בתחילת השבוע עלה לי הסעיף.
בשיחה עם חבר יקר, עלתה שוב המסכת המוכרת: ׳זו לא השיטה, זה החינוך שצריך לתקן; אנחנו חברה מפולגת שלא מסכימה על ערכים בסיסיים; ועד שלא נטפל בזה - שום דבר לא ישתנה כאן׳.
כמעט בכל מקום, אותם התירוצים.
כאילו שהאבות המייסדים של ארצות הברית חיכו לאוטופיה הזו. כאילו שלפני יותר ממאתיים שנה - החינוך שם היה טוב יותר. וכאילו שאחרי מלחמה ארוכה וקשה ועל סף התפרקות של המדינה החדשה - שלוש עשרה המושבות לא היו מפולגות סביב השאלה: לאן הולכים מכאן?
אז איך הם הצליחו לעשות ב-1787 - את מה שאנחנו לא מצליחים לעשות ב-2024?
הם הבינו שהבעיה היא אחרת. שהבסיס להכל הוא ממשל תקין: שממשל של העם, ע"י העם ולטובת העם הוא השלד שעליו בונים חינוך, כלכלה וביטחון, ולא להיפך. ושהדרך הטובה ביותר לעצב את התנהגות השחקנים במדינה, היא לקבוע את חוקי המשחק עצמם.
אז בניסיון להראות שגם אצלנו הדברים יכולים להיראות אחרת וכדי להבין איפה באמת הבעיה, ניקח כמה דוגמאות - רק מהשבוע האחרון - ונשאל: איך הייתה נראית מציאות חיינו תחת חוקי משחק שונים?
חוקי משחק טובים יותר = ישראל טובה יותר
בשבוע שעבר הצגנו את שלושת עמודי התווך של פתרון אחד לבעיית השיטה:
בחירות ישירות לכנסת, לראש הממשלה ולוועדה לבחירת שופטים.
הפרדת רשויות תחילה, איזון הרשויות לאחר מכן.
חוקי המשחק - החוק העליון במדינה, זה שעל פיו פועלות הרשויות - נקבע ע״י העם .
איך היו נראים נראים חיינו לו היינו מאמצים את חוקי המשחק האלה? הנה כמה מחשבות -
ניהול המלחמה והממשלה
מוקדם יותר השבוע, הכותרות זעקו על ההחלטה-לא-החלטה של הממשלה להגביל את עליית המתפללים להר הבית, והלחץ של השר בן-גביר לייצר מגבלות כאלו לקראת חג הרמדאן. מבלי להיכנס לעצם העניין, ברור שהנושא הזה, בזמן הזה הוא נפיץ במיוחד, אבל אם נקלף ממנו את המימד הכותרתיים, זה בעצם מה שיש לנו כאן -
ראשית, יש כאן שר שמוביל ממשלה שלמה (ומדינה שלמה) - בניגוד לעמדת גורמי המקצוע - לנקודה שיכולה להיות בעייתית מאוד מדינית וביטחונית. למה הוא יכול לעשות זאת? פשוט מאוד, כי הממשלה תלויה בו.
שנית, לשר הזה - במציאות הנוכחית - ישנם מפלגתיים מובהקים לצייר עצמו כסמן ימני מול הממשלה. כלומר, הוא יכול להרוויח פוליטית ממהלך כזה, ללא קשר למשמעויות שלו על ביטחון המדינה.
שלישית, השר בן-גביר אמנם אמון על המשטרה, אבל הסוגיה הזו - במהותה - היא סוגיה מדינית-בטחונית. כלומר - יש כאן חוסר התאמה בין הסמכות של השר לבין האחריות שלו.
ואם כל זה לא מספיק - אזרחי ישראל לא בחרו בבן-גביר כשר לבטחון לאומי; הם לא בחרו במפלגתו שתיקח את התיק הזה; והמפלגה שלו - למרות שלפעמים מרגיש אחרת - קיבלה כ-5% מקולות המצביעים בבחירות לכנסת.
כלומר - הביטחון של 100% מאזרחי ישראל תלוי כעת בהתנהלות של אדם שמפת האינטרסים שלו זרה לשלהם (עבורו - עוד 5% מקולות המצביעים - שיוכל ללקט ע״י הקצנת עמדותיו - שווים ל-100% רווח אלקטורלי), שהם לא בחרו לתפקיד הזה ושבכל מקרה - תפקידו לא אמור לתת לו את הכוח להכתיב לממשלה את מדיניותה בסוגיה הזו.
עד כאן - עוד יום רגיל בממשלת ישראל.
כעת, בואו נחשוב: כיצד היו מתנהלים הדברים אם הבחירות לכנסת ולראש הממשלה היו ישירות ואם הרשויות היו מופרדות?
האם שר אחד היה יכול להכתיב את המדיניות של ממשלה שלמה? לא, כי ראש הממשלה היה מקבל את המנדט מהאזרחים ולא ממפלגות לשון מאזניים בכנסת, והייתה לו סמכות למנות ולנהל את השרים עפ״י מיטב שיפוטו.
