המדרון החלקלק של המסקנות השגויות. והמסקנה המתבקשת האחת.

״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…״. איתן הבר, ה-4 בנובמבר, 1995.

מאותו הערב אני זוכר רק את ארבע המילים האלה, את זעקות האנשים ברקע ואת החדר שבו ישבתי כששמעתי אותן, צמוד לטלויזיה. אני זוכר שהלכתי במסדרון כדי לספר לאמא, ואני זוכר את הדממה שלה. אני עוד לא הבנתי את זה אז, אבל ככה התחיל הרגע הלאומי המגדיר של הילדות שלי.

בנובמבר 1995 הייתי בן שתיים עשרה.

הרקמה הישראלית של הימים שלאחר הרצח הייתה עשויה מחוטים שונים. כתלות במקום ובזמן הם נפגשו, אבל לרוב היו אלו חוטים מפוצלים. היה החוט הלאומי, זה העבה: של העיתונים. של הטקסים. של הנרות. והיה החוט המשפחתי, זה הדק: של השקט בבית. של ההלם. של הלא נודע. ביניהם, אני בעיקר זוכר את התדהמה של ההורים שלי. את התחושה הזו, שעם לכתו של רב החובל של הספינה הגדולה, גם רבי החובלים של הספינה הקטנה שלנו - כאילו נפער הים תחתם. ואני זוכר גם תחושה מסוימת של בלבול. הרי אצלנו בבית לא אהבו את רבין עד אותו לילה. אבל הרצח שלו והאבל שלהם לימדו אותי משהו על שברים מורכבים בתוך הבית.

והיה גם את החוט של בית הספר, זה שלקח כמה שנים להבחין בו. באותו הזמן כבר הייתי בתיכון, אבל התחלתי להרגיש תחרות של מסרים: מסר אחד אמר שהרצח, כרצח, הוא אסון לאומי שחובה עלינו ללמוד ממנו - עלינו, על עצמנו; ומסר אחר אמר שמפני שהרצח היה מעשה נורא, אזי נכון להמשיך בדרכו של רבין. זה אולי לא נאמר במילים האלה, אבל זה התחיל להשמע היטב.

בדיעבד אני מבין שהיה משהו עצוב בתחרות הזו. שהיה בה משהו לא הוגן.

שבעוד הראשון היה אפרורי, השני היה זוהר.

שבעוד הראשון הרגיש מייגע, השני רק הרגיש משחרר.

ושבעוד הראשון הרגיש נכון, השני הרגיש צודק.

עם הזמן, המסר השני גבר על הראשון. אולי היו אלו הבית הניצי והעיר היונית בהם גדלתי, אבל אני זוכר איך בזמן אמת זה שיגע אותי. שאנחנו דוהרים לקראת טעות גדולה, ועושים את זה בעיניים פקוחות לרווחה. למה זה קרה בעצם? אולי כי בצומת הבחירה שבין ההידרדרות במדרון המסקנות השגויות לבין העליה אל המסקנה המתבקשת - יש דרך אחת קלה יותר.

המדרון החלקלק של המסקנות השגויות והעלייה אל זו המתבקשת

כמעט שלושים שנים אחרי שנרצח פה ראש ממשלה, איבדנו את הרגע המכונן ההיסטורי שלנו, והדרך שבה ניסה ללכת רבין נראית רחוקה מתמיד.

טרגדיה משולשת.

בחזרה לאותה צומת

השבוע נזכרתי בתקופה הזו.

אולי זו הטרגדיה הלאומית הנוכחית, אולי זו התקופה הזו בשנה, אבל שוב אנחנו מתקרבים לאותה הצומת. ושוב - החשש שנעשה את אותה הטעות.

על המרקעים - גדודים של פרשנים דוהרים על רכבות של מסקנות, והם אומרים לנו:

״התקפת החמאס הזו קרתה לאחר ההתנתקות, ולכן צריך לכבוש מחדש את עזה. ״ ״החמאס הוא האויב, ולכן צריך היה לחזק את הרשות.״ ״הממשלה לא מתפקדת, ולכן צריך לחזק את המערכות הציבוריות.״ ״החברה האזרחית הוכיחה את עצמה, ולכן צריך לצמצם את המערכות הציבוריות.״

כל אחת מהטענות הללו ראויה לדיון, אבל אף אחת מהן היא לא מסקנה שאפשר לגזור מהשבת השחורה. ובהתחשב בהשלכות מרחיקות הלכת של כל אחת מהן - מתחילים להבין כמה חלקלקים ומסוכנים המדרונות הללו. אל מול כל המדרונות הללו - מתלול אחד הולך ומתברר. בין אם הפתרון הוא צבאי או מדיני, בין אם המערכות האזרחיות צריכות להיות ריכוזיות יותר או מבוזרות יותר - מה שברור הוא שישראל נכשלה כשלון קולוסאלי.

נכשלנו להגן על אנשינו.

נכשלנו בלהבין את האויב.

נכשלנו בלהכין את עצמנו לשעת מלחמה.

אנחנו נכשלים בטיפול בניצולים ובמפונים.

אנחנו נכשלים בהסברה העולמית.

ורק השבוע צייץ ראש הממשלה נגד ראשי מערכת הבטחון, באמצע מלחמה.

המדינה כולה נכשלה: הממשלה, גופי הביטחון, המערכות הציבוריות, הכנסת וההנהגה.

אף אחד מהכשלונות הללו לא התחיל ב-7 באוקטובר, ופה אנחנו נכשלנו - שאיפשרנו לזה לקרות.

וכמו אחרי אותו רצח, כך גם היום: המסקנה המתבקשת היחידה מהטרגדיה הזו היא יותר אפורה. יותר מייגעת. יותר כואבת.

