הרעיונות המועלים כאן חורגים מגבולות השיח הציבורי של החודשים האחרונים, אך במציאות הנוכחית קל מאוד לצמצם אותם לדיון של בעד ונגד המהפכה או הרפורמה המשפטית. אין שאלה כי מהלכי החקיקה וההתנגדות האחרונים דורשים התייחסות, אך היות ושורשי הבעיה חורגים מביצת השיח הנוכחי, נכון שהציבור יבין שאם הוא מבקש לשנות את המציאות אותה הוא חי - לא הרפורמה וגם לא המחאה במתכונתה הנוכחית יביאו אותו לשם.
איך בכלל ניגשים לשאלה האקטואלית של הרפורמה-הפיכה בהקשר של בעיות השורש שאנחנו מבקשים להאיר? נתחיל בהתייחסות למה שכולנו חווים בחודשים האחרונים, בצד הממשלה ובצד המחאה, וכיצד כל אחד מהצדדים מנסה (וכושל) לגעת בבעיות השורש. לאחר מכן, נציע להאיר דרך אחרת, שהיא אמנם ארוכה יותר, אך כזו שיש לה סיכוי טוב יותר להתמודד עם הבעיות ולהגיע לשיח אזרחי כזה שיאפשר הסכמה על התיקון המיוחל. לבסוף, נתייחס לנקודת האור הגדולה במציאות הנוכחית, היא ההתגייסות הגדולה של ציבור האזרחים, שחובה לשמר ולמנף לטובת אותו תיקון, שכן הדרך אליו תדרוש עוד כוחות רבים.
הממשלה
באה הממשלה וטוענת שתי טענות: הראשונה היא שאין לממשלה משילות, כלומר - שאין לממשלה כלים לממש את המדיניות שהעם בחר בה. הטענה השנייה היא שלממשלה (או ליתר דיוק, לכנסת) יש את המנדט לשנות את הכללים, היות והיא קיבלה את המנדט הזה מהעם בבחירות הכלליות.
נתחיל בטענת חוסר המשילות. האמת? צודקת הממשלה. ממשלות ישראל, לדורותיהן, נכשלות כשלון חרוץ בהתוויית ובמימוש מדיניות שעומדת בקנה אחד עם רצון הבוחר. אך כשבוחנים את הדברים מעבר לסיסמאות (״העם בחר ככה וככה...״) ומעבר להאשמות שווא (״הבעיה היא... בג״צ!״) מגלים שמקור הבעיה היא במקומות אחרים: גם אם הייתה הממשלה מייצגת את רצון הבוחר (וכפי שראינו
- היא איננה), האופן שבו היא עצמה פועלת לא מאפשר לה משילות אפקטיבית, יעילה ויציבה מספיק (בחינה מקיפה יותר של הכשלים ניתן למצוא ב׳על הבעיה׳). כיצד אחרת אנחנו מסבירים שבארבעים השנים האחרונות (!) מספר הממשלות שהשלימו את משך הכהונה שלהן - ניתן לספור על יד אחת? או את האופן שבו מתנהלת ממשלה בישראל? במילים אחרות - בעיית המשילות היא בעיה אמיתית, אך במרכזה הכשלים המבניים בכינון הכנסת והממשלה. לכן - ברמה הכי עניינית - הצעות הממשלה לרפורמה לא יפתרו את בעיית המשילות שממנה סובלים אזרחי המדינה.
אך מעבר להצעות הממשלה עצמן, מה שאמור להטריד את אזרחי המדינה הם המניעים מאחורי ההצעות והאופן שבו מנהלת הממשלה את התהליך כולו. שלוש נקודות ראוי להעלות בהקשר זה:
הראשונה, היא שיטת הטלאים. באה הממשלה ומבקשת לעשות שינוי - לטענתה היסטורי - במערכת היחסים בין הרשויות בישראל, ובפרט - במערכת המשפט. היות וכל ברת דעת יודעת שמערכת ממשל היא מערכת שבה כל מרכיב תלוי ומשפיע במרכיב אחר וכי בכדי לבחון את טיבה של מערכת הממשל - נדרש לבחון את התמונה המלאה, כיצד מסבירה הממשלה את בחירתה לקדם את מהלכי החקיקה האחרונים בשלבים ולא כמקשה אחת? ובמצב שבו הפתרון השלם המוצע איננו ברור - כיצד ניתן להסביר או להתנגד לתיקון הספציפי שדנים בו כעת? תיקונים בסדר גודל שכזה לא ניתן לבצע בטלאים, ומדובר בעוולה שהממשלה מבצעת במודע כלפי אזרחי המדינה.
