לפעמים נדמה לי שהפכתי באמת לאבא רק כשזוגתי הייתה בהריון עם הבן השני שלנו.
היינו אז זוג עם ילד אחד קטן ועוד אחד בדרך, והמונופול של אמא-בן-בכור התחיל להישבר. פתאום הקטן כבר לא היה הקטן היחיד בבית; פתאום אחד בבית ואחד בבטן התחיל להיות כבד; ופתאום אבא שטבע בעבודה היה צריך להיות שם בשביל זוגתו שטבעה בבית. לא משנה מה הייתה הסיבה, משהו היה צריך להשתנות; ובגלל שגם התובנה הזו נחתה עליי מאוחר מידי, הבטחות כבר לא יכלו לעזור.
אז התחלנו שגרות חדשות. זה התחיל בללכת לגן בבוקר ולקפוץ יחד למכולת; ו(לנסות) לחזור מוקדם יותר הביתה; או סתם לדבר ולצחוק בבית. אבל מה שזכור לי יותר מהכל הן דווקא הנסיעות שלנו באופניים. הטקס שלנו בשבת אחרי הצהריים: ילד קטן מאחורה וילד גדול מקדימה נוסעים להם צפונה על אבן גבירול; פונים שמאלה בנורדאו, יורדים בירידה התלולה לטיילת ואז רוכבים דרומה עד חוף פרישמן. על הטיילת היו תמיד אותן הדמויות: הזקנים החביבים שרקדו ריקודי עם, האנשים הבריאים-מידי ששיחקו כדור-עף ובעיקר אותו ריח חזק וטוב של ים. מידי פעם דיברנו, אבל רוב הזמן פשוט חייכנו יחד מול הרוח.
אני לא יודע מה גרם לי לחשוב על הרכיבות האלה השבוע. אולי זה הקונטרסט בין הזכרון היפה של אז למציאות הקשה של היום; אולי אלו הילדים שחוזרים והאבות שנשארים מאחור; ואולי אלו האופניים הארורים שהובילו אותנו לכאן מלכתחילה.
המדינה כאופניים
תמיד אהבתי אופניים: רגליים שמסובבות דוושות; דוושות שמסובבות שרשרת; שרשרת שמסובבת גלגל; גלגל שפוגש דרך; דרך שכאילו דוחפת אותך קדימה והנה אתה טס; כידון טוב שנותן לך שליטה, עם ידיות גומי שמחזיקות אותך לא פחות משאתה מחזיק בהן; ובלמים טובים, שעוצרים בנחישות ובשקט ושנותנים לך את הביטחון לעוף על גלגלים. כשכל זה קורה, אופניים יכולים לייצר תחושה אמיתית של התעלות: של חופש, של יכולת, של שליטה בגורל.
כל כך פשוט, לא? רק לדעת לכוון, לנוע ולעצור.
ממש כמו מדינה.
אם אופניים הם אמצעי שמאפשר לאדם לנוע, אז מדינה היא אמצעי שמאפשר לחברות לנוע. כמו אופניים, גם מדינה צריכה כידון שיאפשר לה להגדיר כיוון, בלמים שיאפשרו לה לעצור ומערכת הנעה שתאפשר לה לייצר תנועה. אלו דרישות המוצר הבסיסיות, ואלו העקרונות בבסיס כוכב הצפון שהגדרנו: הכידון הוא הייצוגיות, מערכת ההנעה היא המשילות והבלמים הם הגבלת הכוח.
בשבוע שעבר התחלנו במסע שמטרתו לפקוח עיניים: למדנו את המסלול לצמרת של חדלי האישים, וראינו שהדרך שלהם לכסא הנהג איננה מקרית. שביקום ההפוך של השיטה הישראלית - לא רק שהמיץ של הזבל עולה כלפי מעלה, אלא שהמערכת בנויה לכך. אבל החידלון שלנו איננו מתחיל בנהג, אלא רק מסתיים בו. היום נתחיל לחקור את האופניים ששמם ישראל, ונתמקד במערכת ההנעה שלהם, המשילות.
