סבתא מלכה הייתה באמת מלכה.
חמישה ילדים, עשרים נכדים וכמות שדות אורז שבישלה שעדיין סופרים לה בפרס הרחוקה.
אני בעיקר זוכר אותה מבשלת: תמיד עם כמה סירים על האש, תמיד עסוקה, תמיד שמחה. ילדה במדי סבתא שמאכילה את חיילות הנכדים.
פעם אחת, היא לקחה אותי באוטובוס לבקר את מחלקת החימוש שלה. אני לא זוכר הרבה מהביקור ההוא בשוק, חוץ מסבתא שלי - קזבלן סטייל - מהלכת בין הדוכנים, כאילו מכינה עצמה לקרב שלא ציפיתי.
בעל׳בית!
בעל׳בית!
איפה בעל׳בית?!
יותר מהעגבניות, החצילים, הפטרוזיליה והבצל - נדמה לי שהיא חיפשה את הטקס. זה לא היה רק מיקוח, זה היה ממש ריקוד: היו חנופות והיו עלבונות; היה את האיום ללכת והיה את החיוך ששבר. ובסוף - פעם אחר פעם - הייתה את כניעת הרוכל. ומכל דוכן כזה, היא יצאה עם עוד כמה ירקות בסל ועם חיוך דק ומרומז שהבהיר לכולם: ביום ההוא, בשוק ההוא - הייתה בעל׳בית אחת.
השבוע נזכרתי בה.
מסע האופניים, תחנה אחרונה
היום אנחנו מגיעים לתחנה האחרונה במסע שלנו. בדרכנו להבין את הכשלים של ישראל, כבר למדנו את הדרך הסלולה של חדלי האישים לצמרת; מדוע הממשלה היא גוף שאיננו מתפקד ; מדוע בישראל מתקיים שלטון מיעוט; וכיצד שיטת הממשל מובילה לכל אחד מהחדלונות הללו.
במודל האופניים שלנו, אם הייצוגיות היא מערכת ההיגוי והמשילות היא מערכת ההנעה, אז הגבלת הכוח היא מערכת הבלמים. כשמערכות המדינה האחרות כושלות, אנחנו צריכים מערכת בלמים שתדע לעצור אותן: פעם אחת - כדי להגן על רשות אחת מפני האחרת, ופעם שנייה - כדי להגן על עלינו מהמדינה עצמה. מבין שלוש המערכות, זוהי המערכת החשובה ביותר, מהסיבה הפשוטה שהיא קו ההגנה האחרון שלנו.
השבוע נתמקד בהגבלת הכוח: בהיכן עובר הגבול בינינו לבין המדינה; בהגדרת התפקיד והכוח של כל אחת מהרשויות; והכי חשוב - במי מגדיר את כל זה ואיפה זה (אינו) כתוב.
כדי ללעשות זאת, נתחיל באחת השאלות החשובות ביותר בהבנת מערכת היחסים שלנו עם המדינה: האם הישראלים הם אלו שמגדירים את ישראל או ישראל היא שמגדירה את הישראלים?
ישראל והישראלים
על מערכת היחסים שבין אזרחים למדינתם אפשר לחשוב בשתי צורות: אזרחים שמכוחם מוגדרת המדינה, או מדינה שמכוחה מוגדרים האזרחים.
במדינה שבה חוקי היסוד מחוקקים ברוב רגיל; שבה חוקי יסוד אינם חתומים ע״י האזרחים, אלא ע״י חברי כנסת שאינם נבחרים ע"י הציבור; שבה חוק יסוד: חוק האדם וחירותו נחקק במחטף; במדינה הזו - האם הישראלים מגדירים את ישראל או ישראל מגדירה את הישראלים?
בישראל האזרחים אינם מגדירים את המדינה. זו לא סמנטיקה, זוהי המהות של מערכת היחסים בינינו לבין המדינה. אם אנחנו מאמינים שבישראל צריכה להתקיים ריבונות העם, אנחנו צריכים להחליף דיסקט: אנחנו צריכים להפסיק לחשוב על עצמנו כקורבן של המדינה ולהתחיל לחשוב על המדינה כאמצעי של האזרחים. וכפי שהמדינה צריכה לקבל את כוחה מאיתנו - כך עלינו להיות אלו שמגדירים את חוקי המשחק שבמסגרתם היא פועלת.
