגע שזה או שחרור חטופים או מיטוט החמאס: בהינתן שאנחנו נידרש להכריע בקרוב ובהינתן שכך או כך - שתי החלופות גרועות ולשתיהן יהיו מחירים אדירים - איפה מתקיים הדיון הציבורי עליהן?
מנגד, התקבצות היא התקבצות של אג׳נדות: התגודדות של אנשים סביב קבוצות זהות, תוך כדי הקרבת רוב הזהות האידאולוגית שלהם בדרך. את נגד החקיקה? אז את שמאלנית, חילונית, בעד שוויון נשים וליברלית. את בעד החקיקה? אז את ימנית, דתייה, נגד שוויון נשים ושמרנית. וואט-אבר-ת׳ט-מינס. אבל במדינה שבה הדיון האידיאולוגי הוא כל כך רב-מימדי, כמה אנשים אנחנו משאירים מאחור? והאם זו הדרך הטובה ביותר להרחיב את מעגלי התמיכה כדי להלחם על מה שבאמת חשוב לנו?
תשאלו כל ימני שבכה כשרבין נרצח; כל דתי שמתנגד לכפייה דתית; כל שמאלני שחושב שמערכת המשפט צריכה רפורמה; וכל שוחרת שוויון שמאמינה שהבעיה לא באמת תיפתר בייצוג: ההתקבצות לוקחת מרחב אידיאולוגי צבעוני, מצמצמת אותו למימד אחד של שחור ולבן, ומשאירה מאחור גדודים של אזרחים שאין להם בית אידאולוגי.
השילוב הזה של רדידות והתקבצות מוביל אותנו להפסד כפול: פעם אחת, הרדידות מרחיקה אותנו מהתמודדות עם הבעיות; פעם שנייה, ההתקבצות דוחפת אותנו למחנות שפחות ופחות מייצגים אותנו. חמור מכך - הקוקטייל הקטלני הזה מייצר אשליה של עומק: שאיכשהו - אם נחבר מספיק רעיונות-חצי-אפויים-ולא-ממש-קשורים יחד - תהיה לנו תשתית רעיונית מגובשת שאיתה נתמודד עם המציאות. וככה - לאט אבל בטוח - הקצוות הרדודים והמאוד חד-מימדים הם אלו שמכתיבים את הטון, והמציאות הצבעונית והמורכבת של החיים הופכת לקרב בין שחור ללבן בכיכר העיר, שבו כולנו מפסידים.
בחזרה לשיטה: כיצד חוקי הפורמט קובעים את התנהגות השחקנים
הדינמיקה הזו, שיש בה גם מאפיין מובהק של בידור, הופכת את מה שאמור היה להיות דיון ציבורי שמיטיב עם הציבור - לקרב גלדיאטורים שהמרוויחים הגדולים ממנו הם מוכרי הכרטיסים. יש הרבה תורמים לדינמיקה הזו, ממערכת החינוך דרך התקשורת ועד הרשתות החברתיות, אבל קשה להתעלם מתפקידה המרכזי של שיטת הממשל בקביעת חוקי הפורמט. הרי בעולם דמיוני שבו מתקיימים דיונים מעמיקים על סוגיות הליבה, שבו הגוונים האידיאולוגיים שלנו אינם מצטמצמים לשחור-לבן, שיטת הממשל הייתה מייצרת את התנאים הבאים:
(1) עומק אידיאולוגי: דמויות ההנהגה שמחזיקות ברעיונות מנומקים וערכים ברורים
כמה חברי כנסת או שרים אתם מכירים שיש להם תפיסה רעיונית מגובשת? שיכולים לקחת שיעור אחד בקורס באוניברסיטה ולהרביץ תורה? אם המנהיגים שלנו אינם מחזיקים באידאולוגיות מנומקות, אנחנו לא יכולים לצפות שהדיון הציבורי יהיה כזה. כאשר חברי הכנסת נבחרים ע״י מנגנונים מפלגתיים; כאשר הכנסת משועבדת לממשלה; וכאשר הממשלה מונעת בעצמה מאינטרסים מפלגתיים - האם זו ציפייה מציאותית שנציגי העם יקיימו דיון אידיאולוגי מורכב? שבכלל יחזיקו באידיאולוגיות מנומקות? הדמויות הללו חסרות במרחב הפוליטי כי שיטת ממשל שלנו מרחיקה אותן משם.
(2) דיון רב-מימדי: הממשלה והכנסת צריכות לאפשר דיון מורכב ורב-מימדי
אם יש משהו שהמלחמה הזו הזכירה לנו זה שלא על כל דבר אנחנו לא מסכימים. ואם המציאות מורכבת ורב-מימדית, אז גם שיטת הממשל נדרשת לאפשר דיונים כאלו. לצערנו, השיטה הקיימת עושה בדיוק את ההפך. כיצד ניתן לקיים דיון מורכב ורב-מימדי בכנסת ובממשלה אם חברי הכנסת והשרים נדרשים להצביע לא על פי אמונתם, אלא על פי החלוקה בין קואליציה לאופוזיציה? אם המטרה היא לנצח ולא להיטיב?
