אשליות: הסמכות היא או של הכנסת או של בית המשפט. אין עוד אופציה.

״במדינה דמוקרטית העם הוא הריבון, אל תנסו לקחת מעם ישראל את הדמוקרטיה…״.

אלו מילותיו של יו״ר הועדה לחוק, חוקה ומשפט של הכנסת, שטען בבג״צ לפני כשבועיים כנגד העתירה לביטול התיקון לחוק היסוד: השפיטה (ביטול עילת הסבירות). העתירה הזו הביאה לקדמת הבמה את אבסורד השיטה והדיון סביבה, אבל לפני שניגע באלו ובדבריו של רוטמן, נתחיל מהשאלה שבבסיס המחלוקת:

למי הסמכות העליונה? האם לכנסת - לחוקק כל חוק? או לבית המשפט - לבטל כל חוק?

רוב הקוראות כנראה מסכימות עם אחת האפשרויות הללו ומתנגדים נחרצות לאחרת. וכאן בדיוק הבעיה: שתי החלופות שגויות. לא לכנסת ולא לבית המשפט נכון שתהיה הסמכות העליונה; אף האחת מהרשויות לא נכון שתגדיר את סמכויותיה שלה או של האחרות; ובעצם - שכחנו שחקן אחד קריטי במערכה הזו.

השבוע נתמקד באשליה כאילו הבחירה חייבת להיות בין הכנסת לבין בית המשפט בשאלת הסמכות העליונה, ונקנח עם השראה היסטורית על מצע אכזבה עכשווית. שנתחיל?

טענת הכנסת: בדמוקרטיה העם הוא הריבון. ואם הכנסת היא נציגת העם - אז מה שהכנסת מחליטה - הוא דבר העם. לכן - לה הסמכות ואל לו לבית המשפט להתערב בחקיקה של הכנסת

ננסה לאתגר כל אחד מהטיעונים כאן בנפרד, ולאור ההצלחה המטאורית-מינוס של הפורמט בשבוע שעבר - גם השבוע נשתמש בדיאלוג. הפעם, היות ושני הצדדים מתנהגים כמו ילדים, הדיאלוג יהיה בין ילדה (הכנסת) ובין אמה (האזרחית האחראית). הלאה:

ילדה: אמא, בית המשפט שוב רוצה לבטל לי חוקים! 🤬 אמא: למה? ילדה: לא יודעת, הוא אומר שזה אולי לא חוקתי… אמא: אוקיי… ולמה שהוא לא יבטל את החוק? ילדה: מה זאת אומרת למה?! כי אני הכנסת! אני מייצגת את העם וב-דמו-קרט-יה - כמו שהחבר׳ה שלו אוהבים להגיד - העם הוא הריבון! לכן - אני זו שקובעת! אמא: הבנתי… זה נכון שבדמוקרטיה העם הוא הריבון, וזה נכון שהכנסת פועלת בשליחות הציבור, אבל למה את חושבת שבית המשפט איננו פועל בשליחות הציבור? ילדה: כי אנשים מצביעים לכנסת… הם לא מצביעים לבית המשפט… אמא: אוקיי, אבל האזרחים גם לא הצביעו לצבא, נכון? או שאת אומרת שהצבא לא פועל בשליחות הציבור כי העם לא בחר בו? אני לא בטוחה שאני מבינה מה את אומרת… 🧐 ילדה: יודעת מה? קיבלתי, בית המשפט גם פועל בשליחות הציבור. אבל הנקודה שרציתי להגיע אליה היא זו: במקרה הזה, הכנסת - שהיא נבחרה ע״י הציבור - מחליטה על גבולות גזרה חדשים לבית המשפט, ואם היא מחליטה - אז היא מחליטה! ואם היא לא מחליטה - אז מי בכלל יכול להחליט על שינוי כזה? ואיזו זכות יש לבית המשפט להגדיר את הסמכויות שלו עצמו? הרי אי אפשר לנהל מדינה כאשר גוף אחד מחליט על הסמכויות של עצמו, נכון? 🤦‍♀️ אמא: בואי ננסה לפרק את מה שאמרת, כי יש כאן כמה חלקים: קודם כל, אני מסכימה שצריכה להיות דרך לשנות את השיטה, אחרת - אנחנו אף פעם לא נוכל לשנות משהו שלא עובד. בנוסף, אני מסכימה שזה לא הגיוני שרשות מדינה תקבל החלטה על הסמכויות של עצמה. זה באמת לא הגיוני. אבל מה שאני מתקשה איתו זה משהו אחר… ילדה: מה? אמא: שנינו מסכימות שרשות אחת לא יכולה לקבל החלטות שמגדירות את הסמכויות שלה, אבל אם את תגדירי את הסמכויות של בית המשפט, את לא בעצם מגדירה את הסמכויות שלך עצמך? כלומר, לצמצם את סמכויותיו של בית המשפט זה דה-פקטו להרחיב את הסמכויות שלך, לא? ילדה: כן, אני מניחה… אמא: אוקיי, אז למה זה לא נכון שבית המשפט יקבל החלטה על סמכויותיו שלו, אבל שאת כן תקבלי על סמכויותייך שלך? ילדה: 😕