אנחנו תופסים את מעמדנו האזרחי כתוצר של ׳מה שהמדינה תחליט׳. זו אמנם נגזרת של השיטה, אבל יש לתפיסה הזו מרכיב תרבותי והיסטורי עמוק יותר: כישראלים, אנחנו איננו תופסים את המדינה כמכשיר, אלא כתכלית; לא ככלי שאנחנו יצרנו כדי לשרת אותנו, אלא כעיר מקלט שברחמיה מספקת לנו מחסה וזכויות.
במדינה שבה העם הוא הריבון, חוקי המשחק האלה הם החוק העליון במדינה: ההסכם שעל בסיסו האזרחים מסכימים לנהל את חייהם יחד, ושבו מוגדרת גם שיטת הממשל. ובהקשר של הגבלת הכוח ההסכם הזה כולל שלושה מרכיבים שנדון בהם כאן: הגדרת הגבול שבין האזרחים למדינה; הגבלת הכוח של הרשויות עצמן; והחוקה כחוזה שבין האזרחים לבין המדינה.
היכן מתחילה המדינה והיכן היא מסתיימת
לו היינו מאמצים את התפיסה שהמדינה היא מכשיר בידי האזרחים, השאלה הראשונה שהיינו שואלים הייתה: מה בכלל המרחב הציבורי שבו פועלת המדינה?
שאלות שמעולם לא התמודדנו איתן, כאזרחים: למה אזרח במדינה לא יכול לשלוח את ילדיו לאיזה בית ספר שיבחר? למה המדינה בכלל מתערבת בסוגיות של הכרה בנישואין? באיזו מידה מותר לרשויות המדינה לחדור לפרטיות של אזרחיה? על כל אחת מהשאלות הללו אפשר לענות לכאן או לכאן, אבל במדינה שבה העם הוא הריבון - סימון הקו שבין המרחב הציבורי והפרטי הוא באחריות האזרחים, והאזרחים בלבד.
כיצד אנחנו יודעים שמעולם לא ענינו על השאלה הזו? מעבר לעובדה שזה פשוט לא קרה, לו היינו עונים עליה - היינו צריכים לעגן את זכויות הפרט שלנו: את הקו שלמדינה אין סמכות לחצות. אבל קו כזה איננו מוגדר, ובטח לא ע״י האזרחים. חלקים של אותו קו סומנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, אבל הכנסת יכולה לבטל את החוקים הללו מחר בבוקר וזה יהיה חוקי לחלוטין. כלומר, ההגנה על זכויות הפרט - ואיתן גם הגדרת המרחב הציבורי והפרטי במדינה - כמעט ולא קיימת.
רשויות המדינה: היכן מוגדר תפקידן, כוחן והאיזון ביניהן?
זה אמנם מרגיש כמו נצח, אבל רק לפני שלושה חודשים געשה הארץ סביב ביטול עילת הסבירות. הכנסת חוקקה תיקון לחוק יסוד: השפיטה שבמרכזו שינוי מאזן הכוח בין הכנסת לבית המשפט, והסוגיה הגיעה - באירוניה ששמורה לארץ הקודש - אל פתחו של בית המשפט.
נשים לרגע בצד את הוויכוח הענייני על החוק ונתרכז בסיטואציה שנקלענו לתוכה: מצדדי הכנסת טענו שלא סביר שבית המשפט יפסול את החוק, היות והוא נמצא בניגוד עניינים; בעוד מצדדי בית המשפט טענו שלא סביר שהכנסת תחוקק אותו, שכן היא נמצאת בניגוד עניינים.
כמובן שהאבסורד של הסיטואציה הוא ששני הצדדים צודקים: כל החלטה על מאזן הכוחות בין רשויות המדינה - שמתבצעת ע״י אחת מהן - היא בניגוד עניינים.
האבחנה הזו מובילה אותנו לתובנה חשובה שהיא בבסיס שאלת הסמכות של הרשויות: בגלל שרשויות המדינה הן צד בעניין, כל החלטה שנוגעת למאזן הכוחות בין הרשויות - כלומר, כל החלטה שנוגעת לשיטת הממשל בישראל - לא יכולה להתקבל על ידי הרשויות עצמן - אלא ע״י הגוף המסמיך אותן, גוף האזרחים.