אז זו הייתה הפתולוגיה של האלימות שלנו והיום זה הפתולוגיה של החידלון שלנו.

אז היה עלינו ללמוד א-ב של סובלנות והיום א-ב של ממשל.

אנחנו צריכים לתקן את מערכת ההפעלה של המדינה, זו שמובילה אותנו לחדלונות הללו. זו תהיה עלייה קשה, אבל זו העלייה שלפנינו.

איך תראה העלייה מעלה?

זה מתחיל בללמוד את שורשי הבעיה: למה בעצם יש לנו חדלי אישים במוקדי קבלת ההחלטות? למה אינטרסים זרים נוגעים בקודשי הקודשים שלנו? למה הממשלה שלנו לא מתפקדת? למה המערכות הציבוריות שלנו מסואבות ולא מייצרות תפוקה מספקת? למה קבוצות לחץ יכולות לעשות בנכסי המדינה כבשלהן? למה הכנסת לא מבקרת את הממשלה? למה המדינה הזו מבקשת מאיתנו לשרת אותה, בעודה היא מסרבת לשרת אותנו?

ולא ׳למה׳ של תלונה, אלא ׳למה׳ של הבנה.

אם את מסכימה* שלא ניתן לפתור בעיה שלא מבינים אותה, תקראי את ׳על הבעיה׳. כבד עליך? אמ;לקתי לך גם את זה.

אחרי שמבינים את הבעיה, השלבים הבאים יהיו לתרגם את הבעיות לפתרונות ולתרגם את הדרישה הציבורית לכוח פוליטי שיוכל לממש את התיקון. בינתיים - אנחנו בעיקר צריכים עוד אנשים טובים שמבינים את הבעיה. הקריאה הזו שלך היא חלק מהמאמץ הזה.

*מילים אלו כתובות בלשון נקבה, אך הן פונות לכל המינים. הנה למה.

לסיום

ביום שישי האחרון ציינו את יום האזכרה הראשון שלך.

לאור המצב נסעתי אלייך מהצפון לבדי, והאמת שקצת שמחתי על כך. לבד באוטו, סוף סוף היה קצת מקום לחשוב עלייך. רק עלייך.

בנחמת השקט שבתוך הרכב, ניסיתי להיזכר ברגעים הכי יפים שלך. בחוץ הנופים התחלפו. מהרוגע של הגבעות בצפון ללחץ האוטוסטרדות במרכז. בועה של שקט דוהרת דרומה, ובכל הזמן הזה - משהו שעומד על קצה הזיכרון, ולא מצליח לצוף.

במשכנך החדש - רק לך היה מרחב מוגן. אז החלטנו להצניע: אבא, הילדים, האחיות והאחים. באים, אומרים לך שלום, בוכים וחוזרים. אם היית איתנו, היית בטח מסרקזת שיצאנו בזול.

בדרך חזרה, האוויר של המרכז הרגיש מתכונן לעוד מטח. הראש אמר דוך צפונה, אבל הידיים משכו את ההגה לקרייה. וגם שם - צנוע ועצוב: משפחות של חטופים שנלחמות על המקום של יקיריהן, של האנשים שלנו, בזיכרון החי של המדינה. היו שם אינסוף פרצופים על הקיר, מחייכים וזועקים, והיו שם גם הרבה כאב ודאגה. אבל מה שהפך את האירוע הזה לעצוב עוד יותר היה היעדר האמון. זו את שלימדת אותי שבלי אמון קשה לבנות תקווה?

בדרך חזרה לצפון, איפשהו בין אירוע זיכרון אחד לאחר, זה עלה לי. רגע מזוקק שבו אני זוכר אותך מאושרת. היינו בחופשה בצפון, וקניתם כרטיסים להופעה של אהוד בנאי. גם בגלל שזה אהוד וגם בגלל שתמיד צחקנו על כמה שאבא דומה לו - היינו בעננים בהופעה הזו. חוויה עמומה של אושר, שבתוכה שני זכרונות בוהקים.

הראשון היה כשהלהקה ניגנה ואהוד שר, ואנחנו רקדנו, קצת מקדימה. אני זוכר שהסתובבתי אחורה, וראיתי אותך מאושרת כמו שלא ראיתי אותך אף פעם. שרה ורוקדת. אני עדיין רואה אותך שם, על הדשא. הזיכרון שהיה חסר לי בדרך אלייך.

הזיכרון השני היה כשלפתע מישהו שלא זיהיתי עלה לבמה, ונעמד עם גיטרה ליד אהוד. הוא התחיל לשיר בשקט בשקט, וככל שהגיטרה שלו דממה - כך המילים השקטות שלו זעקו. המילים היו חדשות לי אז, ורק אחרי כמה שורות זיהיתי את הקול -

שוב אני נלחם, מגנט מושך למטה, זה בנקודות הקטנות, במילות עידוד, הפעם אנ'לא לבד. איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב, בין הבור למים, לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור.

על ׳לילה כיום יאיר׳ למדתי רק אחרי ההופעה הזו, אבל מרגע ששמעתי את המילים האלה - הן הפכו עבורי לתרועה של תקווה בזמנים של חושך. אולי זה מה שהיה חסר לי בדרך חזרה הביתה, ואולי זה מה שאנחנו צריכים עכשיו, כשאנחנו שוב נכנסים לצומת.

אמן.

זה בשבילך, אמא. וזה בשבילנו.

שבת שלום, ושנצליח.

---

נ.ב.

בשבוע האחרון היו קוראות וקוראים שלא רק נתנו מזמנן וקראו, אלא גם שאלו, חלקו ודנו. תודה רבה, זה היה מרגש ומשמח.

לפחות יש מים.