המרכיב הכי החשוב ברגע המכונן שלנו יהיה ההבנה שאנחנו בתוכו
- האזרח ג׳
- 11 בינו׳ 2024
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 13 בינו׳ 2024
בשלב מסוים, היא פשוט התייאשה ואמרה: ״די. קח תרמיל, קח יומיים-שלושה, ואל תחזור הביתה עד שיש לך תשובה״.
וכך היה.
כמה חודשים לפני כן השתחררתי, וכמו כל חייל משוחרר בן שלושים ומשהו, התחלתי להתברבר. פעם זה היה כיוון אחד, פעם כיוון אחר. ככה, חודשים. זוגתי, שהסבלנות שלה ארוכה כמו חוזה עתודה וסופית כמו שחרור מהצבא, הבינה שהגיע הזמן להתערב. והיות והיא מכירה את נפש בהמתה, היא שלחה אותי לטייל. לבד. עד שאחזור הביתה עם תשובה לשאלה: מה אני עומד לעשות עם החיים שלי?
אז הלכתי.
האמת היא שחוץ מאיש אחד מיוחד ונפילה אחת כואבת, אני לא זוכר הרבה מהטיול הזה. אבל שלוש יבשות, שני ילדים וחבְרה אחת אחר כך, אני יודע להגיד שאותם כמה ימים היו צומת שהשפיע על חיים שלמים. לכל אחת מאיתנו יש רגעי צומת כאלו. הם דורשים נסיבות מיוחדות, החלטות קשות ולרוב גם כוח מניע, אבל כשאנחנו נפגשים בהם - יש לנו הזדמנות לשנות את מסלול חיינו.
הרבה פעמים, ההבדל בין רגע מכונן כזה לסתם עוד רגע, היא היכולת להבין שאנחנו בכלל בתוכו.
פעם בדור, אנחנו וההיסטוריה נפגשים
כמו כל אחת מאיתנו, גם אומות חוות רגעים כאלו.
אבל אם אנחנו נפגשים בהם כל כמה שנים, עבור אומות הרגעים האלה מגיעים פעם בדור. אולי. התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים, ההחלטה של בריטניה להיכנס למלחמת העולם השנייה, מלחמת האזרחים בארה״ב במאה התשע עשרה. אלו דוגמאות לרגעים שקבעו את המסלול של האנושות כולה גם דורות לאחר מכן.
מה שמאפיין כל אחד מהרגעים האלה הוא השילוב של נסיבות בלתי רגילות של התקופה ובחירות בלתי רגילות של האנשים שהיו בתוכם: ההתפרקות של מעצמה גרעינית הייתה יכולה להיגמר אחרת לגמרי לולא החלטתו של גורבצ׳וב להוביל את המהלך בשלום; אירופה הייתה יכולה להיראות אחרת לגמרי לולא ההתעקשות של צ׳רצ׳יל במלחמתו בנאצים; והמעצמה החזקה בעולם אולי לא הייתה קיימת היום לולא המחויבות של לינקולן לאיחוד בין המדינות. השילוב הזה - של נסיבות ואנשים - אמנם הופך את הרגעים האלה לנדירים מאוד, אבל הוא גם זה שאיפשר להם להפוך לצמתים שהשפיעו על החיים כל כולנו.
גם לנו היו כמה רגעים כאלו.
כשההיסטוריה פוגשת אותנו: בשביל שינוי נדרש חזון, אבל גם נסיבות
בשנת 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל.
באותם הימים, רעיון הלאומיות היהודית היה כל כך רחוק מהקונצנזוס, שכשמינכן הייתה אמורה לארח את הכינוס - יהודי העיר ביקשו להעבירו למקום אחר מחשש שיקרין שלילית על נאמנותם למולדת הגרמנית.
כן, כן. גרמניה. ארץ ישראל. נאמנות. מולדת.
בארץ ישראל היו אז פחות ממאה אלף יהודים; לתורכים עוד הייתה אימפריה; זה היה לפני מלחמת העולם הראשונה, לפני הבריטים ולפני הצהרת בלפור; והרבה לפני השואה ומלחמת העולם השנייה. יותר מהכל - לא ברור שהיהודים ראו את עצמם אז כעם שיכול להיות אדון לגורלו. ובימים ההם הרצל וחבורת דיברו על מדינה בארץ ישראל. רק דמיינו כמה חזון היה נדרש כדי לדמיין כזה עתיד.
