על קדושה ופרופורציה

היה משהו כמעט-מחריד בשקט הזה.

חוץ מהכדור המתגלגל והרגליים המתרוצצות, המגרש דמם. 

גם כשאחד החברים הבקיע שער,

כולנו חזרנו לעמדות בשקט,

עם הראש מורכן מטה.

רצינו לשחק, אבל לא רצינו לשמוח.

כילד, יום השואה היה יום קדוש. 

השנים שחלפו הוסיפו לו שכבות של עומק אבל גם הקהו משהו בחוויה הזו. אז השבוע - כשלקחתי את הגדול שלנו - ילד שרק לפני כמה חודשים נכנס לקלחת שנקראת ישראל - לשיחה על מה זה היום הזה ומה זו בכלל שואה - פתאום הכל חזר אליי:

החולצה הלבנה, הטקס, השבט.

וזה נסך בי תחושה משונה: לא רק של קדושה, אלא גם של פרופורציה. 

לפני יום השואה

אני לא זוכר אם זה היה לפני או קצת אחרי, אבל סביב החזרה שלנו לארץ חבר סיפר לי על איזו קבוצת ווטסאפ של המחאה, וביקשתי ממנו שיצרף אותי. היינו כל כך חוּצנים אז, ואני רציתי להבין איפה באמת נמצא הראש של אנשים.

אז הצטרפתי לקבוצה, ומאז יש לי הצצה שבועית-טוב-נו-יומית-טוב-נו-לפעמים-קצת-יותר לכל מחשבה-סלאש-נפיחה של חבורת ישראלים מאוד מסוימת. ולמרות שזה יכול להיות מוטה-ומרעיל-ומעגלי-ומהדהד, זה כן עוזר להבין את הלך הרוח.

ומשהו קורה שם, בקבוצה, בשבועות האחרונים. אם הירידה התלולה במצב-הרוח לא הספיקה, כעת הולך ומתפתח ריח חזק של ייאוש. הזעם של הקיץ, שהתחלף בהתגייסות של הסתיו, שהתחלפה במחאה המתחדשת של החורף, מתחלפת כעת בתחושה של חוסר אונים, דווקא באביב.

תסכול אדיר שמתנפץ על קיר המציאות הלכאורה-נתונה. שוב.

הזיקוק של התחושה הזו הגיע בשבוע שעבר, כשאחת החברות שיתפה את ׳איש הנצח׳ של רענן שקד. במילותיו הכואבות, שקד מספר את סיפור נצחיותו של של ראש הממשלה, תוהה על מערכת ההפעלה של אלו שבחרו בו ומקבל בהכנעה את גורלו לחיות כאן, יחד איתו ואיתם.

... והאיש חי לנצח לא כי הוא שום קוסם. הוא חי לנצח כי ציבור גדול של ישראלים מעוניין בו לנצח. כי ציבור גדול של ישראלים עדיין נזקק לדמות-אב מדומיינת עם קול בריטון ואנגלית טובה יותר, וזהו. מיהם הישראלים האלה? אפשר לנסות, בפעם המיליון, להסביר אותם - החל מהסברים לגבי שנים של פוליטיקת זהויות שמנצלת תסביכי קורבנות עדתיים, חרדה קיומית וגזענות בסיסית, וכלה בהסברים נפשיים מענפי הכתות, הדת וה״תראה לי אחד שיכול להחליף אותו״. אפשר, אבל די, אין טעם. כי אני באמת לא יודע איך תומכי נתניהו אחרי ה-7 באוקטובר ואני חולקים, כישראלים, אותה מערכת הפעלה. אם האנשים האלה למדו במערכת החינוך שבה אנחנו למדתי, היו בצבא שבו אני הייתי, ספגו - פחות או יותר - את הערכים שאני ספגתי, מה בעצם השתבש אצלם כל כך שמונע מהם להפעיל תוכנות כל-ישראליות בסיסיות כמו לקיחת אחריות, סיבה ותוצאה, ערבות הדדית, לא מפקירים פצועים (וחטופים) בשטח, לכל שבת יש מוצאי שבת? מהי, בעצם, מערכת ההפעלה שלהם? ... אבל באמת, ביבי, המדינה הזו קטנה מדי בשביל שנינו. ואתה, כידוע, איש הנצח. זה רק אומר שאני אצטרך לקטון ולקטון. למעשה, אני אצטרך כמעט להיעלם. כמו החטופים. כמו ישראל ישרת הדרך. כמו התקווה. מתוך׳ איש הנצח׳, רענן שקד

וכמה שהמילים האלה כואבות, לי הן גם גרמו לכעס. על התבוסתנות. על העיוורון. על קבלת הגורל והסרת האחריות. כי אם הצד האחר כל כך גרוע, ואתה עדיין מפסיד, זה אמור להגיד לך משהו, גם על עצמך. קראתי את המילים של שקד פעם ועוד פעם והחלטתי שעל זה אכתוב השבוע: על מעטפת הצדק הדקיקה הזו ועל ים המבוכה שהיא מגנה עליו; על מחנה שמתנגד בצדק אבל מפספס ברשלנות; ועל מחלת העיוורון ועל הצורך לפקוח עיניים.

ואז הגיע יום השואה.

אחרי יום השואה

קאט.

כמה ימים לפני כן, הגברת ואני הבנו שיש כאן אירוע. שני ילדים נחתו כאן בקיץ. ומאז - עברית ובית ספר וחגים ומלחמה, ועכשיו גם יום השואה.

לך תסביר לילד מה זו שואה.

אז התיישבנו בערב עם הבן הגדול, והתחלנו לספר. לאט. ממש לאט. הוא היה קשוב וסקרן, ובגלל שאנחנו גיששנו את דרכנו והוא היה כזה נפלא, בשלב מסוים כבר לא היה ברור מי פה בעצם הילד.

דיברנו על המלחמה ההיא, ומאוד-אבל-ממש-אבל-הכי-בגדול על מה שקרה, ועל ישראל שקמה אחרי, ולמה חולצה לבנה ולמה טקס ולמה צפירה. ולא, חמוד, לא הצפירה שבה רצים למקלט, הצפירה שבה עומדים במקום. כן, הצפירה של השקט. אתה צודק, ילד, זו באמת ארץ קצת הפוכה.

אבל קרה גם משהו יפה בשיחה הזו. היא הביאה איתה קנה מידה.

חשבתי על הדור שלהם ועל הדור שלנו, על הזמנים שלהם ועל הזמנים שלנו, על התנאים שלהם ועל התנאים שלנו.

וזה נתן לי פרופורציה.

שקשה, אבל בטוח שאפשר.

ובשבוע הזה, זה ממש הספיק לי.

שבת שלום, ושנצליח.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co

*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.