בנסיעה הביתה באותו הערב, בחדשות כבר ליהגו על המבצע הנועז. בכיר החמאס אותר בדרך-לא-דרך ומישהו הצליח להשחיל טיל לדירה שבה שהה. הטיל עשה את מה שעשה, הבניין נותר על כנו, וכל זה בביירות הרחוקה, בשכונה שהייתה פעם הלב של מלחמה אחרת. ואולי של זו שעוד תבוא.
ממש כמו בסרט.
כל הדרך צפונה ברברו הפרשנים: על האיש, והמודיעין המדויק, ומה הגיח מהאוויר, ואיזו מכה הם חטפו, וישראל-שחזרה-סוף-סוף-לעצמה, ומינכן-אוי-איך-הראינו-להם-במינכן. וכך הם ישבו ופטפטו את עצמם לדעת, הכתבים והפרשנים והלשעברים, בעוד דיון הרה גורל שיישכח ביום שלמחרת.
ממש כמו זה של היום שלפני.
וולקאם טוּ-ברודוויי
כי בשואו-ביזנס של התודעה הישראלית, כל יום זו הצגה חדשה: הגדר שקרסה עם הקונספציה; ויותר מאלף נרצחים; ומדינה שהפקירה את עמה; ומאה ומשהו חטופים שעדיין אי שם בעזה; והשבוע - רק השבוע - חטופה שחזרה ושריגשה אומה שלמה. אבל זו כבר סחורה ישנה. וככה, הצגה אחת מחליפה אחרת, ואנחנו עוברים למנה הבאה, כאילו לא מדובר באותו תסריט בתפאורה אחרת.
כי כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא כולנו מכורים של מישהו שמבקש עכשיו תרגישו פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה - ברי סחרוף, עבדים
ובכל פעם שזה קורה, הקהל מאבד את רסיסי הדעת שעוד נותרו לו. ניצני שאלות מתחלפים בשעשוע חדש, ועד שזה יבשיל לביקורת - כבר תתחיל הצגה חדשה. כי שעשוע חדש מוכר יותר משאלות ישנות, ובשואו-ביזנס כמו בשואו-ביזנס - את הקהל צריך לספק.
אבל הקהל הזה - שרעב לכותרות, שמחפש את הריגושים, ושמגולל את עצמו לדעת - הוא הרי לא אשם. הוא רק צופה שמממן את ההצגה הזו מכיסו ובדמו. הוא לא ביקש מבצע בביירות כשהמלחמה בעזה. הוא רוצה להבין, להעמיק ולהסתכל למציאות בעיניים, גם כשקשה. מה, לא ככה?
אולי לא. אולי תחושת האובדן הקלה על בושת המחדל; אולי התקווה להחזרת החטופים הקלה על האובדן שהפך בלתי נתפס; אולי המלחמה הקלה על החזרת החטופים שהתארכה; ואולי מבצעי חיסול עלומים מקלים על המלחמה שמתחילה להראות את פרצופה הכואב. אולי בעצם נוח לנו להיות השבויים במופע הקרקס של חיינו.
ואולי הגיע הזמן להסתכל במראה, ולשאול: אצל מי הבעיה בעצם?
ההצגה הכי טובה בעיר
השבוע - בין הסלמה אפשרית בלבנון לבין קידום רעיון ההתיישבות בעזה - ההצגה הכי טובה בעיר הייתה בבית המשפט בירושלים. בפסיקה שהיא המערכה האחרונה - בינתיים - במאבק בין הרשויות בישראל, בג״צ החליט לבטל את התיקון לחוק היסוד שחוקקה הכנסת בקיץ האחרון.
מה לא היה לנו בדרמה הזו? משבר חוקתי, מאבק על מינויים, שר ביטחון שמפוטר ואז מוחזר, דרמות בכנסת, והדיון המפואר בבית המשפט. ה-כ-ל. אבל מה שהופך אותה לכל כך טובה היא מעורבות הקהל. כי כמו שכל מפיק יודע: אין דבר טוב יותר לקוּפות מקהל שהוא חלק מההצגה.
