במלחמה הזו אנחנו צריכים יותר מתקוות חלולות. אנחנו צריכים כוכב צפון.
- האזרח ג׳
- 9 בנוב׳ 2023
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 9 ביוני 2024
באחד הלילות הראשונים של המלחמה, ישבנו זוגתי ואני בסלון, מול הטלויזיה. השעה כבר הייתה מאוחרת, ותפאורת התיווך שעמדה בין המציאות שבחוץ לילדים שבבית כבר הורדה. שנינו היינו עם הפנים אל המרקע, כשפתאום האישה הזו - שגדלה בבית שפעם עוד נקרא מחנה השלום - הסתובבה אליי וספק-שאלה-ספק-קבעה -
״זה אף פעם לא יגמר, נכון?״
אני זוכר את המבט שלה באותו הרגע, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא ראיתי אותה כל כך מיואשת. אמא שחצתה את הים עם ילדיה לארץ, מוצאת את עצמה בתוך שבר כלי של מדינה. באותו הערב זוגתי שאלה על המלחמה בעזה, אבל מאז אני רואה את אותו המבט ושומע את אותה השאלה מאנשים בכל מקום, והם מדברים על המלחמה שבבית.
תקוות חלולות
המלחמה שבבית היא על אנשים ראויים. על אינטרסים שאינם זרים. על מערכות מתפקדות. על דיונים ענייניים. על מדינה שמשרתת את אזרחיה, כפי שהם שמשרתים אותה.
זו מלחמה שנזכרנו בה - שוב - לאחר מחדל מדינתי נורא, ושאנחנו ממשיכים לחיות אותה מאז אותה שבת שחורה. ראש ממשלה שמצייץ בלילות. שרים מיותרים שפוגעים במאמצי הלחימה. מערכות ציבוריות שאינן מתפקדות. וחברי כנסת שלא מסוגלים לראות את המראות הנוראים ש(גם) הם אחראים להם.
חלף חודש והשבוע התחלתי לשמוע קולות חדשים. אנשים מוכרים מדברים קולות של תקווה. שיקום פה דור של מנהיגים חדשים. שהמערכות הציבוריות ישוקמו. שהמדינה הזו לא תהיה אותה מדינה. אחרי המלחמה.
כששמעתי את הדברים האלה נזכרתי ב-6 בינואר, 2021. באותו היום פרץ המון אלים לקונגרס האמריקאי. המטרה: לעצור תהליך בחירות שקודש במשך יותר ממאתיים שנים. זה כנראה היה הכי קרוב להפיכה שארצות הברית חוותה, והמדינה כולה הייתה בהלם. באותו הערב, אחרי שצבא הפורעים פונה מהיכלי העם, ניגש הסנאט האמריקאי לאשר את תוצאות ההצבעה. אחרי שנים של תרעלה אמריקאית - במימדים שאנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין - צצה לה תקווה שזהו, עכשיו כולם יתעשתו. מנהיגים משתי המפלגות יצאו כנגד המתקפה והאשימו את הנשיא המכהן בסכנה הגדולה שהוא הביא על האומה האמריקאית. נדמה שלכולם היה ברור ששליט שהוביל את עמו לכזה פילוג והוריד את ארצו על הברכיים - לא יוכל להמשיך להוביל אותה.
זה היה רגע של תקווה.
מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט בנאום במהלך משפט ההדחה בקונגרס, כחודש לאחר המתקפה.
קצת יותר משנתיים אחרי כן, דונלד טראמפ - שרץ עכשיו שוב לנשיאות - מוביל בסקרים. בהיעדר תיקון, ארצות הברית חוזרת לדינמיקה שהובילה לאותו יום שחור, מסיבה אחת פשוטה: בקרב שבין תקוות חלולות למנגנון הרס משומן, המנגנון בסופו של דבר מנצח.
תקווה היא דבר חשוב מאין כמותו, אבל אל לנו לבנות על תקוות חלולות.
