אחד הרגעים המשמעותיים שחוויתי היה גם אחד הטריויאליים שבהם.
זה היה לפני כמה שנים. זוגתי ואני ישבנו בבית, והילדים שיחקו בחוץ. הבן הגדול שלי היה אז בן שש, ודרך החלון הסתכלתי עליו ועל אחיו הקטן משחקים בשלג.
ופתאום זה הכה בי: גם כשאני הייתי בן שש גרנו באמריקה; וגם אני שיחקתי בשלג עם האחים שלי; וגם אבא שלי היה אז בן…
וזו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לזכור אותו בגיל שלי.
עד אז, הוא תמיד היה גדול יותר. תמיד. כאילו החיים שלו התחילו - ותמיד יתחילו - בגיל הרבה יותר מאוחר מזה שאני מגיע אליו. כאילו בין מסלולי החיים שלנו יש קיר זמן, כשבצד אחד של הקיר הגדולים ובצד האחר הקטנים.
באותו הרגע הרגשתי כאילו הזמן קורס לתוך עצמו. דמיינתי את עצמי חוזר בזמן לאותו חורף, בין שמונים ותשע ותשעים: שני גברים בני שלושים ומשהו, מדברים על החיים. אבא-ילד מסתכל על הבן שבגר, וילד-אבא מסתכל על האבא הצעיר. ובזמן שהילדים משחקים בשלג - בתוך אותו זכרון ילדות קפוא בזמן - שני האבות האלה מבינים משהו על הפרספקטיבה של הזמן.
המחשבה הזו לא הניחה לי, והפלגתי איתה למחוזות אחרים: חשבתי על שבעים ושלוש שצרובה אצלי כהיסטוריה בשחור-לבן אבל בעצם הקדימה אותי רק בעשר שנים; על ארבעים ושמונה שהרגישה כמו פרה-היסטוריה אבל המרחק בינה לשנה שבה נולדתי קטן יותר מהגיל שלי באותו הזמן; ועל שנת אלפיים שממשיכה להרגיש כאילו הייתה אתמול אבל בינתיים היא כבר כמעט בת דור.
והמחשבות האלה שברו לי משהו בתפיסת הזמן. שאין קטנים ואין גדולים. שזה לא קיר, אלא מסע שליחים. ושלכל אחת מאיתנו יש בו את המקטע שלה, בזמן שלה, עם התפקיד שלה.
קצת קשה להסביר, אבל נדמה לי שזה היה הרגע שבו הפסקתי להרגיש ילד.
חוב רב-דורי שהגיע לפתחנו
כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, קצת אחרי זכותנו ההיסטורית וקצת לפני חזונם של נביאי ישראל, הוא גם הבטיח שמועצת העם ומנהלת העם יפעלו כמוסדות מדינה זמניים עד ש - אוטוטו - אנחנו תופרים פה חוקה. חודשיים-שלושה גג ואז דברים יעבדו פה כמו באירופה. בכל זאת, לא בכל יום מקימים מדינה.
אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל. מתוך הכרזת העצמאות, מאי 1948
אבל יום למחרת פתחו צבאות ערב במלחמה. ואז היו עליות. והצנע. וכור היתוך. ומבצע קדש. ושישים ושבע. והתשה. ושבעים ושלוש. ושלום עם מצרים. ושמונים ושתיים. ואינפלציה. והאינתיפאדה הראשונה. ואוסלו. ושלום עם ירדן. ופיגועים. ורצח רבין. וקמפ דיויד. ועוד איתיפאדה. והתנתקות. וסבב. ועוד סבב. ועכשיו מלחמה.
שבעים וחמש שנים היינו עסוקים, וההבטחה ההיא לא קוימה.
