טעות גורלית: אם המחאה הגדולה תיכשל, זה יהיה למה
- האזרח ג׳
- 29 בפבר׳ 2024
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 10 באפר׳ 2024
בשבועות האחרונים כבר אפשר להרגיש את השינוי באוויר.
זה התחיל במאות, עבר לאלפים וכעת כבר רבבות. מידי שבת הם מגיעים לתל-אביב, למחות כנגד ממשלת ישראל ולדרוש ישראל טובה יותר.
המסות הגדולות עדיין מול הטלוויזיה, אבל המחאה שתקום כאן לאחר המלחמה (מתי זה בדיוק, אף אחד לא יודע) תהיה הגדולה ביותר שידענו בדור האחרון: אנרגיה אדירה שאצורה עוד מימי החקיקה המשפטית ושתוכפל כעת שבעתיים; שתמצא את דרכה לרחובות ושתדרוש שינוי.
ובצדק גמור.
אבל ככל שתהיה עוצמתית, גם המחאה הזו יכולה להיכשל. אם להנהגה שלה לא תהיה הבנה חדה של הבעיות ושל הפתרונות, וחזון שסביבו היא יכולה להוביל את הרוב העם - המחאה הזו יכולה להסתיים בדיוק כמו זו של 2011. אם כך יהיה - זו תהיה טרגדיה במימדים היסטוריים. בכייה לדורות של ממש.
השבוע - בראיון אחד בטלוויזיה - כבר אפשר היה לראות כיצד היא קורמת עור וגידים.
כך נראה אדם שכורך את החבל סביב צוואר עמלו
השבוע צפיתי בראיון של משה רדמן בתכניתו של ליאור שליין, וחשכו עיניי.
לאחר כמה שאלות חימום, שליין עבר למנה העיקרית, בה ניסה לאתגר את המרואיין עם מה שהוא כינה ׳הערכים עצמם׳: מה צריכים להיות גבולות המדינה? באיזה פתרון מדיני אתה תומך? מה צריך להיות המקום של הדת במדינה?
ורדמן נפל ישר לתוך הפח.
(האמת שניסיתי לסכם את הדברים, אבל עדיף שתשמעו את הממבו-ג׳מבו הזה בעצמכם).
הראיון של משה רדמן בתכנית של ליאור שליין. השבוע, ערוץ רלוונט
ולמרות שרבים במחנה הבית יחשבו אחרת, התשובות של רדמן הן סוג הטעויות שיכולות להוביל לכישלון של המחאה החדשה. וזה לא בגלל שהן נכונות או לא, זה לא בגלל שאני מסכים איתן או לא, אלא בגלל שהן לא רלוונטיות למהות הבעיה; בגלל שהן אינן תורמות דבר לתיקון; ובגלל שהן שומטות את הקרקע מתחת לאפשרות של מימוש של כזה תיקון.
והן תולדה ישירה של האופן שבו רדמן בכלל מגדיר את הבעיה.
הבחירה הגדולה של מחאת 2024
למה בעצם בוחר רדמן להציג כיוון אידאולוגי מובהק בשלב זה? הרי במשך חודשים ארוכים סיפרו לנו שזה לא ימין ושמאל, אז למה עכשיו הוא צריך לדבר על היפרדות מהפלסטינים? החלפת שטחים? תחבורה ציבורית בשבת?
התשובה היא פשוטה: אמנם באיחור, אבל גם רדמן מבין כעת שהבעיה שישראל מתמודדת איתה גדולה הרבה יותר מכן-או-לא חקיקה משפטית, ושנדרשת כאן תחמושת אחרת.
אז מה עושים? אפשר לירות את מה שיש ולקוות לטוב (וזה מה ששמענו בראיון הזה), ואפשר לנסות להבין את מהות הבעיה ולהתמודד איתה כפי שהיא.