מטרת המסע נותרה כשהייתה: להשתחרר מהעיוורון שלנו, כדי שנוכל להבין טוב יותר את בעיות השורש שהובילו אותנו לכאן ולהתחיל לשרטט פתרונות.
משילות מהי והונאת המשילות
נתחיל בהגדרה: משילות היא המידה שבה רשויות המדינה, ובפרט הממשלה, מצליחות להגדיר ולממש מדיניות באופן אפקטיבי ויעיל; היא היכולת לתרגם את האינטרס הציבורי (ולטובת הדיון - נניח כי זה מיוצג נאמנה ברשויות המדינה, ונחזור לסוגיה זו בשבועות הקרובים) לעשייה שמניבה תוצאות (אפקטיבית), ולעשות זאת בעלות נמוכה (יעילה).
באור הזה, המשילות מפסיקה להיות מושג מאיים ומצטיירת כמרכיב קריטי וכדרישה כמעט מובנת מאליה בתכנון של מדינה. אז כיצד היא הפכה להיות כזה מושג שנוי במחלוקת? מדוע צד אחד רואה בה כירושלים שלו, בעוד הצד האחר רואה בה סדין אדום? כאן אנחנו חוזרים לקלות שבה ניתן לזרות חול בעינינו, רק כדי להוביל אותנו לרדוף אחר פתרונות שווא.
השבוע נתמקד בהונאת המשילות: כיצד צד אחד בויכוח משתמש במשילות ככלי להסיט את האש מהכשלונות של הממשלה, בעוד הצד האחר מתעלם ממנה ומהתרומה שלה לחידלון של המדינה. הטרגדיה של הויכוח הזה - כמו במקרים אחרים - היא שהשחקנים הפוליטיים משני הצדדים מרוויחים ממנו, ושבתווך כלואים אנחנו, שמשלמים את המחיר.
שר המשפטים משיק את הרפורמה-הפיכה המשפטית בתחילת השנה וקורא לה ׳רפורמת המשילות׳. לוין תולה את האשמה על חוסר המשילות בישראל על מערכת המשפט (הדקות הראשונות מספרות את הסיפור).
משילות בישראל, תמונת מצב
כדי להבין את תמונת המצב של המשילות בישראל לא צריך הרבה, רק לפתוח עיתון.
מערכות ציבוריות שלא מתפקדות בזמן מלחמה.
משרדי ממשלה מיותרים שמדממים כספי האזרחים.
מחדל צבאי ומדיני שהוביל לטבח הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז השואה.
אלו כולם תוצאה של משילות כושלת.
אבל זה יהיה עוול להגביל את ההסתכלות שלנו לשבועות האחרונים. חדלון המשילות לא התחיל במלחמה ולא יגמר בה. רוצה כמה דוגמאות?
באיזו מידה את* מרוצה מהחינוך הציבורי שמקבלים הילדים שלך?
מהתחבורה הציבורית שבה את משתמשת?
וכמה את משלמת על דיור?
*מילים אלו כתובות בלשון נקבה, אך הן פונות לכל המינים. הנה למה.
מה שהופך את החידלון הזה לעוד יותר מתסכל הוא הקונטרסט בינו ובין כל מה שקורה מחוץ למסדרונות הממשלה. תשאלי את עצמך: האם מדינת ישראל יכולה להיות טובה יותר?
האם אומת הסטארט-אפ יודעת לבנות מערכת חינוך טובה יותר?
האם המדינה שעל שמיה מוקרנות כל ערב סצינות סטייל-מלחמת-הכוכבים יודעת לבנות מערכת בריאות טובה יותר?
האם גדודי האזרחים שבנו מערכי תמיכה מלחמתיים ידעו לייצר מערכים חברתיים טובים יותר בזמני שקט?
