מתנגדי הממשלה: כך ניכשל בבחירות הבאות
- האזרח ג׳
- 25 באוק׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 9 בנוב׳
כשדונאלד טראמפ הכריז שהוא רץ שוב, אי אז בסוף 2022, חשבתי שזו בדיחה.
באותה התקופה חיינו בארה״ב, וכמו רבים אחרים - חשבתי שהרעיון שאותו טראמפ - שבכהונתו הראשונה איבדו את חייהם כחצי מיליון (!) אמריקאים בקורונה; שנבעט החוצה ע"י הבוחרים ב-2020; ושהוביל ניסיון הפיכה בגבעת הקפיטול - ייבחר שוב לבית הלבן, קלוש עוד יותר מהרעיון של בחירתו הראשונה.
הרבה מים זרמו בפוטומק מאז ועד לבחירות ב-2024, ואני מודה שבזמן אמת - לא הבחנתי בזרמים שהובילו אותו בחזרה לוושינגטון; אך שלוש שנים אחר כך - הדברים יותר ברורים:
יותר משזה היה ניצחון של טראמפ, זו הייתה תבוסה של הליברלים.
ככל שהליברלים - בבוּרותם וביוֹהרתם - הרחיקו עצמם מהציבור האמריקאי, זה הלך והתקרב לטראמפ.
ככה הליברלים הפסידו את הבחירות הגורליות ההן.
כעת, גם ישראל עומדת בפני בחירות גורליות, ושנתיים לאחר האסון הגדול ושבועיים לתוך הפסקת האש, ניתן לראות כיצד - אולי - גורל דומה ממתין גם לנו.
מתנגדי הממשלה - ואני בתוכם - קריאת ההשכמה הזו היא עבורנו.
מתכון להפסד
מאז חזרת החטופים - שהחיינו וקיימנו - אנו חוזים בהתפתחותו של ספורט לאומי חדש: מה באמת החזיר את החטופים?
האם אלו ההפגנות? או המלחמה? או אולי זה בכלל טראמפ?
למען האמת, הויכוח הזה החל מיד לאחר השבת השחורה (בזמנו: מה באמת יחזיר את החטופים?), אך בשבועות האחרונים — במוקד הויכוח מצא עצמו אחד צביקה מור, אביו של שורד השבי איתן מור.
מהי בעצם העמדה שמייצג צביקה מור? שהדרך להחזרת החטופים (ולהרתעה הנדרשת כדי למנוע הישנות של אסון כזה בעתיד) עוברת בהפעלת כוח חיצוני על חמאס, ולא באמצעות לחץ פנימי על הממשלה; ושעל ישראל - ועל הישראלים - להיות מוכנים לשלם את המחירים הכרוכים בכך.
״...גם אני מאוד מאוד אוהב את הבן שלי... אבל אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. ואני מוכן להחליף את הבן שלי... עשיתי את שלי. הבאתי משפחה, שמונה ילדים.... אם צריך להקריב את הקורבן, נקריב את הקורבן…". צביקה מור, ה-15 באוקטובר, 2025.
עכשיו, הטור הזה לא עוסק בטענה הזו או בדמויות שמציגות אותה, ולא בטענות ובדמויות מן העבר האחר (איכשהו, ובמחיר דמים שאותו שילמנו וכנראה נשלם, את הדיון המהותי בשאלה המוסרית והאסטרטגית הראשונה במעלה הזו - הצליחו מנהיגינו, התקשורת והציבור לפספס לחלוטין, למרות שהיו לנו רק שנתיים לקיים אותו). הטור הזה הוא עוסק בשאלה אחרת:
כיצד הגענו למצב שבו לטענה כזו - נכונה או לא בעינייך - אין מקום בדיון הציבורי, והיא הופכת למוקצה מחמת מיאוס? ולא פחות חשוב מכך, לאן מובילה אותנו אותה דה-לגיטימציה?
"אנחנו עדים כבר כמה ימים לקמפיין מכוער ודוחה של קומץ בני משפחות חטופים מפורום "תקווה" האזוטרי בממדיו, שמקבלים במה נדיבה ולא פרופורציונלית בכלי התקשורת - בדיוק כפי שקיבלו אותה אצל משפחת נתניהו. מודה שחשבתי להתעלם תחילה, אבל זה מתגבר ועובר לפסים של התקפות חסרות בושה נגד מטה החטופים ומרבית משפחות החטופים שהיו חלק ממנו. אולי זה נובע מהעובדה שהאחים של עמרי מירן וההורים של איתן מור ואבינתן אור צריכים להסביר להם או לעצמם למה הם נאבקו שנתיים נגד עסקאות שיחזירו אותם הביתה. אולי סתם מחוסר יכולת להכיר באמת ובמציאות, להודות בטעות ולבקש סליחה. אז האמת והמציאות מאוד ברורות ופשוטות. החטופים חזרו בעסקאות. חלקם יכלו לחזור בעסקאות ומתו בשבי. הלחץ הצבאי, פרט למקרים בודדים וספורים, לא החזיר חטופים. לפעמים הוא הרג חטופים. ההפגנות למען החטופים ומטה החטופים סייעו לחטופים בשבי להחזיק מעמד, ושכנעו את ממשל טראמפ והעומד בראשו לחתור לעסקאות להחזרתם. אלו עובדות, לא פרשנות. כל טענה אחרת היא לא רק שקרית, אלא גם כפיות טובה מאין כמוה״. אורי משגב, מה-18 באוקטובר 2025. לא משאיר הרבה מקום לדיון.