וכשניגשים לדברים כך, מבינים שיש שני מימדים שונים שבאמצעותם אפשר להגדיר את הבעיה: המימד הראשון הוא המימד האידיאולוגי, זה שמחלק אותנו למחנות כמו ימין ושמאל. זה מימד שמוכר לנו היטב, והבחירה בו משמעותה שכדי להתמודד עם הבעיה - ישראל צריכה לנוע ימינה או שמאלה. המימד השני הוא המימד הממשלי, זה שמדבר על האופן שבו המדינה מתפקדת, כמעט ללא תלות בכיוון האידיאולוגי. זה מימד פחות מוכר, והבחירה בו משמעותה שכדי להתמודד עם הבעיה - ישראל קודם כל צריכה להפוך למדינה מתפקדת, כזו שמשרתת את אזרחיה.
היום, נעמיד את שני המימדים הללו אחד מול השני וננסה להבין את ההשלכות של הבחירה ביניהם. אבל לפני שאנחנו מנתחים את המשמעות של הבחירה, חשוב לזכור: הבחירה בין המימד האידיאולוגי למימד הממשלי מגדירה לא רק בעיה ותיקון אחרים; היא גם גוזרת דרכי פעולה אחרות, מעגלי תמיכה אחרים ומשמעויות אחרות. לכן, הבחירה הזו היא הבחירה הגדולה ביותר של המאבק האזרחי שלפנינו, והמחאה - בכל תצורה שלא תתקיים - היא השחקן המרכזי היחיד שיש לו את הפריווילגיה לבצע אותה, שכן השחקנים המפלגתיים הקיימים כבר כבולים למימד האידיאולוגי.
הטענה היא כזו: בתשובתו, רדמן בחר במימד האידיאולוגי, והבחירה הזו יכולה להתברר כטעות גורלית במאבק להקדמת הבחירות, וחשוב מכך - במאבק לתיקון של ישראל.
מדוע הדרך הקשה היא גם הדרך הנכונה
לבחירה במימד האידיאולוגי ישנן שתי השלכות הרות אסון על היכולת שלנו להביא לתיקון:
הראשונה, והחשובה ביותר, היא שהבחירה במימד האידיאולוגי מראה על הבנה שגויה מהיסוד של הבעיה, ולכן מסוכנת לכל מהלך של תיקון. נשאל כך: האם מה שהוביל אותנו למשבר הפנימי שחווינו בשנה שעברה, ושהמשיך לאסון שאנחנו עדיין חווים - הוא תולדה של אידיאולוגיה ימנית/שמאלית או תולדה של ממשלה שאינה פועלת בשם אזרחיה ושאיננה מתפקדת? מעבר לשלל החדלונות בתפקוד הממשלה בשנה האחרונה, אם נקבל את הטיעון ששורש הבעיה הוא אידיאולוגי ושרשויות המדינה מתפקדות כהלכה ופועלות בשם האינטרסים של העם, אנחנו למעשה מנקים את הממשלה מאחריות מהותית על חדלונות אלו. יתרה מכך, היות וכבר הראנו (פירוט למטה) כיצד שיטת הממשל מובילה אותנו למדינה שאינה משרתת את אזרחיה, אז גם אם נדרש לבצע תיקון אידיאולוגי - התנאי המקדים לכך הוא קיומה של מערכת הפעלה שמאפשרת את ריבונות העם. והיות וזו איננה בנמצא - מיקוד המאבק בקרב האידיאולוגי הוא עקר מיסודו.
ההשלכה השנייה היא שהבחירה במימד האידיאולוגי פוגעת אנושות ביכולת לייצר תמיכה ציבורית רחבה לתיקון אמיתי. כדי להוביל לתיקון - נדרש רוב מהותי בציבור שמזדהה עם הגדרת הבעיה ועם התיקון המוצע; ובעוד שהגדרת הבעיה כבעיה ממשלית מאפשרת לאזרחים גם מימין וגם משמאל להתחבר למאבק (הרי רובנו מבקשים מדינה שפועלת בשם האינטרסים של האזרחים, שיודעת להגדיר ולממש מדיניות ושפועלת במסגרת המגבלות שמגדיר העם), צביעת המחאה בצבעים אידיאולוגיים - ולא משנה מהם - תצמצם את התמיכה הציבורית במאבק ותיתן בידי השחקנים המפלגים - אלו שניזונים מהשיטה הקיימת - את הדלק שהם צריכים כדי לפלג אותנו.