שתי מלחמות שמרגישות אחרת לגמרי
ישראל כעת נלחמת שתי מלחמות. המלחמה האחת בעזה. האויב מר ואכזר. המחירים כבדים מאוד. הדרך ארוכה, אולי גם לא תסתיים לעולם. אבל אנחנו מבינים לאן אנחנו הולכים ועל מה אנחנו נלחמים. והרי זה כל העניין: כאשר רואים את האופק ומבינים את התכלית - גם מלחמה קשה היא אירוע מחזק.
וישנה המלחמה השנייה, זו על דמותה של המדינה. המלחמה הזו נראית ומרגישה אחרת. קשה בה לזהות את האויב. לא ברור מיהם כוחותינו. ולחלקנו בכלל לא ברור שהיא מתקיימת. זו מלחמה שלא ברור לנו מה האופק שלה ומה התכלית שלה. לא בממשלה ובמחאה של לפני השבעה באוקטובר, ולא בחידלון הממשלה וגבורת העם שאחריו.
אולי בגלל זה אנחנו מרגישים בה לבד, ואולי בגלל זה היא כל כך מייאשת.
כדי לנצח במלחמת הבית ולהישאר בסופה עם אחד, אנחנו צריכים יותר מסתם תקוות חלולות. אנחנו צריכים לתקן את מה ששבור בתוכנו ואנחנו צריכים לעשות את זה יחד. וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים אופק משותף שאליו אנחנו חותרים.
אנחנו צריכים כוכב צפון.
המאבק על כוכב הצפון
אנחנו נאבקים על אופייה של המדינה כבר יותר משבעים וחמש שנים וטרם הצלחנו לייצר לעצמנו אופק משותף.
רבים מהמאבקים האלה היו והינם על הציר שבין ׳יהודית׳ ו׳דמוקרטית׳. הקושי מובן. מייסדי המדינה אמנם הותירו לנו הכרזת עצמאות שבה מתואר אותו צפון נכסף, אבל לפנינו אינספור שאלות לא פתורות: מהי ׳יהודית׳? האם חוק השבות מספק או שמא התחבורה הציבורית צריכה לשבות בשבת גם כן? ומהי ׳דמוקרטית׳? האם היא ערך השוויון שמחייב את כולם לשרת בצה״ל או ערך החירות שמכבד את זכותם של הפרטים לבחור שלא לשרת?
״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.״ פסקה שלוש-עשרה מתוך מגילת העצמאות
ולמרות שאין ולא תהיה תשובה אחת לאף אחת מהשאלות הללו, המאבק סביבן הוביל רבים מאיתנו לייאוש: ״זה בחיים לא יעבוד איתם״, ״אין עם מי לדבר בצד השני״, ״צריך פשוט להיפרד מהם״. לאורך השנים הדינאמיקה הזו חזרה בויכוחים אחרים בין ימין ושמאל, חירות ושוויון, וכיום אנחנו נעים בספירלה שמצד אחד איננה מובילה אותנו להתקדמות, ומצד שני מעמיקה את השסע.
אז אם אחרי שבעים וחמש שנים עדיין אין לנו כוכב צפון, אולי הגיע הזמן לחפש אותו במקומות אחרים?
אני מבקש להציע דרך אחרת: דרך שמבוססת על ההבנה שאנחנו נדרשים ללכת את המסע הזה יחד, ושהיחד הזה - כל עוד אנחנו מכבדים את האחר - חשוב יותר מהגדרת הצפון של כל אחת מאיתנו; שאם נצליח להתעלות מעל חילוקי הדעות שלנו סביב אותו צפון נכסף ולהסכים על האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות ביחד - בעצם נייצר לעצמנו כוכב צפון בדמות אותה הסכמה, שאיתו נוכל לעשות את המסע הזה.
בדרך הזו, כוכב הצפון איננו מייצג מאזן מסוים בין ׳יהודית׳ ל׳דמוקרטית׳, בין שלום לבטחון, בין חירות לשוויון; אלא את ההסכמה שלנו לאופן שבו אנחנו מקבלים החלטות יחד; הסכמה שתאפשר לנו ללכת את הדרך הזו יחד, כמעט ללא תלות בהגדרת הצפון עצמו.