(3) הכרעה ברורה והוגנת: אחרי הדיון, נדרש להכריע באופן שמייצג את העם
גם מנהיגות צריכה כלים, ואם הכרעה דורשת משילות, אז הכרעה הוגנת דורשת ייצוגיות. כפי שראינו כסקרנו את כשלי המשילות והייצוגיות, לראש הממשלה בישראל אין יכולת להנהיג את ממשלתו, וממשלת ישראל נשלטת ע״י המיעוט. בשיטה הקואליציונית ראש הממשלה נתון לחסדיהן של מפלגות הקואליציה, מה שמוביל למצב שבו כל החלטה תלויה בעסקנים מפלגתיים שמייצגים את המיעוט. לא הכרעה ולא הוגנות.
השילוב הזה, בין אי קיומו של דיון מעמיק (רדידות) ורב מימדי (התקבצות), לבין חוסר יכולת להכריע על פי האינטרסים של אזרחי המדינה - מובנה בשיטת הממשל שלנו. אנחנו יכולים (וצריכים) לבחון גם את השחקנים האחרים במערכת, אבל לא ניתן להתעלם מהתפקיד המרכזי של שיטת הממשל ביצירת הרדידות וחד-המימדיות בשיח הציבורי.
לסיום, זו קודם כל הבעיה שלנו
השבוע, כאמור, התחיל ליפול האסימון: שיש סתירה כמעט-מובנית בין החזרת החטופים בעסקה לבין מיטוט החמאס צבאית. בין אם זה נכון ובין אם לאו, אחרי שלושה חודשים של מלחמה, הגיע הזמן לפחות לשקול את האופציה שאנחנו נידרש לכזו בחירה. אבל אפילו כדי לגשת אליה, יש כמה שאלות שצריך להתמודד איתן -
מה המשמעות של המשך שלטון החמאס ברצועה?
ומה המשמעות של הישארות החטופים בעזה?
ואם אנחנו בוחרים לכאן או לכאן, איך אנחנו מטפלים בחלק שהשארנו לא פתור?
אבל איפה - פור-דה-לאב-אוף-גוד - הדיון על כל אחת מהחלופות הללו?! עזבו מעמיק, איפה הדיון שלפחות מכיר בכך שכל אחת מהחלופות הללו היא גרועה בדרכה, אבל גם לגיטימית בדרכה?
לא רק שהדיון הזה לא מתקיים, אלא שאת התוצאות הלא-מוסברות אבל הכבר-מאוד-משווקות שלו אנחנו משייכים אוטומטית לאחת הקבוצות: אם את בעד הקדמת הבחירות אז את אוטומטית בעד עסקה עכשיו, ואם את נגד הקדמת הבחירות אז את נגד הסכם לשחרור החטופים.
למה?!
אם אנחנו רוצים לדבר על ׳תפקידה של החברה בריפוי של מדינת ישראל׳, כדאי שנתחיל בריפוי שלנו. כן, יש תקשורת ויש פוליטיקאים ויש כל מיני אשמים אחרים, אבל כל אלה מרוויחים מהמצב ורק אנחנו משלמים עליו. וביוקר. אם אנחנו רוצים לדבר על ישראל אחרת, אנחנו אלו שצריכים לשאול את השאלות הקשות; אנחנו צריכים לדעת להתחבר רעיונית במקום להיפרד זהותית; ואנחנו צריכים לבחור מנהיגות שמובילה אותנו דרך כזה שיח.
כל עוד אנחנו לא עושים את זה - אנחנו חלק מהבעיה.
סליחה: אנחנו ה-בעיה.
כדי להתמודד עם הבעיה הזו, אנחנו קודם כל צריכים להבין שהיא קיימת. אם נאזור קצת אומץ ונסתכל במראה, נגלה בה היום דמות די רדודה וחד-מימדית. היא שלנו. גם שלי. גם שלך.
ומכאן מתחילים את הריפוי.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - העבירי בבקשה הלאה 🙏.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב
הטור הזה אמנם התחיל בסיפור שדמויותיו משויכות ל׳מחנה׳ מסוים, אבל הביקורת רלוונטית לכל השחקנים במערכת (בכנסת, בממשלה, בתקשורת...). דווקא בגלל שהדור החדש מייצג תקווה למנהיגות אחרת - הציפייה מהם היא גם גבוהה יותר, והם יהפכו למנהיגים טובים יותר רק אם נצפה מהם ליותר.
שיצליחו ושנצליח כולנו.