ובכל זאת, מדוע רדמן בחר במימד האידיאולוגי? סיבה אחת שאפשר לחשוב עליה - ללא ציניות - היא שזה קל יותר. היא מאפשרת לרדמן לייצר חזות של עומק ומקצרת את המרחק בינו לבין קהל לא קטן. זה אמנם מצמצם את מעגלי התמיכה במאבק, אבל אולי רדמן מאמין שהקהל האידאולוגי מספיק גדול ושאין לנו את הזמן לבנות הסכמה סביב הסוגיה הממשלית. אולי. בסופו של דבר, השאלות הגדולות שיקבעו אם הבחירה של רדמן נכונה יהיה אלו: האם הקהל הזה - גם אחרי שיצבעו אותו בצבעים שנוחים לצד האחר - יהיה מספיק גדול כדי להגיע לעמדה של כוח? והאם - אם יגיע לשם - בכלל ידע לזהות את הבעיה שבאמת נדרש לתקן, אחרי שכבר הגדיר אותה אחרת?
בראייתי, ברור לחלוטין שבעיית השורש היא ממשלית, ושהיכולת לייצר תמיכה ציבורית סביב תיקון השיטה היא גבוהה הרבה יותר. לצד זה, נכון להכיר בכך שדרך זו תהיה ארוכה, שכן הרעיונות וצורת ההסתכלות הללו אינם שגורים בשיח הישראלי. אבל זו המציאות שאיתה אנחנו צריכים להתמודד, ודווקא למאבק האזרחי יש את ההזדמנות להוביל את מהלך התיקון הנדרש.
לסיום, הכל לטובת המשימה
רק כדי שיהיה ברור: אני חושב שהממשלה הזו צריכה ללכת הביתה, ויפה שעה אחת קודם; אני מאמין שבחירות הן שלב הכרחי בתהליך התיקון שלנו; ואני מאמין שרדמן - כמו שאר מובילי המחאה - ליבם במקום הנכון.
אבל אם מנהיגי המחאה לא ידעו להגדיר את הבעיה בצורה הנכונה, הם גם לא ידעו להוביל אותנו לתיקון שאותו ישראל צריכה. המפתח - גם להגדרת הפתרונות, גם להגדרת הדרך וגם ליצירת התמיכה הציבורית - הוא תמיד בהגדרה נכונה של הבעיה, והשבוע האחרון הזכיר לי שאנחנו עדיין רחוקים משם.
ולמרות הכל, לפנינו הזדמנות של פעם בדור לבנות כאן מדינה שמשרתת את אזרחיה, ולמחאה יש תפקיד מפתח בכך. זו לא שאלה של אנרגיה, אלא שאלה של לאן האנרגיה הזו מנותבת, ואנחנו צריכים לוודא שאנחנו לא מבזבזים את ההזדמנות הזו, כי לא בטוח שהיא תחזור.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה) הלאה 🫵.
למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב
לצד התשובות המאכזבות של המרואיין, אפשר גם היה לצפות ליותר מהמראיין. סוף סוף יש כאן פלטפורמה שמתיימרת לספק קצת יותר עומק, והשאלה הראשונה שעולה כשמדברים על ׳הערכים עצמם׳ זה: מה צריכים להיות הגבולות של המדינה?
סיריוסלי?!
כאילו שאם הגבולות של המדינה היו קבועים - ואני ממש לא נגד - אז הייתה כאן ממשלה שפועלת בשם עמה, שמתפקדת ושנתונה למרוּת האזרחים שלה.
אולי נפתח אטלס ונספור את המדינות שיש להן גבולות ובכל זאת - הממשלות שלהן אינן מתפקדות? או שפשוט ניזכר בימים שבהם היו כאן ממשלות שתפקדו יותר טוב, למרות שגם אז לא היו לנו גבולות?
בקיצור, תצוגת תכלית של אשליית העומק, על המסך.
אז לטובת הקוראת המתעניינת, הנה רשימת קריאה להעמקה סביב סוגיות הבעיה, הפתרונות והדרך ביניהם -
על הבעיה -
על הפתרונות והדרך אליהם -