וכאן, הקהל ההוא ההצגה עצמה. ג׳ק-פוֹט.
בצד אחד, אלו-שמכנים-עצמם-תומכי-המשילות, חוגגים את התוצאה. הרי מה עשה בית המשפט אם לא הוכיח (לשיטתם) את התזה שלהם בדבר חוסר המשילות בישראל? עזבו שהממשלה - זו שיזמה את החקיקה - מייצגת בעצמה בעיית משילות שגדולה בעשרות מונים (השבוע הוחלף בלאט שר חוץ בישראל בגלל סיכום סיעתי, בזמן האירוע המדיני-ביטחוני הגדול ביותר בדור האחרון ואחרי החידלון הממשלתי הגדול ביותר של ישראל מאז הקמתה), העיקר שהמפיקים מרוצים: בבחירות הבאות יהיה שובר קופות.
בצד השני, אלו-שמכנים-עצמם-ליברלים, חוגגים את ניצחונם. הרי הם הוכיחו (לשיטתם) - שבזכות עמידתו האיתנה של בית המשפט על עקרונות דמוקרטיים בלתי-ניתנים-לערעור ובזכות המאבק שלהם - ה-ד-מו-קרט-יה שלנו ניצחה. עזבו שבית המשפט עצמו הראה לנו שיש יותר מגישה אחת למדינה הדמוקרטית; עזבו שהטענה שהמחאה הציבורית עזרה לשופטים לקבל את ההחלטה היא גול-עצמי במאבק לחיזוק בית משפט עצמאי; ועזבו שבכל האנרגיות האדירות שהשקענו בבלימה לא מצאנו מקום ליוזמה ותיקון; העיקר שהמפיקים מרוצים: בבחירות הבאות גם כאן יהיה שובר קופות.
וכך, כל המפיקים צודקים והקהל כולו שמח. כי מה טוב יותר משני קהלים שבאים להצגה כדי להילחם אחד בשני? לחם ושעשועים, בהפקת הקהל עצמו.
חור שחור בעלילה
אם נשים לרגע בצד מושגים כמו סבירות וחוק יסוד - שנשמעים מורכבים והרי גורל, אבל בהצגה הזו משמשים בעיקר כתפאורה - מה שקרה השבוע הוא די פשוט: בית המשפט פסק בסוגיה שנוגעת לסמכויותיה של הכנסת, אחרי שהכנסת העבירה חקיקה שנגעה לסמכויותיו של בית המשפט. זה אמנם פרק חשוב במערכה, אבל מה שהוא בעיקר מאיר זה חור גדול בעלילה.
הרי ברור ששום מערכת תקינה לא יכולה להתקיים כאשר צד אחד מקבל החלטות שהוא צד בעניינן. והיות וכל אחת מההחלטות הללו הן החלטות של בעל עניין, שתיהן פסולות במהותן. אבל הקהל שעסוק בעידוד הקבוצה שלו - דעתו במקום אחר. הוא לא שואל את השאלה המתבקשת: אם כל אחת מהרשויות היא צד בעניין, מי נכון שיקבל את ההחלטה (ב׳מי פה בעל הבית׳ אנחנו עוסקים בשאלה זו בהרחבה)? או - מי בכלל יכול לקבל החלטה בסוגיה כזו במערכת המדינתית?
בגלל שרשויות המדינה הן צד בעניין, כל החלטה שנוגעת למאזן הכוח בין הרשויות - לא יכולה להתקבל על ידי הרשויות עצמן. במדינה שבה העם הוא הריבון, החלטה כזו צריכה להתקיים ע״י הגוף שמסמיך אותן, גוף האזרחים עצמו. אבל אנחנו - את ואני - אפילו לא בדיון הזה. במקומו, אנחנו עסוקים במופע הקרקס שאנחנו הקהל שלו, השחקנים שבו והמממנים שלו.