האם לשרים הייתה מערכת שיקולים אחרת, מלבד הצלחת הממשלה כפי שמגדיר אותה ראש הממשלה? לא, כי הם ממונים ע״י ראש הממשלה ואינם נבחרי ציבור עם שיקולים אלקטורליים זרים.
האם החלטה מהסוג הזה בכלל הייתה מתקבלת ע״י השר לבטחון לאומי ולא ע״י ראש הממשלה? לא, כי ראש ממשלה שחפץ בהצלחת ממשלתו ויש לו סמכות עליה - לא היה נותן בידי מישהו סמכות על תחום שאינו אחראי עליו.
ואם ראש הממשלה הוא זה שהיה צריך להכריע בסוגיה הזו, למי הוא היה מחויב בהחלטה שלו? לאזרחים כולם, כי (1) הם אלו שבחרו בו, (2) הם אלו שיבחרו בו ו-(3) הכנסת (כולה) היא זו שמבקרת אותו, והוא אינו בן-ערובה של סיעה אחת בכנסת.
כך, גבירותיי ורבותיי, הייתה יכולה להיראות משילות.
התקציב והכנסת
בשבועות האחרונים קיבלנו שתי תזכורות לחוסר היכולת של הכנסת לבצע את תפקידה, סביב אחת המשימות החשובות ביותר שמוטלת לפתחה: תהליך אישור התקציב.
בצד האחד של הספקטרום, הדרמה הגדולה בתקציב 2024 היא דרישת הממשלה להגדלה הדרמטית בתקציב הביטחון. ובעוד משלם המיסים ישלם על התוספת הזו מכיסיו המתרוקנים ובשירותים אחרים, נציגיו בכנסת - אלו שהוא גם מממן - מקבלים את הגזרה השמימית הזו בהכנעה. כיצד בכלל יכולות הממשלה ומערכת הביטחון, אלו שכשלו בצורה כל כך מהדהדת, לדעת מה נדרש וכמה זה יעלה, עוד בטרם התבצעה חקירה של המחדל? וגם אם חושבות שיודעות, מי מבקר את הדהירה הזו לכיסיו של האזרח, במהלך שיהיו לו השלכות כלכליות וביטחוניות לשנים ארוכות קדימה?
אולי לצרצרים פתרונים, כי את חברי הכנסת - אלו שאמורים לייצג את אזרחי המדינה המאוכזבים - טרם שמענו בנושא.
בצד האחד של הספקטרום, חברי הכנסת ממשיכים בשלהם. השבוע, בעוד מופע של אלגנטיות, הודיע חבר-הכנסת אליהו רביבו מהליכוד שיחסום כל חוק תקציב שתיכלל בו העלאת מס שתפגע בקהל מצביעיו בפריימריז. אבל בעוד מקהלות המבקרים המשיכו לצקצק, אף אחד לא טרח לומר את האמת הפשוטה: רביבו עושה בדיוק את מה שנשלח לעשות. הוא נציג ציבור והוא משרת את קהל בוחריו. רק מה, בוחריו אינם אזרחי המדינה.
ממש כמו כל שאר חברי הכנסת.
חבר הכנסת רביבו מבהיר את עמדתו המנומקת, השבוע בכנסת. שווה להקשיב עד הסוף.
כיצד הייתה נראית עבודת הבקרה של הכנסת לו חברי הכנסת היו נבחרים ישירות ע״י אזרחי המדינה ולו הייתה בישראל הפרדת רשויות? פשוט מאוד: הם - בדיוק כמו חבר הכנסת רביבו - היו עובדים בשביל מי שבחר בהם לכנסת, רק שבמקרה הזה אלו היו אזרחי המדינה. והרי זה מה שאנחנו בעצם מבקשים מהכנסת, לא?
וזו, גבירותיי ורבותיי, מה שנקראת ייצוגיות.
חוק הגיוס והעם
בשבוע שעבר עלה לכותרות חוק הגיוס החדש.
בגדול, הצעת החוק מדברת על גידול משמעותי בנטל השירות על אלו שכבר כורעים תחת הנטל, ומותירה על כנו את המצב שבו אוכלוסיות שלמות משתמטות משירות. מי שחשב שאחרי המלחמה - דברים יראו אחרת ושמדובר בטעות דפוס שמצאה את דרכה במקרה לשולחן הכנסת, קיבל השבוע הבהרה ברורה משר התקשורת. השר קרעי התראיין לטלוויזיה ואמר בצורה מפורשת: ״... מי שתורתו אמונתו... יותר משאנחנו שומרים עליהם, הם שומרים עלינו״.
אז במקום להמשיך ולהתכרבל בתא התהודה שלנו, בואו נשים את הדברים על השולחן: בעוד שרבים רואים בהצעת החוק הזו טרפה, שרק מקצינה את האפליה הממסדית הקיימת, יש כאלו שטוענים כי שמירה על צביונה היהודי של המדינה - דרך תורתם אמונותם - היא צורך לאומי. מאמינים או סתם משתמטים, זו באמת עמדתם. כיצד אנחנו מתמודדים עם הסוגיה הזו? עד היום, למרות שיש רוב בעם שמבקש לתקן את עוול השוויון בנטל, לא הייהת יכולת - מימין או משמאל - להתמודד עם הסוגיה הזו. אז בואו נשאל: מה היה קורה במקרה זה לו הבחירות היו ישירות, הרשויות מופרדות וחוקי המשחק היו בידי העם?