אם אנחנו עם חפץ חיים, התשובה לשאלות הללו חייבת להיות ׳כן׳. אבל כדי להבין איך מגיעים לשם, אנחנו קודם כל צריכים להבין למה זה לא קורה.
איך זכינו בכל הטוב הזה? מערכת שכאילו תוכננה לחוסר תפקוד
זה מפתה להטיל על חדלי האישים את כל האחריות על כשלי המשילות, אבל הבעיות שלנו לא מתחילות ולא נגמרות באיכות הדמויות שבצמרת.
למעשה, ממשלת ישראל בנויה כך שגם אם היו בה אנשים טובים - היא לא הייתה יכולה למשול בצורה אפקטיבית ויעילה.
לכשל הזה יש כמה גורמים, אבל היום נתרכז בשלושה קטלניים במיוחד:
חוסר יציבות
הממשלה הנוכחית היא הממשלה ה-37, ומדינת ישראל רק בת 75 שנים. כלומר, הקדנציה הממוצעת של שר בישראל היא בת שנתיים, וזה כולל חפיפה לתפקיד לא מוכר, שרים חסרי כל ניסיון מקצועי, עונת בחירות בחודשים האחרונים של התפקיד והרבה מאוד בורקסים בין לבין. אה! ועבודה במשרה חלקית, כי אותם שרים הם - לרוב - גם אנשי מפלגה. בקיצור: שנתיים עבודה ברוטו, בחצי משרה. אלו, כמובן, רק המקרים הלכאורה-לא-צפויים של ממשלה שנופלת, אבל עיון בהסכמים הקואליציוניים מראה שגם במערכות הציבוריות הגדולות ביותר - חוסר היציבות במשרדים הממשלתיים מתקיים גם במהלך כהונת הממשלה.
היעדר סמכות
׳ראש הממשלה׳ אמנם נשמע כמו וואחד טייטל, אבל בפועל מדובר בגנן בגן ילדים. זה לא רק שראש הממשלה לא בוחר את שריו, אלא שהשרים האלו - אלו שהוא לכאורה מנהל - הם אותם נציגי מפלגות שניהלו איתו המו״מ להקמת הממשלה ושיכולים להפיל את אותה לאחר הקמתה. במילים אחרות, יותר מאשר השרים נתונים למרותו - הוא נתון למרותם.
דמייני לעצמך חברה שבה לא המנכ״ל בוחר את סמנכ״ל השיווק, סמנכ״ל הפיתוח, סמנכ״ל התפעול בחברה, אלא הדירקטוריון. ולא זו בלבד, דמייני שחברי הדירקטוריון הם אלו שממונים לתפקידים הללו, משיקוליהם שלהם. מעבר לעובדה שלמנכ״ל אין יכולת לגייס את צוות ההנהלה הטוב ביותר לחברה, האם מנכ״ל במצב כזה יכול בכלל להוביל את החברה? האם הוא בכלל יכול לקבל החלטות במצב שבו ההנהלה איננה סרה למרותה? מה בעצם הכוח של המנכ״ל כלפי ההנהלה אם איננו יכול לגייס ולפטר את חברי ההנהלה? כשאת מדמיינת כזו חברה, האם את מדמיינת סיפור הצלחה?
זו הסיבה שהשר לביטחון לאומי יכול לנסות להצית חזית פנימית בזמן מלחמה ואף אחד לא יכול לעשות לו כלום. זו הסיבה ששר האוצר יכול להיות נפקד מהאירוע הכלכלי של העשור ואף אחד לא דורש ממנו תשובות. וזו הסיבה ששר המורשת (כן, יש שר מורשת בישראל) יכול להטיל פצצת אטום הסברתית בזמן מלחמה והוא עדיין מחזיק בתפקיד (ובמשרד) המיותר שלו. בכל ארגון מתפקד - האנשים האלה אפילו לא היו עוברים את שלב קורות החיים; ואם איכשהו היו מוצאים דרכם פנימה - ראש הארגון היה מראה להם את הדלת החוצה. אבל בממשלת ישראל - לראש הממשלה אין את הכוח לנהל את הממשלה, מהסיבה הפשוטה שהוא תלוי בסיעות הקואליציה.