כוכב הצפון - קווים לדמותו הנעדרת
כיצד אנחנו יכולים לקחת את ההגדרה המופשטת הזו ולהפוך אותה לכליים פרקטיים שבאמצעותם אפשר להגביר את מידת ההסכמה שלנו בנוגע לאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו יחד?
הגבלת הכוח: הצעד הראשון הוא להסכים על איפה עובר הגבול בין הפרטי לציבורי, בין האני לבין המדינה, שהרי מה שאינו ציבורי ממילא אינו נדרש לדיון או להחלטה ציבוריים.
ייצוגיות: בסוגיות שהן כן ציבוריות אנחנו צריכים מנגנוני קבלת החלטות שמייצגים את האינטרסים הציבוריים, ושמקדמים החלטות בשמנו ולטובתנו.
משילות: בסופו של דבר - מפני שהמדינה לוקחת חלק ביישום ההחלטות; ומפני שהחלטות עתידיות תלויות ביישום זה - הרשויות נדרשות למשול בצורה אפקטיבית ויעילה.
נסי* לדמיין ישראל שבה יש הסכמה רחבה על מה פרטי ומה ציבורי; שבה יש אמון ציבורי שהחלטות המדינה מייצגות את רצון העם; ושבה אזרחי המדינה מרגישים שהמדינה באמת משרתת אותם. האם בישראל הדימיונית הזו מתקיים הייאוש הציבורי שאנחנו חשים אותו כעת?
*מילים אלו כתובות בלשון נקבה, אך הן פונות לכל המינים. הנה למה.
במילים אחרות, אם נסכים על מהו פרטי ומהו ציבורי; אם נסכים על האופן שבו החלטות ציבוריות מתקבלות; ואם נסכים על הדרך שבה פועלות הרשויות - נסכים על האופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו יחד, ובכך - נדע שאנחנו מתקדמים צפונה.
במאמר מוסגר: מה בין כוכב הצפון לשיטת הממשל?
זה לא מקרי שייצוגיות, משילות והגבלת הכוח - המאפיינים שעולים כאן לכוכב הצפון - הם אותם המאפיינים שעשינו בהם שימוש לבחינת והגדרת שיטת הממשל שלנו (לקריאה נוספת ראי ׳על הבעיה׳, ׳פתרון אחד לדוגמא׳).
אם העקרונות שבעזרתם נגדיר את כוכב הצפון שלנו הם אלו שבאמצעותם נעצב את שיטת הממשל שלנו - המשמעות היא ששיטת הממשל - שהיא מערכת העקרונות והכללים שבמסגרתה אנחנו מנהלים את חיינו כאן - היא ההתגלמות המעשית של המסע שלנו לעבר אותו צפון נכסף.
זו תובנה חשובה להבנת הקשר העמוק שבין האופק אליו אנחנו חותרים לאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו. שווה לעצור לרגע ולתת לה לשקוע.
לצערנו, כאשר אנחנו בוחנים את שיטת הממשל בישראל לאור העקרונות האלה, אנחנו מגלים שהיא איננה מקיימת אף אחד מהם. וכפי שהכשל הזה מקרין על שיטת הממשל - כך הוא מקרין גם על כוכב הצפון שלנו. במובן הפרקטי של שיטת הממשל, המשמעות היא שרשויות המדינה אינן משרתות את אזרחיה. במובן העמוק יותר של כוכב הצפון, המשמעות היא שאין לנו אפילו דרך אפילו להסכים על האופק שאליו אנחנו חותרים.
לסיום
בשבועות האחרונים כתבתי כאן על המלחמה בעזה ועל זו שבירושלים ועל החובה שלנו לבחור נכון בצומת שאליו אנחנו נכנסים.
במלחמה על הבית לכוכב הצפון יש תפקיד מכריע: הוא נותן לנו אופק; הוא משמש כתשתית; והוא ההזדמנות שלנו לייצר הסכמה רחבה על רעיונות שכולנו יכולים להסכים עליהם. וזו הזדמנות אדירה, כי היא טומנת בחובה את המפתח לעצם התיקון שאנחנו חפצים בו. דווקא המשבר שאנחנו מצויים בו כעת מביא אותנו לנקודה הקרובה ביותר שהיינו בה אי פעם לאימוץ של כוכב צפון, ואם יש נקודה אחת של אור מהתקופה האחרונה - הריהי זו.