יש כאלו שיגידו שהבעיה של ישראל היא שאין לה חוקה. שלו הייתה פה חוקה - דברים היו נראים אחרת. אבל חוקה היא רק הכלי לעיגון העקרונות, וככל שהכלי חשוב - העקרונות חשובים יותר. מכאן, שהחוב האמיתי שלנו איננו באי תיקונה של החוקה, אלא קודם כל באי קיומו של הדיון הלאומי סביב תוכן החוקה: כיצד אנחנו בונים מערכת שבה הרשויות פועלות בשם האינטרסים של האזרחים, וכיצד האזרחים מגדירים את האינטרסים הללו? איזה כוח אנחנו נותנים בידיים של אילו רשויות כדי שיוכל לבצע את תפקידן? וכיצד אנחנו מגבילים את הכוח הזה, בין הרשויות ובינן לאזרחים - כדי לשמור על ריבונות העם? במילים אחרת: איך אנחנו בונים מדינה שמשרתת את אזרחיה, כפי שהם משרתים אותה?
השאלות האלה נדמות ערטילאיות ולא רלוונטיות, אבל הקשר בין מערכת ההפעלה של המדינה לבין החיים של כולנו הוא ישיר: לו היינו מקיימים את הדיון הזה; לו היינו עונים על השאלות הללו; לא רק שהיינו בונים ישראל טובה יותר, אלא שהיינו גם לוקחים את האחריות על המדינה שלנו, כראוי לעם ריבון בארצו.
בזמן שאנחנו ממשיכים בתחביב הלאומי של כיבוי השריפות, דורות של תלמידים ממשיכים לעבור במערכת החינוך המתפוררת שלנו; הגורמים היצרניים במשק ממשיכים להאבק במבוכי הבירוקרטיה הממשלתיים; ורק לפני שלושה חודשים קיבלנו תזכורת כואבת במיוחד למה קורה כשהמערכת הציבורית החשובה ביותר - זו שאמורה לשמור עלינו - כושלת כשלון מהדהד. אם אנחנו לא מבינים את הקשר בין שיטת הממשל לכל אחד מהכשלים האלה, אנחנו מפספסים משהו מאוד בסיסי: שבמדינה שבה העם הוא הריבון - המדינה היא כלי בידי האזרחים; שאם הכלי הזה - באופן שיטתי - איננו משרת את האזרחים (והוא - בבירור - איננו) - ישנה בעיה בכלי עצמו; ושבמצב כזה - הדרך לגרום למדינה לשרת את אזרחיה היא באמצעות תיקון שיטת הממשל עצמה.
בחודשים האחרונים עברנו כאן מסע שתכליתו לנתח את המנגנון המדינתי של ישראל ולהראות כיצד היא איננה בנויה לשרת את אזרחיה (קישורים בסוף הטור): ראינו כיצד השיטה מובילה חדלי אישים למוקדי הכוח במדינה; כיצד האינטרסים של אזרחי המדינה אינם עומדים בראש סדר העדיפויות של הרשויות; כיצד הרשויות אינן מסוגלות להביא תועלת ממשית לאזרח; וכיצד - בסופו של דבר - בישראל מתקיימת מערכת יחסים מעוותת שבה המדינה אינה של האזרחים, אלא להיפך.
הגיע הזמן שנבין: מדינת ישראל איננה משרתת את אזרחיה בגלל שהיא איננה בנויה לעשות זאת. זו המציאות של השיטה הישראלית ושום בחירות לא יתקנו את זה. אם אנחנו רוצים תיקון - אנחנו צריכים לתקן את השיטה.
מכאן, שכל מאבק שתכליתו איננה תיקון אותה מערכת הפעלה - איננו מתמודד עם בעיית השורש. זהו לא רק המשך הויתור שלנו על הריבונות בארצנו, אלא הפקרת העתיד שלנו. התיקון בשיטת הממשל הוא חובה מוסרית שיש לנו כלפי הדורות שהיו כאן לפנינו וכלפי הדורות שיבואו אחרינו, וזוהי משימת הדור שלנו.
זה החוב הגדול שהגיע לפתחנו. אפשר וצריך לפרוע אותו, ואין ספק שהגיע הזמן.
שאלה של זמן
כמו כל החזר חוב, גם תיקון שיטת הממשל היא שאלה של עיתוי. מתי הזמן הנכון לבצע כזה תיקון? לפני שאנחנו ממחזרים את החוב ומשאירים אותו לדור שאחרינו, נכון לעצור ולחשוב לרגע: מה תהיה העלות של כזו דחייה והאם בכלל ניתן יהיה לבצע תיקון דור מהיום?