ראשית, כפי שראינו במקרה של התקציב - לו הרשויות היו מופרדות ולו הבחירות לכנסת היו ישירות - חברי הכנסת היו מדווחים לבוחרים שלהם. מכאן - שלעם הייתה היכולת לומר את דברו, וכנראה שעם סוגיית השוויון בנטל כבר אפשר היה להתמודד ממזמן.
שנית, וחשוב מכך: לו חוקי המשחק היו בידי האזרחים, אז העם היה נדרש להכריע בשאלות בסיסיות יותר, כאלו שמגדירות את הגבולות בהם פועלות הרשויות. דוגמא אחת לכך היא שאלת השוויון: אם העם היה מאמץ חוקה שקובעת כי רשויות המדינה - לרבות הכנסת - לא יכולות להפלות בין אדם לאדם על בסיס אמוני - אזי הכנסת - בכלל לא יכולה הייתה לחוקק חוק שסותר זאת. מנגד, אם העם היה מגדיר בחוקה את המסגרת שבתוכה הרשויות יכולות להבדיל בין אדם לאדם - נניח, סביב סוגיות דת ומדינה - אז הכנסת הייתה יכולה לחוקק חוקים כאלו, אבל רק באותה מסגרת. והיות וחוקי המשחק היו נדרשים להתקבל ברוב מיוחד של העם - היכולת של מיעוט באוכלוסיה לאכוף את רצונו על הרוב הייתה ממילא קטנה מאוד.
וכך, גבירותיי ורבותיי, הייתה יכולה להיראות הגבלת הכוח.
לסיום, איפה באמת נמצאת הבעיה
הדוגמאות הללו לוקטו רק מהשבוע האחרון, והן מבהירות את מה שאמור להיות מובן מאליו: שחוקי המשחק קובעים את התנהגות השחקנים, ושאם שיטת הממשל הייתה בנויה לריבונות העם - רשויות המדינה היו משרתות את האזרחים.
אבל זה לא המצב, ובכל זאת - אנחנו ממשיכים להילחם את המלחמות הלא נכונות.
אז למה אנחנו ממשיכים להתעלם מפתרונות שיאפשרו לנו להתמודד עם הבעיות הכי בוערות, הכי מורכבות, הכי חשובות? למה אנשים חכמים - ממש כמוך - עדיין מעסיקים עצמם בכיבוי שריפות מתחלפות במקום להתמודד עם בעיית השורש הקבועה? ומה גורם לנו להמשיך ולהילחם אחד מול השנייה, כשעל רוב הסוגיות המהותיות אנחנו בעצם מסכימים, במקום להרים את הראש מעל למים ולהבין - שעם חוקי המשחק הקיימים, אנחנו תמיד נפסיד?
מאוחר יותר השבוע פגשתי את אותו חבר, ובשיחה הזו הבנו שהבעיה היא בעצם בנו. בכולנו.
כי כשאנחנו מדברים על חינוך וערכים, זו הרי דרך להדוף את הבעיה למישהו אחר: שהרי החינוך שלו הוא הבעיה; ואלו הערכים שלו שהם הבעיה; והרי הוא זה שמפלג. וזה הרבה יותר נוח מלהסתכל במראה ולהבין שאנחנו לא רק חלק מהפתרון, אלא גם חלק מהבעיה; שכבר עשרות שנים אנחנו שואלים את השאלות הלא נכונות; ושלמרות שאת התשובות שלנו אנחנו מציעים בביטחון - בעצם אין לנו תשובות טובות. גם לך.
הרי בשלב הזה כבר אמור להיות ברור לכולנו שהממשלה הזו לא תפתור את הבעיות, אבל גם עוד בחירות לא יביאו את הבשורה. אבל במקום לעצור ולחשוב, אנחנו בשלנו: במעין אינרציה עיוורת ומאוד בטוחה בעצמה, אנחנו ממשיכים להאשים את כל מה ומי שאפשר, רק לא להסתכל במראה ולהבין את התפקיד שלנו.
הגיע הזמן לעצור ולחשוב מחדש: להבין שהסיבה שאין לנו תשובות טובות היא שאנחנו שואלים את השאלות הלא נכונות; ושהדרך למדינה שמשרתת את אזרחיה עוברת בשיטת ממשל שבנויה לריבונות העם. עד שלא נעשה את זה - זה לא משנה כמה הפתרון יהיה קרוב אלינו, אנחנו נמשיך להיות רחוקים ממנו.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה) הלאה 🫵.
למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב
הטור של השבוע שעבר עסק רק בעמודי התווך של הפתרון המוצע (קיימים פתרונות נוספים, כולם אוהבים משמעותית משיטת הממשל הקיימת). למתעניינים בהעמקה, בטור הזה סקרנו גרסא שלמה יותר של אותו הפתרון.