שלילת הלגיטימיות הזו כל כך נוכחת, משני הצדדים, שבְתאי התהודה שלנו כבר כמעט ולא שמים לב אליה. אך היא קיימת, והטענה שאני מבקש להעלות כאן איננה רק שהיא לא ראויה, אלא שהיא מאוד לא חכמה, שכן היא שומטת את הקרקע מתחת לניסיון לייצר לנו ממשלה טובה יותר.
זה לא ראוי
זה קל מאוד למחנה שמנגד לקחת מישהו כמו צביקה מור ולצבוע אותו בצבעי מטרה נוחים.
הוא הרי מתנחל.
ובטח תומך הממשלה.
והוא כנראה רוצה ליישב את עזה.
ולכן לא מעניינים אותו החטופים.
כולל בנו שלו.
עכשיו, אני לא מכיר את צביקה מור ולא מייצג אותו. אני גם לא חושב שאביו של חייל חטוף נמצא בעמדה טובה יותר לנתח את האופן שבו מדינה צריכה להתנהל. אבל כאשר מנקים את שלל הזהויות ש-הו-כל-כך-נוח-לנו להיאחז בהן, ושמים בצד את דעותינו שכבר-מזמן-הפכו-לעובדות, מה בדיוק בדברים של מור - ברמה העניינית - הופכים אותם ללא-לגיטימיים?
״אני רוצה לומר כאן בשם מדינת ישראל וממשלתה: יש לנו קווים אדומים. לא נחצה אותם. איננו עם מובס. איננו מדינה מנוצחת. עם חפץ חיים, המוקף מדינות עוינות ומאויים על ידי ארגוני טרור רצחניים - לא יכול, לא מוכן ולא יסכים להיכנע לכל תכתיב של אלה. ממשלת ישראל בראשותי לא תעשה כן.״ את הדברים האלה אמר ראש-הממשלה אהוד אולמרט, כשעידכן את האומה על החלטתו שלא לאשר את עסקת שליט, במרץ 2009. ראש ממשלה שהחליט לשים האינטרסים הלאומיים - כפי שהוא הבין אותם - לפני חתימה על עסקה על שחרור חייל חטוף. זו אותו אולמרט מתכנית ההתנתקות, זה שגם קידם את המשא ומתן על הקמת מדינה פלשתינית. לא מתנחל. לא משיחי. וגם אותו האשימו בהפקרה. בהסתכלות אחורה ועם יד על הלב, האם עמדתו הייתה לא-לגיטימית?
כשאנו בוחנים על עמדתו של מור סביב שאלת המלחמה והחטופים, ועל זו של אולמרט בסוגיית גלעד שליט, מדוע אלו לא לגיטימיות?
הרי אם המטרה היא אותה מטרה (החזרת החטופים), מדוע הערבות ההדדית של צד אחד (שמוכן לשלם מחירים כבדים, בדמות הפסקת המלחמה וחשיפה לסיכונים עתידיים) מוערכת יותר או פחות מהערבות ההדדית של צד אחר (שמוכן לשלם מחירים כבדים, בדמות המשך המלחמה וחשיפה לסיכונים מיידיים)? ואם הדיון הוא על המטרות עצמן (קידומה של עסקה והחזרת החטופים תחילה, כדי להציל את חייהם של פנים מוכרות; או - המשך המלחמה והכרעת החמאס תחילה, כדי להציל את חייהם של פנים לא מוכרות), מדוע איננו מסוגלים לקיים אותו?
בפתולוגיה שנקראת הדיון הציבורי בישראל, כל טיעון מצד אחד הופך לחלק מאידאולוגיה משיחית-פונדמנטליסטית, וכל טיעון מהצד האחר הופך למערכה מאורגנת לפגוע בישראל. לצד האחר יש אפס - אפס! - הגיון בדבריו, ויתרה מכך - המניעים הפסולים שלו - הרי להם ולנו סט ערכים אחר! - מצריכים גם את הוצאתו מהמחנה.