ולמרות שהחזון של הדור ההוא הפך לתשתית שעליה הדורות הבאים בנו מדינה, לולא המאורעות של חציה הראשון של המאה העשרים - קשה לדעת אם ישראל הייתה קמה. החזון הוא קריטי, ההחלטה היא קריטית, אבל לנסיבות - טרגיות ככל שיהיה - יש תפקיד חשוב ביצירת מציאות חדשה.
לפעמים, הכרוב פשוט אינו חמוץ דיו.
בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי. השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים. מתוך הצהרת העצמאות. ההתפתחויות בחצי המאה הקודמת שקדמה לה היו חלק מהגורמים שאפשרו את הקמת המדינה.
כשאנחנו פוגשים את ההיסטוריה: גם כשהכל מונח לפנינו, אנחנו צריכים לבחור
כחמישים שנים אחרי באזל, במאי 1948, התנועה הציונות מצאה את עצמה בצומת גורלי. בתל אביב. תכנית החלוקה כבר התקבלה באו״ם, המנדט הבריטי עמד להסתיים ומנהיגי היישוב נדרשו להחליט: האם זה הזמן להכריז על מדינה?
בדיעבד אולי נדמה שההחלטה שקיבלו מובנת מאליה, אבל הדילמה הייתה אמיתית: ארה״ב, המעצמה החזקה בעולם, דחקה בישראל לדחות את ההכרז; והחשש ממלחמה כוללת עם צבאות ערב, רק שלוש שנים אחרי השואה, היה כבד. ההחלטה על הקמת המדינה התקבלה ברוב של שישה מול ארבעה, כאשר שלושה נציגים של מנהלת העם בכלל נעדרו מההצבעה. רק תחשבו כמה עמד על הפרק. בתחילת הדיון המצב הרוחות נשבו לצד האחר, אבל דוד בן-גוריון, שהבין את גודל השעה, הוביל להטיית הכף לטובת הכרזה.
ברור שהתנאים בתל-אביב היו שונים לחלוטין מאלו שהתקיימו בבאזל חמישים שנה קודם. בישראל היה כבר יישוב יהודי; העברית הייתה חיה; ולאנשים הייתה תפיסה של עם ששולט בגורלו, בארצו שלו. ועדיין, גם כשכל הכלים היו מונחים על השולחן - כדי להפוך את הרגע לרגע מכונן, כדי לקבל את ההחלטה האמיצה - נדרשה הבנה של גודל השעה.
לסיום
חשבתי שזה יקח זמן.
שישראל תצטרך להתבשל במיץ של עצמה עוד שנים רבות. שידרשו עוד הרבה חדלונות, עוד ייאוש שיצטבר. שהמרחק רב עד שנתחיל לפקוח עיניים. שהנסיבות עוד לא כאן.
אבל בקיץ נתקפתי תקווה לא צפויה. שהמים בהם מתבשלת הצפרדע התחממו מהר מידי. שהממשלה שגתה, שאנחנו התעוררנו, ושאולי זה הרגע שלנו.
אבל כל מה שידענו לדרוש היה לבטל איזו רפורמה. מאות אלפי אנשים, שבוע אחר שבוע, במשך כמעט שנה, וכל מה שביקשנו היה להחזיר את הגלגל אחורה. אותו הגלגל שהביאנו עד הלום.
לא הבנו את גודל הרגע, ופספסנו.
ואז הגיעה השבת השחורה. והמלחמה. והחידלון שרק ממשיך לתפוח. והייתי בטוח שזהו. שאחרי כזו חרפה לא נוכל להמשיך בשלנו. שכל מה שנחשפנו אליו יבהיר לנו שהתיקון לא יכול להיגמר בבחירות, ושכדי להביא אותו - צריך להתחיל בבעיית השורש: שישראל פשוט איננה בנויה לשרת את העם שלה. שהפתולוגיות שאנחנו רואים יום-יום - חדלי האישים, חידלון המשילות, היעדר הייצוגיות והיחסים ההפוכים בין האזרחים לבין המדינה - הם אלו שמובילים אותנו - בחירות אחרי בחירות - בדיוק לאותו המצב: מדינה שאינה עובדת עבור אזרחיה.
אבל שלושה חודשים אחרי, כשהדרישה המתגבשת בציבור היא לבחירות מוקדמות (וזהו, כך נראה) - העיניים שלנו טרם נפקחו.