חברי ׳עוצמה יהודית׳ בדיון שהתקיים השבוע בכנסת על עונש מוות למחבלים, בנוכחות השר לביטחון לאומי. הדיון עצמו (ולא הקרקס שהתקיים בכנסת) לגיטימי, אבל אם ראש הממשלה התנער מהיוזמה באותו השבוע, נשאלת השאלה: מדוע שר בממשלה יכול לקחת בו חלק?
אינטרסים סותרים
כידוע, ממשלת ישראל מורכבת מסיעות שכל אחת מהן מחזיקה באידאולוגיה אחרת. אבל מעבר לויכוח האידאולוגי, בין הסיעות הללו ישנו מאבק אלקטוראלי. לכאורה הן שותפות בממשלה, אבל בפועל הן מתחרות על קולות בבחירות הבאות. שווה לעצור לרגע ולהבין את הכשל המבני החמור הזה: ממשלת ישראל מורכבת מקבוצה של אנשים שלכל חלק ממנה יש אינטרס מובנה בכישלון של חלקים אחרים בקבוצה.
את יכולה לדמיין הנהלה של חברה שבה לסמנכ״ל הפיתוח ולסמנכ״ל המכירות יש אג׳נדות מנוגדות? שלסמנכ״ל הכספים תהיה אג׳נדה לייבש את מחלקת התפעול בחברה כי זה עוזר לו לקבל בונוס? שבה סמנכ״ל המוצר אומר בגלוי שהוא מתחרה על תפקיד המנכ״ל בקדנציה הקרובה ושכדי שהוא יצליח המנכ״ל צריך להכשל? ונניח שאת מצליחה לדמיין כזו מציאות מעוותת, האם בדמיונך הדבר הזה עובד?
וכדי שזה יהיה ברור: זו לא פתולוגיה של הממשלה הזו. זו השיטה שלנו. ורק בגלל שזה ככה כל כך הרבה שנים - זה כבר נשמע לנו הגיוני. אבל זה לא הגיוני שהצוות הבכיר שמנהל את המדינה הוא צוות שלכל אחד מהחברים בו יש אינטרס שעומד בסתירה לאינטרס של האחרים.
גם אם לא היו חדלי אישים, גם אם הייתה יציבות, גם אם הייתה סמכות לראש הממשלה - קבוצות עם אינטרסים מנוגדים לא יכולות לעבוד יחד, כי המשמעות היא שהן עובדות כנגד האינטרסים שלהן.
שלושת המרכיבים הללו - חוסר יציבות, היעדר סמכות ואינטרסים סותרים - הם הקוקטייל הקטלני שבבסיס חדלון המשילות בישראל. הם כל כך נוכחים בחיים שלנו שכבר התרגלנו אליהם, אבל חשוב להבין שהם מייצגים פתולוגיה. גם אם נחליף את השחקנים - שום מערכת ארגונית לא יכולה לתפקד בתנאים הללו, ובהקשר זה ממשלת ישראל איננה יוצאת דופן. כדי להבריא את המערכת, אנחנו צריכים להסתכל עמוק יותר, אל שורש הבעיה.
החטא הקדמון, הנהנים הראשיים ותרגיל ההונאה הגדול
כמסתכלים מעבר לפתולוגיות הללו ומנסים להבין את המקור של חדלון המשילות, מגיעים ללב ליבה של שיטת הממשל: המימוש של השיטה הקואליציונית בישראל. למרות שאני מאמין שיש טובות מהשיטה הקואליציונית (ראי ׳פתרון אחד לדוגמא׳), אני בכוונה מסייג את דבריי עם המילה ׳מימוש׳, כדי שלא לערבב את אבחנת הבעיה עם התוויית הפתרון. ניתן לחשוב על מימושים אחרים לשיטה הקואליציונית שהיו מובילים לתוצאות פחות הרות אסון למשילות, אבל אנחנו בחרנו במימוש גרוע במיוחד.