השנייה, היא הנסיבות בהם מוצעים התיקונים: ראש הממשלה, שמוביל את התיקונים במערכת הממשל, הוא נאשם בפלילים שיש לו עניין אישי בשינויים המוצעים (גם כראש הרשות המבצעת וגם כחשוד בפלילים). יתרה מכך, במשך כל ארבע הקדנציות הקודמות שלו כראש ממשלה - הוא לא קידם תיקונים אלו. נשאלת השאלה: לו בעיית המשילות הייתה כה חשובה להתנהלות של ממשלת ישראל, מדוע לא טיפל בה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה? או בקדנציה השנייה? או השלישית? או הרביעית? לאור החשיבות העליונה של שיטת הממשל - ישנה חשיבות עליונה לטוהר המידות בקביעתה, וגם למראית העין של האופן שבו מבוצעים שינויים בה. במצב הקיים, במיוחד כאשר התיקונים המוצעים אינם מובאים במלואם ואינם מובאים לאישור העם - קשה לטעון כי הנסיבות הן נסיבות סבירות לביצוע שינויים אלו.
הנקודה השלישית והחשובה ביותר היא התהליך שבו מתבצעים השינויים, ובפרט - הגדרת הסמכות לביצוע שינויים אלה (והיא מתייחסת לטענה השנייה של הממשלה בדבר המנדט שניתן לה מהעם). כפי שטענו במקומות אחרים - לא לממשלה ולא לכנסת יש סמכות ערכית לבצע שינויים בהגדרת שיטת הממשל, אלא רק לאזרחים. הכנסת והממשלה הינן גורמי עניין בשיטת הממשל, ולכן לא ראוי ולא נכון שהן אלו יקבעו את כללי המשחק שבהן הן עצמן משחקות. כללי המשחק הללו הן החוזה הבסיסי שבין האזרחים למדינה, והם אלו שקובעים את סמכויותיהן, אופן פעולתן וגבולותיהן של רשויות המדינה. הסמכות הערכית היחידה לאישור או דחיית חוזה כזה היא של העם, ולכן הוא נדרש להיות חתום עליו, ולא מוסדות המדינה.
מעל כל אחת מנקודות אלו מתנוסס דגל שחור, ולכן - גם אם חלק מההצעות שמקדמת הממשלה - יש בהן היגיון (ויש כאלו) - אסור להמשיך ולקדם את הרפורמה המשפטית באופן הזה. עצם קידומה באופן הזה חותר תחת העקרונות שהיינו רוצים לאמץ בחוזה בין האזרחים למדינה.
ובכדי שהדברים יהיו ברורים: אין הטענה שלא נדרש שינוי יסודי של שיטת הממשל בישראל או שאם רק נשאיר את הדברים כפי שהם - הכל יהיה בסדר. תיקון יסודי בהחלט נדרש והשארת הדברים כפי שהם תהיה בכייה לדורות. יתרה מכך, שינוי כזה - נכון שיכלול לא רק תיקון באופן שבו פועלות הממשלה והכנסת, אלא גם את מערכת המשפט בישראל, לרבות חלק מההצעות שהרפורמה מנסה לקדם. אך שינוי כזה נדרש שיהיה שלם (ראו: ׳פתרון אחד לדוגמא׳) ונדרש שיובא לאישור בתהליך ראוי (ראו: ׳הדרך אל הפתרון׳), ואף אחד מהתנאים הללו לא מתקיים בפתרון שאותו מקדמת הממשלה או בדרך בה היא בוחרת לקדם אותו.
המחאה
התפישה הרווחת היא שאם את מתנגדת למהלכים אותה מקדמת הממשלה - את אוטומטית מתויגת בצד האחר, שאותו תופסת היום תנועת המחאה. זוהי תפיסת משחק סכום אפס שאינה נותנת מקום לרעיונות ותפיסות אחרים, ויכולה להוביל למצב שבו הדיון הוא בין שתי תפיסות שאף אחת מהן לא באמת נותנת מענה לבעיות השורש שאזרחי המדינה מתמודדים איתן.