ואולי פשוט טרם בשלו הנסיבות. אולי אנחנו צריכים להמשיך ללכת בדרך הקשה הזו כדי להבין שנדרש פה תיקון אחר. מה שמטריד אותי אינן הנסיבות, אלא אנחנו. עם הזמן, המדרון שאנחנו מדרדרים בו יהפוך את הנסיבות ליותר ויותר ברורות, והשאלה הגדולה שתיוותר היא: כשיגיע הרגע המכונן שלנו, האם נדע שאנחנו בתוכו?
אני מקווה שכן. זה כבר קרה בעבר.
"כשתקום מדינה ביום מן הימים, יראה הכל קטן ומובן מאליו. היסטוריון הוגן ממני יגיע אולי למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל העמוק ביותר של העם היהודי, בימי האנטישמיות המבחילה ביותר, הפך פיסת בד – לדגל, ואספסוף עלוב – לעם, המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה". בנימין זאב הרצל, 1901
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה. אם מצאת ערך בדברים - העבירי בבקשה הלאה 👇.
שבת שלום, שנה טובה, ושנצליח.
נ.ב
השבוע דווח כי השר שיקלי, משיקולים שהיינו רוצים לחשוב עליהם כאחריות בפני הציבור, מבקש לוותר על אחד משני תפקידי השר שהוא מחזיק בהם, ובנוסף - לחזור לתפקידו בכנסת. על פניו, נשמע דאבל-אצילי.
אבל מה בעצם יש לנו כאן?
השר שיקלי - כמו כל נבחר-ציבור-בישראל - הוא בעצם נציג ציבור שהציבור לא בחר בו. ואחרי שנה שבה החזיק בשני משרדים מיותרים, על חשבון משלם המסים, הוא מסכים לוותר על אחד מהם ולחזור לכנסת. כל זאת, כדי לא לבצע את התפקיד החשוב שחברי כנסת אמורים לבצע, שכן חבר הכנסת שיקלי לא באמת יכול לבקר את השר שיקלי והממשלה שהוא חלק ממנה.
אז אולי כדאי להבהיר כמה דברים לכבוד השר -
לחברי הכנסת יש תפקיד חשוב. הם אמורים לעסוק בענייני חקיקה, לבקר את עבודת הממשלה ולייצג את הבוחרים בבית המחוקקים. מפאת חשיבות התפקיד, ראוי שמי שמחזיק בו יתן לו את מלוא תשומת הלב הראויה. המחוות האציליות-בשקל הללו אינן אלא לעג לתפקיד הכנסת, לאזרחים שאמורים להיות מיוצגים בה ולמעמד שר בממשלה, שהיינו מצפים ממנו להבין את כל זה. ציון נכשל בהגבלת הכוח.
את הויתור על אחד מהמשרדים שאתה עומד בראשם היית צריך לבצע מזמן. למעשה, נכון היה אם היית מוותר על שניהם. הסברה היא סוגיה חשובה, אבל היא תפקידו של משרד החוץ. שוויון חברתי הוא גם סוגיה ראויה, אבל יש יותר ממשרד אחד שיכול לטפל בה (משרד הרווחה נשמע כמו התחלה טובה). ציון נכשל במשילות.
המעשה הראוי היה לוותר על האתנן הפוליטי שהוביל אותך לרשימת הליכוד מלכתחילה ולהסיר מעליך את היומרה שאתה מייצג מישהו. במקום אותה היומרה, המעשה הראוי היה להתוודות: ״מעולם לא נבחרתי ע״י אזרחי ישראל, לא לכנסת ולא לממשלה, והדבר היחיד שאני יכול לעשות בשלב הזה הוא להתפטר משני תפקידי בממשלה, לאחד את המשרדים המיותרים שאני עומד בראשם עם משרדים אחרים ולהקדיש את כל מרצי לעבודת הכנסת. לפחות עד שאזרחים יוכלו לבחור את חברי הכנסת שלהם, אז אלך להתמודד על קולות הבוחרים או שאלך לביתי״. ציון נכשל בייצוגיות.
כמובן שהשר שיקלי אינו לבד. השבוע דווח כי הממשלה, בת שלושים ומשהו השרים שלה, דנה בתקציב לשנה הבאה. על הפרק הייתה תכנית קיצוצים בשירותים לאזרח, בזמן ש-נבחרי-הציבור-לכאורה-שלנו מסרבים לנוע מכסאותיהם המרופדים. כל זאת, בזמן מלחמה ומשבר כלכלי שעומד לפתחינו.
אז מה עוד אנחנו צריכים לראות כדי להבין שהמערכת הזו איננה בנויה כדי לשרת אותנו? שהגיע הזמן למשהו אחר? ושבחירות לבדן לא יפתרו את הבעיה?