כשלא נותנים לציבור לבחור את נציגיו לכנסת אלא דוחפים לו בגרון עסקני מפלגות; כשהעסקנים הללו מנהלים מו״מ קואליציוני ללא בקרה של הציבור ותוך ניגוד עניינים מובהק; כאשר ממנים את אותם עסקנים - אנשים ללא ניסיון ניהול מקצועי - לשרים בממשלה; כאשר את הממשלה מנוהלת ע״י קואליציה של ראשי מפלגות ולא ע״י ראש אחד שקיבל מנדט מהעם; כאשר כל מפלגה יכולה להפיל את הממשלה וכך הממשלה נשלטת ע״י המיעוט; וכאשר כל אחת מהמפלגות היא מתחרה של האחרת - אל נא נופתע אם המערכת כושלת לשרת את האזרח. זוהי השיטה הקואליציונית בישראל.
למימוש הזה של השיטה הקואליציונית יש גם השלכות קטסטרופליות על הייצוגיות והגבלת הכוח במדינה. הוא מוביל לכך שבישראל שולט המיעוט ולא הרוב, והוא מעקר את היכולת של בית הנבחרים לבקר את עבודת הממשלה. אנחנו ניגע בפתולוגיות הללו בשבועות הקרובים, אבל בהקשר של הפרק הזה במסע - חשוב להבין שהמימוש הזה הוא החטא הקדמון שמוביל לחוסר היציבות, להיעדר הסמכות ולאינטרסים הסותרים בתוך הממשלה. במילים אחרות, הוא המקור לחידלון במשילות.
כמובן שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מי הנהנים הראשיים מהשיטה הזו, וממי צפויה ההתנגדות הגדולה ביותר לכל שינוי בה: מי שנבחר לרשימות המפלגות; מי שנכנס לממשלה; מי שנהנה ממנעמי השלטון; מי שבאמת שולט בממשלה; מי שמחלק ג׳ובים; מי שעושה בנכסי המדינה כאילו הם שלו. אלו הם עסקני המפלגות: להם נתנו את המפתחות והם מחלקים את העוגה שלנו לדומיהם, על חשבונינו.
ושלא נטעה: פרי הבאושים הזה, שנקרא משילות בישראל, אמנם איננו משרת אותנו, אבל הוא מזין גדודים של עסקנים בכל המפלגות. וכשאלו סוף-סוף מגיעים לכס השלטון - הדבר האחרון שהם כנראה יעשו זה לשנות את השיטה שהביאה אותם לשם. זה האתגר שעומד לפתחינו, האזרחים, וכדי להתמודד איתו אנחנו צריכים להבין את תרגיל ההונאה הגדול שאנחנו במרכזו: צד אחד משתמש במשילות ככלי ניגוח וכתירוץ להסביר את כשלונות הממשלה, בעוד הצד האחר מתעלם מהכשלים שבה ונלחם לשמר את המערכת כפי שהיא. אבל כפי שראינו, הפתולוגיה של המשילות בישראל חמורה הרבה יותר מכל הטענות כלפי בית המשפט (מוצדקות או לא ככל שיהיו), ומצד שני - היא פתולוגיה קיימת שאין להתעלם ממנה. התיקון לא יבוא מהצד האחד כפי שלא יגיע מהצד האחר, וכל עוד אנחנו שבויים בגבולות הויכוח הזה - אנחנו משמרים את השיטה שהיא המקור לחידלון.
לסיום
המילים האלה נכתבו בזמן שבו עם שלם מרותק למסכים. הוא מייחל לחזרתם הביתה בשלום של מאות מבנותיו ובניו שחטופים מעבר לגבול, ועוד אלפים רבים שנלחמים על ביטחונה של המדינה. הדבר הטבעי ביותר בזמנים כאלו הוא לשים את הכל בצד, בטח סוגיות תשתיתיות וארוכות טווח כמו שיטת הממשל.