מנקודת המבט של המחיר, זה מאוד פשוט: ככל שהתיקון יתבצע מוקדם יותר - כן ייטב. כל יום שעובר ובו שיטת הממשל נותרת על כנה הוא יום שבו רשויות המדינה אינן פועלות בשם האינטרסים של העם; הוא יום שבו רשויות המדינה לא מצליחות להגדיר ולממש מדיניות בצורה אפקטיבית ויעילה; והוא יום שבו יחסי הכוחות בין הרשויות עצמן ובינינו לבין הרשויות אינם מוגדרים. הריבית הזו גבוהה, והיא רק נהיית גבוהה יותר עם הזמן.
מנקודת המבט של ההזדמנות, חשוב לזכור שרגעי משבר מאפשרים לנו לקבל החלטות שאחרת היה קשה לנו לקבל. אנחנו נמצאים בנקודה כזו כעת: חווינו טראומה לאומית שהראתה לנו - שוב - את ערוותה של המדינה; והעם, מצידו, הראה לנו כמה טובה יכולה להיות הארץ הזו. נקודת היציאה הזו היא רגע סינגולרי שמאפשר מהלכים היסטוריים, ולא בטוח שהוא יחזור.
ומנקודת המבט של האיום, צריך לזכור שככל שחולף הזמן - תיקון כזה יהפוך קשה יותר למימוש. השיטה הקיימת מיטיבה עם שחקנים פוליטיים וקבוצות אוכלוסיה מסוימים, ואלו פועלים כדי לבצר את הכוח שלהן ולמנוע כל שינוי בשיטה. היום, יש עדיין רוב גדול בעם מבקש מדינה שמשרתת את אזרחיה באופן שמתכתב עם רעיון ריבונות העם. קצת לפה, קצת לשם, על הרוב אפשר להסכים. האם זה יהיה בהכרח המצב בעוד דור מהיום? ממש לא בטוח.
ברור לחלוטין ששינוי כזה לא יקח יום ולא יומיים. יכול להיות שהוא ידרוש שנה ויכול להיות שידרוש דור. אבל אם אנחנו רוצים ישראל טובה יותר, אנחנו צריכים להתחיל אותו.
עכשיו.
אך אבא בשם אומרו תעזבנו יום יעזבך יומיים העגלה נוסעת אין עצור לא קפצת עליה היום חלפו חודשיים והנה נשארת מאחור. נשל הנחש - מאיר אריאל. המסר של השיר ושל הטור לא בהכרח תואמים, אבל המילים האלה פגעו בול.
לסיום
כשהייתי צעיר, אני זוכר שקינאתי בדורות שהיו כאן לפנינו. דור הסבים שלנו הקים כאן מדינה. דור ההורים שלנו נלחם עליה ובנה אותה. ומה לנו נותר? מהו הרגע המכונן שלנו?
אז הנה - גם לנו יש. אנחנו פשוט צריכים לפקוח את העיניים.
התיקון של ישראל - בניית ישראל שבה כל אחת מאיתנו יכולה לחיות את חייה ושבה כולנו יכולים לחיות את חיינו יחד - היא משימת הדור שלנו. היא עוברת דרך לקיחת אחריות שלנו על האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות יחד ודרך עיגון ההסכמות האלו בשיטת ממשל טובה יותר.
זוהי משימה עצומה שתניח את היסודות להמשך דרכה של האומה הישראלית לדורות הבאים. היא תדרוש תשתית רעיונית והיא תדרוש כוח פוליטי, אבל היא בעיקר תדרוש את ההתגייסות שלך ושל האנשים שסביבך לרעיון התיקון.
זו תכלית ראויה לדור שלנו, ואנחנו צריכים להתחיל במשימה הזו. עכשיו.
אנחנו עוד לא שם, שנתחיל?
מוקדש באהבה לכל האבות ולשבויים בעזה. תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה. אם מצאת ערך בדברים - העבירי בבקשה הלאה 👇.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב
לקריאה נוספת -
פתרונות והדרך לפתרון -
ניתוח הבעיה -
הבעיה הגדולה ולאן הולכים -