המשמעות של התובנה הזו היא אולי טריויאלית אבל היא מרחיקת לכת: אם חוקי היסוד הם הכלי החוקתי בהם אנחנו משתמשים להגדיר את שיטת הממשל שלנו - אזי הסמכות לחקיקה שלהם (בדיוק כפי שטענו סביב הגבלת הכוח של המדינה) אינה יכולה להיות בידי הכנסת או בידי אף אחת מהרשויות האחרות. הגוף היחיד שיש לו סמכות מוסרית וערכית לקבל החלטה בסוגיות אלו הוא גוף האזרחים.
אבל אם הגדרת המרחב שבו פועלת המדינה צריכה להיות של האזרחים, והגדרת הסמכויות של רשויות המדינה צריכה להיות של האזרחים - נדרש להיות מקום שבו ההגדרות הללו כתובות. המקום הזה הוא החוקה, ולו היא הייתה קיימת בישראל - היה בה מרכיב נוסף ואף חשוב יותר שבו נתרכז כעת.
מי חתום על החוזה הזה?
אם החוקה מגדירה את שיטת הממשל, לרבות המנגנונים שמגדירים את הייצוגיות והמשילות, מדוע אנחנו מזכירים אותה דווקא בהקשר של הגבלת הכוח?
החוקה אמורה אמנם להגדיר את שיטת הממשל וכפי שראינו - גם את הגבלת הכוח של הרשויות והמדינה; אבל החשיבות העליונה שלה איננה אלו. כחוק העליון במדינה, החלק הכי חשוב בחוקה הוא הגדרת הגורם שבסמכותו לתקן אותה. באופן הזה, התוכן של החוקה מגדיר את שיטת הממשל בעוד תהליך תיקון החוקה מגדיר את מערכת היחסים בין האזרחים למדינה. אם אנחנו חפצים במדינה שבה עם הוא הריבון - אז האזרחים הם אלו שצריכים להיות חתומים על החוקה.
ולמרות שבישראל אין חוקה, בשנה החולפת שמענו הרבה את האמרה: ׳החוזה עם המדינה הופר׳. זו, כמובן, אשליה. אם היה באמת קיים, אנחנו אמורים להיות חתומים עליו; ואם היינו חתומים עליו - החוזה הזה לא היה רק המקום שבו אנחנו מסכימים על האופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו, אלא גם המקום שבו אנחנו לוקחים אחריות על המדינה. התובנה הזו מחזירה אותנו לשאלה על אופי מערכת היחסים בין האזרחים למדינה, וזו הסיבה שאנחנו מזכירים את החוקה דווקא בהקשר של הגבלת הכוח.
זו המשמעות העמוקה בקיומו של כזה חוזה. במקום לבכות על הפרה שלא הייתה, ראוי שנילחם על הכתיבה שלו.
אז מה היה לנו כאן?
בשבועות האחרונים עברנו מסע שתכליתו לפקוח עיניים. במסע הזה ראינו כיצד החדלונות של המדינה הם למעשה סימפטומים של בעיה שורשית יותר: ששיטת הממשל איננה בנויה לכך שבישראל תתקיים ריבונות העם; ושבהיעדר תיקון של השיטה - ישראל תמשיך להיות מדינה שאזרחיה משרתים אותה, אך שאינה משרתת אותם.
את הדרך הזו עשינו תוך שאנחנו מאמצים משקפיים חדשים לבחון איתם את המציאות. משקפיים שלימדו אותנו שהמדינה היא מכשיר בידי האזרחים, וכדי שהמכשיר הזה יעבוד - צריכים להתקיים שלושה תנאים: רשויות המדינה צריכות לשרת את האינטרסים של האזרחים (ייצוגיות); הן צריכות להגדיר ולממש מדיניות ביעילות ובאפקטיביות לאור אותם אינטרסים (משילות); והכוח שלהן צריך להיות מוגדר ומוגבל, כך שהסמכות העליונה תישאר בידי ריבוני הארץ (הגבלת הכוח).