אבל בפעם הבאה שאת צופה בטלויזיה, תשאלי את עצמך: אם הייתה לנו ממשלה מתפקדת, האם היינו במצב הזה מלכתחילה? כמה דם היינו היינו יכולים לחסוך בשבועות האחרונים, אם היינו טובים יותר קודם לכן? וכמה באמת חשובים כל הויכוחים הרגילים שלנו, ביחס לדיון הבסיסי של איך אנחנו בונים מערכת שפשוט עובדת עבורינו. זה אמנם מרגיש רחוק, אבל זה יכול לקרות וזה תלוי רק בנו: ממשלה שמשרתת את אזרחי המדינה בצורה אפקטיבית ויעילה.
אני מקווה שהדברים האלה עזרו לפקוח קצת יותר את העיניים. נמשיך בשבוע הבא.
תודה על הקריאה ותודה לכל מי שתרמו השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אשמח אם תשתפי אותם עם אחרים 👇.
שבת שלום, ושנצליח.
---
נב
השבוע כתב לי איש יקר. הוא שיתף שהוא מסכים עם חלק מהדברים מהשבוע שעבר, אבל מסתייג מחלקם האחר. החשש שלו הוא שחלק מאזרחי המדינה לא יסכימו לתיקון שצריך להתבצע, כי הוא יפגע בכוחם, ושההתנגדות שלהם יכולה להוביל אותנו למלחמת אזרחים שתסכל את התיקון. התגובה הראשונית שלי הייתה שגם אם לשם נגיע, זו עדיין הדרך הנכונה: שאומות אחרות גם הגיעו לצמתים דומות וקיבלו את ההחלטה הנכונה. כי זה מה שנכון לעשות, ולהמשיך את העוול הקיים רק יחמיר את המצב.
אבל אחרי מחשבה נוספת, אולי קצת פספסתי. ההתייחסות היותר שלמה הייתה צריכה להיות זו: כן, משבר כזה יכול לקרות. ישנם מצבים שבהם אומות צריכות לקבל החלטה כואבת ועצם ההחלטה מייצרת צלקת. זה קרה בארה״ב עם קבלת החוקה, וזה קרה בצורה עוד יותר דרמטית במלחמת האזרחים. אבל - וזה האבל החסר - הדיון שאנחנו מצויים בו בישראל (או ליתר דיוק - זה שאנחנו לא מצויים בו) הוא דיון אחר: זהו לא דיון על ימין או שמאל, או על דת או מדינה. זה דיון על איך (והאם) מייצרים מערכת שעובדת בשמנו ולטובתנו. והטרגדיה שלנו היא... שאנחנו פשוט לא מקיימים את הדיון הזה. אם היינו מקיימים אותו - אני מאמין שאפשר היה למצוא רוב מוחלט לתיקון של מערכת ההפעלה של המדינה: שממשלה בישראל תביא תועלת לאזרחים במחיר סביר; שרשויות המדינה ייצגו את האינטרסים של האזרחים; ושתהיה הגדרה מסודרת של הכוח הרשויות, בינן לבין עצמן ובין האזרחים לבינן. האם יהיו דעות שונות בדיון הזה? בהחלט. האם יהיו בדיון הזה גורמים שמתנגדים לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים? כן. האם זה יכול להוביל לקרעים? אולי. אבל האם יכול להתגבש רוב בישראל סביב הרעיון שהמדינה אמורה לשרת את האזרחים, כפי שהם משרתים אותה? אני מאמין שהתשובה לכך היא עדיין כן, ושזה הדיון והמשימה הכי חשובים בדור הקרוב.
אבל עד שלא נפתח בדיון הזה, כנראה שלעולם לא נדע. בקיצור: תכתבו ✊, זה ממש עוזר :).