אם יהיה לנו כוכב צפון - נראה את האופק.
אם נראה את האופק - נמצא את הדרך.
אם נמצא את הדרך - נוכל להתחיל ללכת.
ואז - ורק אז - אלו לא יהיו תקוות חלולות, אלא צדקת הדרך שתוביל אותנו.
זהו. תודה שקראת ותודה לכל מי שתרם השבוע.
שבת שלום, ושנצליח.
---
נ.ב. (למיטיבי לכת)
במוצאי שבת הייתי בירושלים. שמעתי את קריאתו של אב ששכל את ביתו ואת כל משפחתה בטבח בדרום והחלטתי להתייצב. חשבתי שאראה שם אזרחים שדורשים מהממשלה שלהם לקחת אחריות על המחדל ולהתפטר, אבל ראיתי שם גם דברים אחרים. דברים לא פשוטים. בין קריאות שטנה מצד אחד לקריאות דומות מהצד האחר - ב-4 בנובמבר 2023 הבנתי שיש עוד דרך עד שהדיון הציבורי שלנו יוביל לתיקון אמיתי. כרגע זה בעיקר זעם.
בין הזעם הרעיל של מוצ"ש לתקוות החלולות שבאו לאחר מכן מחברים שניים: העיוורון לבעיות השורש והמרדפים אחרי פתרונות שווא. בחינת הדברים דרך העדשה של כוכב הצפון מאפשרת לנו לא רק להתוות את הדרך, אלא גם לזהות את המסיחים לאורכה, וחשוב שנכיר אותם לקראת הצמתים שלפנינו:
זה לא (רק) אישי. כבר שיתפתי כאן את דעתי על ההנהגה הנוכחית בישראל והצורך בהחלפתה. אבל גם כתבתי שהבעיה שאיתה אנחנו מתמודדים גדולה הרבה יותר מראש הממשלה הנוכחי או ממשלתו. המרחק שלנו מכוכב הצפון הוא מערכתי, ולא אישי. המערכת הזו לא רק שמייצגת בעיה גדולה הרבה יותר מהדמויות שבתוכה, היא זו שמקדמת אותן לעמדות שלהן. אסור לנו להתפתות ולחשוב שהתיקון יסתכם בהחלפת מנהיג זה או אחר.
זו לא (רק) המדיניות. בשנה האחרונה אנחנו שומעים קריאות כגון: ׳הכיבוש הוא הבעיה׳ או ׳ההתנתקות הייתה טעות׳. הטענות הללו ראויות לדיון, אבל הן אינן נוגעות לחוסר היכולת של ישראל לשרת את אזרחיה; הן אינן מסבירות את הכשל המערכתי של ישראל; והן אינן מציעות כוכב צפון שיאפשר לנו לצאת ממנו. להיפך, הן מייצרות גדרות אידאולוגיים מיותרים, ובכך מונעות מאיתנו להגיע להסכמה רחבה על כוכב הצפון ועל שיטת הממשל המתוקנת.
זו לא (רק) הפגיעה במערכת הקיימת, אלא המערכת הקיימת עצמה. בשנה האחרונה חווינו מאבק קשה בין ממשלת ישראל לתנועות המחאה סביב הרפורמה-הפיכה משפטית, וחלקתי כאן את דעתי גם על הנזק שברפורמה וגם על הפספוס שבמחאה. הרפורמה אמנם איבדה מומנטום, אבל ישראל כשלה לשרת את אזרחיה גם לפני הרפורמה. רוצה לומר, גם אם הרפורמה תחלוף לה מן העולם ואנחנו עדיין נהיה תקועים עם השיטה הקיימת, לא תהיה לנו תקומה.
וכדי להבהיר: אין הכוונה שלא נדרש לטפל באיוש, במדיניות או ברפורמה-הפיכה. הטענה היא שאף אחד מאלו - וכולם יחד - אינו מייצג את הבעיה הגדולה שאנחנו מתמודדים איתה. בהיבט הזה, הם מסיחים.