זה לא ראוי. לא בצד הזה ולא בצד הזה. אבל זה גם מאוד לא חכם, בעיקר עבור המחנה של מתנגדי הממשלה.
זה לא חכם
אחת האשליות המתעתעות והמסוכנות ביותר בתאי התהודה שלנו היא אשליית הסימטריה: הם כולם בעד, אז אנחנו כולנו נגד; הם כולם שחור, אז אנחנו כולנו לבן.
יש משהו מאוד חד-מימדי בתפישה הזו, שמייצרת אשלייה כאילו ה׳מחנה שלנו׳ הוא תמיד... ובכן, אותו מחנה.
שכולם בו חושבים כמוני, בכל מימד שלא יהיה.
קחו לדוגמה את המחשבה המדינית-ביטחונית. לכאורה, אם הישראלים מחולקים (בערך) חצי-חצי בין מתנגדי הממשלה לבין תומכיה, הסימטריה המדומיינת הזו מייצרת תפיסה כאילו חצי מהעם מחזיק באידיאולוגיה שמאלית וחצי באידיאולוגיה ימנית.
וזה ממש לא המצב.
חלוקת המנדטים בכנסת הנוכחית וזו המסתמנת בבחירות הבאות, מראה כי רוב מוחלט של הישראלים מחזיקים בדעות מדיניות-בטחוניות ימניות. אני לא טוען שזה טוב או לא טוב, אלא שזו המציאות: הליכוד. הציונות הדתית. עצמה יהודית. בנט. ליברמן. הייתי מנחש שגם חצי מהמנדטים של גנץ-אייזקוט-לפיד משויכים למחנה האידיאולוגי הזה. וכל זה - לפני המפלגות החרדיות. מה נשאר הצד האחר? הדמוקרטים, החצי האחר של מצביעי לפיד-אייזנקוט-גנץ, והמפלגות הערביות. תעשו את החשבון, ביחד - זה בערך 30 מנדטים. ביום טוב.
עכשיו תעזבו ראוי או לא ראוי, האם הממשלה הזו באמת נכשלת בגלל שהיא ימנית באג׳נדה שהיא מקדמת? והאם ההגדרה העצמית של המחנה שמבקש ממשלה אחרת חייבת להיות מבוססת על היותו לא-ימני?
אם כן - המספרים מראים שאפשר לקפל את הבאסטה כבר עכשיו, ואם לא - למה לעזאזל שהוא יצבע עצמו ככה?
במציאות שבה רוב הישראלים מחזיקים במחשבה מדינית-בטחונית ימנית (ויתרה מכך - שבה חלק גדול מהימנים מתנגדים לממשלה הזו), הדה-לגיטימציה של עמדות ימניות לגיטימיות - גם אם לא מוסכמות על ידי חלקים במחנה - היא בבחינת של המחנה המתנגד לממשלה ברגל של עצמו.
״שומעת למה חונכו הילדים שמצולמים עם שובו של איתן מור הביתה. יודעת שאבא שלו, צביקה, אמר שהיה מוכן להקריב אותו. יש אנחנו והם. אנחנו שרוצים לחיות במדינה יהודית דמוקרטית והם שמקדמים מדינה חשוכה רוויה בדם״. שקמה ברסלר, 21 באוקטובר. ׳אנחנו והם׳ מבוססי חלוקת ימין ושמאל היא אסטרטגיה תמוהה לייצר כאן גוש תיקון.
בחזרה לאמריקה, ומשם לישראל
אז איך טראמפ ניצח את הבחירות?
פשוט מאוד: הוא רכב על הגל של ליברלים שלאט-לאט איבדו את הקשר עם המציאות, כפי שראו אותה הבוחרים, וגרם לאמריקאי הממוצע לראות בהם חלופה לא משכנעת, שלא לומר מנותקת.
ואיך הליברלים הפסידו אותן?
פשוט מאוד: לא רק שהם לא היו מאורגנים לבחירות, ולא רק שהם לא הצליחו לשכנע במדיניות שלהם, הם המשיכו לבטל את טראמפ ואת בוחריו, מה שרק האיץ את כדור השלג שהוביל לבחירתו.
נשמע לך מוכר?
סיפור המעשה האמריקאי צריך להוביל את מחנה התיקון לשתי מסקנות: הראשונה, שאותה דה-לגיטימציה הזו אינה ראויה ואינה חכמה. והשנייה, שכדי לאגד מחנה הטרוגני - שמורכב מאנשי שמאל וימין - צריך לחפור עמוק יותר. זה מהלך שדורש תשתית רעיונית שחברי המחנה לא רק מוכנים להילחם עליה, אלא גם מוכנים להילחם עליה יחד.
שבת שלום, ושנצליח.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co