אקדים ואומר - מהטעמים המובאים מעלה, אני מתנגד באופן חד-משמעי לקידום מהלכי החקיקה של הממשלה הנוכחית, שבעיניי הם ניסיון הפיכה של הממשלה-כנסת הנוכחיות, בחסות מנגנוני הייצוג והבקרה הכושלים של שיטת הממשל הישראלית. יתרה מכך, אני מאמין שקרב הבלימה שמובילה המחאה הוא קרב הכרחי שכלל אזרחי ישראל נדרשים אליו, אחרת הם יכולים להתעורר למציאות שבה כל תיקון יהיה קשה הרבה יותר.
אך האם קרב בלימה - אפקטיבי ככל שיהיה - מספיק כדי לפתור את הבעיות עימן אנחנו מתמודדים?
התשובה הקצרה היא ׳לא׳, ולכן המחאה, במתכונת הנוכחית שלה לפחות, לא תוכל להוביל לתיקון המיוחל. מדוע? ראשית, המחאה אינה חותרת להתמודדות אמיתית עם הבעיות שלפנינו, אלא לחזרה לאותה אשליה של דמוקרטיה טרום מהלכי החקיקה האחרונים. פתרון אמיתי לבעיות שאיתן אנו מתמודדים לא יכול להיות רק גניזה של יוזמות החקיקה האחרונות, מהסיבה הפשוטה שגניזה שלהן תוביל אותנו לאותה נקודת מוצא שאפשרה את קידומן מלכתחילה: עיוות מערכתי של רצון העם, מערכת ניהול לא אפקטיבית ולא יעילה שמובלת ע״י מיעוטים והעדר מנגנונים של הגבלת כוח. בהקשר הזה, אם המחאה מבקשת באמת לבצע תיקון - המטרה שלה חייבת להיות ניסוח החוזה בין האזרחים למדינה (חוזה שמעולם לא נכתב ולכן אינו קיים) והיא חייבת לעסוק בבעיות ופתרונות עצמם. שנית, כאשר המחאה הופכת להיות תנועת נגד כמעט-אוטומטית לכל רעיון של שינוי, היא איננה מאפשרת דיון פתוח וענייני שיכול להוביל לתיקון הרצוי. בהקשר הזה, יש לציין שישנן טענות ראויות כנגד המערכת הקיימת והתנגדות אוטומטית אליהן לא עוזרת לענייניות של הדיון ולמעשה אינה מאפשרת אותו (נכון שבמציאות הנוכחית יש קושי לקיים דיון ענייני במצב שבו המניעים של הממשלה נגועים, אך המחאה צריכה לדעת להתמודד גם עם מציאות זאת ע״י הגדרת מרחב הדיון מחדש, ולאו דווקא עם הממשלה או הכנסת). שלישית, המיצוב וההוויה של תנועת המחאה כתנועת נגד ולא כתנועה יוזמת מקשה מאוד על חיבור של קהלים שמזוהים עם הממשלה אך חפצים בפתרונות אמת, ובכך מרחיקה פתרון שמוסכם על הציבור הרחב.
אם המחאה טוענת שכל פתרון צריך להתקבל בהסכמה רחבה - ואם כל פתרון בהסכמה רחבה ידרוש - בהגדרה - גם פתרון וגם הסכמה רחבה - לא ברור כיצד המחאה תתרום לפתרון שכזה מבלי שהיא עוסקת בפתרונות עצמם ומבלי שהיא פורצת את מחסום הקהלים למחנות נוספים, שיאפשרו את אותה הסכמה. להגיד ׳צריך חוקה׳ או ׳נדרשת הסכמה׳ זה פשוט לא מספיק. מהי הבעיה שאנחנו מנסים לפתור? במה אנחנו חפצים? כיצד אנחנו מתכוונים להגיע לשם? בהשאלות הללו נדרש לדון ועליהן נדרש לענות, אם ברצוננו לעצב מציאות חדשה ולא רק להתנגד למציאות הקיימת.