אנחנו מסיימים את החלק הזה של המסע עם מספר תובנות קשות: (1) שהדרך למוקדי הכוח במדינה סלולה לחדלי אישים; (2) שרשויות המדינה אינן פועלות בשם האינטרסים של אזרחי המדינה, מה שמוביל לשלטון המיעוט; (3) שרשויות המדינה אינן פועלות באופן אפקטיבי ויעיל, מה שהופך את המערכות הציבוריות ללא מתפקדות ומסואבות; (4) שהכוח של רשויות המדינה איננו מוגדר ואיננו מוגבל, לא ביניהן ולא בינן לאזרחים, ושלאזרחים אין הסמכות להגדיר את מדינתם; (5) ולסיום, שכל הכשלים הללו אינם מקריים: שבעיית השורש שבבסיס של כל הכשלים הללו היא שיטת הממשל. ואם מערכת ההפעלה של המדינה בנויה באופן הזה, אל לנו להתפלא שישראל איננה מדינה שמשרתת את אזרחיה.
לצד התובנות הקשות האלה, המסלול שעברנו מסמן לנו גם את הדרך לתיקון, לפחות בשני מובנים: במובן הראשון, אם לב התיקון צריך להיות במקור הכשל - כעת אנחנו יכולים לקיים דיון מושכל יותר לגבי שניהם. ובמובן השני, הדרך שעברנו מאפשרת לנו נקודת מבט אחרת על הדברים: לא כזו שמחלקת את העולם בין ימין ושמאל, אלא בין מדינה שבנויה לשרת את אזרחיה ובין מדינה שאיננה בנויה כך. בשבועות הקרובים נראה כיצד נקודת המבט הזו תהיה המפתח לייצר הסכמה חוצת קהלים סביב הדרך לתיקון.
לסיום, סיפורם הטרגי של הגיבור והמדינה
רק לפני שבוע רץ אזרח אל תוך התופת.
אזרח שהתייצב לקרב לפני המדינה.
שחתר למגע כדי להציל אזרחים,
ושהציל נפשות.
במקום המדינה שאמורה הייתה להיות שם בשבילו ובשבילנו.
ואז,
כשהוא על הברכיים,
מתחנן על חייו,
הוא נורה למוות.
על ידי אותה מדינה שעליה הגן בנפשו.
ה - מ - ד - י - נ - ה.
כי החייל הוא המדינה.
כי המטיפים לוידוא הריגה הם המדינה.
כי ראש הממשלה שירק לו ולכולנו בפרצוף הוא המדינה.
אין פרט בסיפור הזה שלא הופך את הבטן. מציאות מעוותת שבה מדינה שאמורה להגן על אזרחיה, בוגדת בעמה.
אם אלה החיים במדינה הזו, הגיע הזמן לשנות את המדינה.
לזכרו של יובל קסטלמן, שנהיה ראויים לגבורתו ולגבורת כל גיבורינו.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה. אם מצאת ערך בדברים - אשמח אם תעבירי הלאה 👇.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב
שישים ימים אל תוך המלחמה והתחלתי להתלבט אם זה הזמן לכתוב. ביום שלישי צה״ל הגביר את המתקפות שלו ברצועה, משפחות החטופים נפגשו עם הקבינט ובערב הודיעו על שבעה הרוגים ביום שחלף. אז מה קשור עכשיו ממשל?
בלילה של אותו היום שודרה בטלוויזיה מסיבת העיתונאים של ממשלת החירום הלאומית. ראש הממשלה, שר הביטחון והשר ללא תיק מדברים אל האומה. למה בעצם נדרשים שלושה כדי למסור מסר אחד?
אחרי נאום אחד ועוד נאום השר ללא תיק פנה בשידור חי אל ראש הממשלה, שישב כמה צעדים ממנו. הוא ביקש ממנו לשקול מחדש את התקציב שהובא יום לאחר מכן לאישור הכנסת. מול מדינה שלמה. אם ככה ראשי המדינה מתנהלים מול עיני הציבור, כיצד מתנהלים הדברים כשאנחנו לא מסתכלים?
אם זה לא היה באמצע מלחמה. אם אלו לא היו הקברניטים שלנו. אם זו לא הייתה מסיבת עיתונאים. אולי זה היה פחות עצוב. אבל ברגע ההוא זה בעיקר היה… מביך.
אז ביבי וגלנט וגנץ - הצלחתם לשכנע אותי. שיטת הממשל היא המנגנון שקובע מי יהיו האנשים שעל ההגה. אילו אינטרסים יובילו אותם. באיזו מידה הם ייצרו לנו תועלת. ואם כל זה לא עובד, כיצד אנחנו אומרים להם ׳עד כאן׳.
אז כן, שיטת הממשל. וכן, עכשיו. כי כנראה שמעולם לא היה זמן נכון יותר לדון בה.