אבל לא רק שהקהל לא הטריח את עצמו בשאלות הללו, בתגובתו הוא גם הזין את ההידרדרות של המצב: מרגע שתמכו בהתערבות של בית המשפט בסוגיה שנוגעת לעניינו והיות וקשרו עצמם לכל החלטה שיקבל (אחרי שהצד האחר עשה את אותו הדבר בכנסת, למען ההגינות) - אלו-המכונים-ליברלים פתחו את הדלת לכל החלטה שנוגעת למאזן הכוחות בין הרשויות שתצא מבית המשפט, והכשירו אותה. ובמצב שבו אלו-המכונים-תומכי-משילות קיבלו את ההוכחה שחיפשו לטיעוניהם, המשמעות היא פשוטה: הניסיונות להשתמש בבית המשפט ככלי במאבק בין הרשויות רק יתגברו, בעיקר סביב שאלת המינויים.
מעכשיו, זה רשמי: רוצים מדיניות? מנו לכם שופטים.
וככה, באמצעות הרבה הסחות דעת וקורטוב שבטיות, לקחנו את המאבק האזרחי הגדול ביותר בדור האחרון וכילינו אותו. התעלמנו לחלוטין מהבעיה שעומדת לנו מול העיניים, ויצרנו לעצמנו חור שחור של בידור וחידלון. בהצלחה.
לסיום ובחזרה לקהל
כמובן שהבעיה הזו לא מתחילה ולא נגמרת במאבק בין הכנסת לבית המשפט. יום אחרי יום אנחנו נחשפים לעוד חדלונות של מדינה שכבר מזמן הפסיקה לעבוד אצל אזרחיה, וגם אם פסיקת בית המשפט מתבקשת בנסיבות האלה, ההחלטה שלנו (ובפרט - של התנועות האזרחיות) שלא לעסוק בשאלות הקשות - רק מעמיקה את הבור שנידרש כולנו לצאת ממנו.
אבל לצופה - שהשבוע ליקקה את פצעיה המומלחים או שחגגה את ניצחונה העקר - אין זמן לשאלות האלה. מוקדם יותר השבוע תשומת הלב שלה עוד הייתה בעזה ובשלישי כבר הוסטה ללבנון. ברביעי כבר דיברו על הסלמה בצפון ובין לבין חלק משרי הממשלה החליטו שזה הזמן לקדם חזרה להתיישבות בעזה, ולעזאזל הכל. אז בין משבר כלכלי לחרדה קיומית, היא מאמינה שאין לה ברירה: שהיא צריכה לאחסן את השאלות הללו עמוק במגירה, לפחות עד מהדורת החדשות הקרובה.
או שמא יש לה?
בשבועות האחרונים סקרנו כאן את מרכיבי החידלון המרכזיים של ישראל (הקישורים מטה): מחדלי האישים שפושים בקרבנו; דרך משבר המשילות האמיתי שלא מדברים עליו; הייצוגיות הכושלת שמובילה לשלטון המיעוט; ועד מערכת היחסים ההפוכה שבין האזרחים למדינתם. אפילו הראינו שיש פתרונות לבעיות הללו, ושישנה גם דרך להגיע אליהם. ובין אם זו התשתית הרעיונית ובין אם אחרת, הכל מונח לפנינו.
רוצה לומר: ניתן לקיים דיון ציבורי ענייני על בעיות השורש והפתרונות, אבל שום דבר לא יתקדם אם אנחנו לא נקבל עלינו את האחריות לתיקון. וזה מתחיל בבחירה אחת של כל אחת מאיתנו: לעצור. לדון במהות. לשאול את השאלות הקשות. לדעת להתפשר. ולקבל את ההחלטות האמיצות.
להפסיק להתנהג כניצבים ולהתחיל להתנהג כבימאים.
כן, המכשול המרכזי שמפריד בין ישראל למדינה שמשרתת את אזרחיה הוא שיטת הממשל; אבל כל עוד אנחנו לא לוקחים על התיקון הזה אחריות, הבעיה האמיתית איננה השיטה, אלא אנחנו.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה. אם מצאת ערך בדברים - העבירי בבקשה הלאה 👇.
שבת שלום, ושנצליח.
לקריאה נוספת -
פתרונות והדרך לפתרון -
הבעיות -
הבעיה הגדולה ולאן הולכים -