ללא שינוי מהותי - שבבסיסו מעבר מפעילות התנגדות גרידא לפעילות שמשלבת קרבות בלימה ומהלכי יוזמה - המחאה שמה את המאבק הגדול יותר - הוא המאבק תיקון שיטת הממשל - בסיכון משמעותי. במקרה הטוב, היא תצליח לבלום את יוזמות החקיקה של הממשלה, במחיר של חזרה לנקודת העבודה שאפשרה את המשבר הנוכחי ושמנציחה את כשלי השיטה הקיימת (בתוספת העמקת הקרע סביב סוגיות ליבה שעוד לפנינו, ללא מנגנון מוסכם לפתרון שלהן). במקרה הרע, לא רק שיוזמות החקיקה הללו לא יעצרו וישראל תדרדר לתהומות עמוקים יותר, אלא גם רוחו של הציבור שמאחורי המחאה תשבר. זהו שבר שלא ברור שיש לאחריו תקומה - שכן כוחו של הציבור הוא הכוח המניע היחיד לתיקון.
ייתכן שמובילי המחאה מאמינים שהעיסוק ביוזמה על חשבון קרב הבלימה הוא לוקסוס. יכול להיות שהם חוששים שעצם הדיון יפצל את הקהל הגדול שהמחאה הצליחה לאגד. כך או כך, אם אנחנו מאמינים כי יש לעם הזה תקומה כעם ריבון, אנחנו חייבים לתת לו את ההזדמנות להקים מחדש את המדינה בה הוא חפץ, ולא רק להתנגד לזו שהוא אינו חפץ בה. ההתנגדות יכולה להחזיק רק זמן מסוים, אך הכוח במהלך יוזמה הוא אינסופי.
אז מה כן?
במצב שבו גם הממשלה מובילה אותנו לאבדון במהלכיה וגם המחאה מושקעת במאמצים שלא יובילו אותנו לתיקון, מה כן אפשר לעשות? ראשית, את תנועת ההתנגדות לשינויים המוצעים יש להמשיך עד לעצירת החקיקה, שכן - עצם זה שהמצב היום גרוע (והוא גרוע) לא אומר שהוא לא יכול להיות גרוע יותר בעתיד (והוא בהחלט יכול). אך במקביל לקרב הבלימה, ובכדי להוביל לתיקון המיוחל, נדרשת גם יוזמה שתאפשר -
תשתית רעיונית: מיפוי הבעיות וגיבוש ההצעות לתיקון בשיטת הממשל
דיון ציבורי: בניית תשתית האמון בציבור וחינוך שלו סביב סוגיות אלו, שיאפשרו דיון זה
הוצאה לפועל: גיבוש התהליכים להבאת התיקון לאישור ויישום ויצירת מנופי הכוח שבעזרתם ניתן יהיה להוציא הדברים לפועל.
זוהי דרך ארוכה יותר מדרך החקיקה שמובילה הממשלה, וגם ארוכה יותר מדרך ההתנגדות של המחאה, אבל היא הדרך היחידה שבאמת יכולה להוביל לתיקון אמיתי של שיטת הממשל שאזרחי המדינה יעמדו מאחוריה.
היות ולא ניתן לקדם יוזמה שכזו מבלי תשתית רעיונית מספקת - תשתית זו היא מרכיב הכרחי בכל מהלך יוזמה. כפי שכבר ציינו במקומות אחרים, התכלית של מילים אלו היא לייצר את התשתית הזו וזו בדיוק הנקודה שבה הרעיונות המובאים כאן ומציאות שאותה כולנו חיים מתחברים אלו בזו.
מקור אחד גדול של אור בים של חושך
במציאות של החודשים האחרונים, קל מאוד למצוא את עצמך בתוך ים של ייאוש. גם עבורי. וזה באמת לא משנה אם את בצד אחד של הויכוח או בצד אחר, השסע בחברה הישראלית נדמה לפעמים ככזה שאינו בר תיקון, ואולי הוא באמת כזה. אבל אם יש נקודה אחת של אור במציאות של החודשים האחרונים - שיש לה את הכוח לאחות את הקרעים ולהוביל לתיקון - היא ההתעוררות של הישראלים. אלו הישראלים שרוצים לתקן את הארץ הזאת, ונותנים מעצמם כדי לעשות זאת. שנות דור לא ראינו כזו אנרגיה, ואנחנו חייבים ללמוד כיצד לתעל אותה לתיקון אמיתי. אם עשירית מהאנרגיה שמושקעת במחאות ובחקיקה הייתה מוקדשת לבנייה ותיקון אמיתיים - כנראה היינו במקום אחר היום.
יש לנו את כל מה שצריך, ואין לנו ברירה אלא לתקן. זוהי שעת כושר, זה מקור האור וזו משימת הדור שלנו.