אז מה היה לנו פה?

1. ״הכנסת מייצגת את העם״: כבר ראינו בפוסט של השבוע שעבר שזה ממש לא המצב…

2. ״הכנסת מייצגת את העם ובית המשפט לא מייצג את העם״: התפישה כאילו הכנסת והממשלה הן רשויות ׳של׳ העם ובית המשפט הוא מעין ישות שכופה את עצמה עליו היא בעייתית מאוד ומסוכנת מאוד. ועדיין, כדאי לשאול: האם יש דרך לייצר ייצוגיות של הציבור בבית המשפט, מבלי לייצר תלויות בעייתיות ברשויות השונות? התשובה לשאלה הזו היא כן, וניתן לקרוא על כך ב׳פתרון אחד לדוגמא׳.

3. ״לא נכון שבית המשפט יקבל החלטה על סמכויותיו, ולכן נכון שההחלטה הזו תהיה בידי הכנסת״. כאן רוב האנשים נופלים: הם מניחים שבגלל שהחלק הראשון של המסקנה נכון, אזי החלק השני של המסקנה נכון. וזו פשוט טעות: בין אם הכנסת תקבל החלטה ובין אם זה יהיה בית המשפט - יתקיים המצב שרשות ממשלתית תקבל החלטה על סמכויותיה שלה, כי כל הרחבת סמכות בצד אחד היא צמצום סמכות בצד אחר.

הטיעון האחרון מאיר את בסיס הבעיה שלפנינו. יש לבעיה זו פתרון, ונגיע אליו אחרי שנפרק לגורמים את טענותיו של (מצדדי) בית המשפט:

טענת בית המשפט: בדמוקרטיה חייבת להתקיים עליונות החוק, והיות ולבית המשפט התפקיד לשפוט על פי החוק - לו הסמכות לקבוע גם החוקיות של החוקים (לרבות חוקי יסוד)

כפי שעשינו קודם, נביא כאן את הדיאלוג שבין הילד (בית המשפט) לבין אביו (האזרח האחראי) -

ילד: אבא, הכנסת עוד פעם התחילה לעשות בלאגן. היא רוצה להגביל לי את הביקורת השיפוטית! 🤬 אבא: אוקיי, מה הבעיה עם זה? ילד: מה הבעיה עם זה?! שהיא נכנסת לי לעניינים. מה פתאום שהכנסת תגביל לבית המשפט את הסמכויות? אבא: רגע… איך אתה יודע מה הסמכויות שלך? 🤔 ילד: מה זאת אומרת?! אני מפרש את הסמכויות כמו שאני מפרש כל דבר, על פי מה שכתוב בחוק! אבא: ומה כתוב בחוק? ילד: האמת שלא כתוב במפורש. כנראה שאם מישהו היה כותב בצורה מפורשת מה כן ומה לא - לא היינו בסיפור הזה… אבל רגע, מה עם מגילת העצמאות? זה הרי מסמך מכונן, לא? אבא: אני איתך, אז מה באמת כתוב במגילה לגבי מערכת היחסים בין הכנסת לבין בית המשפט? ילד: לא רשום… אין שם שום דבר על מערכת הממשל עצמה… 😕 אבא: אוקיי… אז אם לא כתוב בשום מקום משהו מפורש על אותה מערכת יחסים, נראה שהדברים לא באמת מוגדרים. במצב הזה, מי תפקידו לכתוב את החוק כך שהוא יהיה ברור? ילד: אני מבין מה אתה אומר, אבל לא יכול להיות שהכנסת תגדיר את הסמכויות של בית המשפט. הרי זה ניגוד עניינים מובנה… אבא: זה אמנם ניגוד עניינים, אבל האם זה לא בית המשפט שפסילת החוק כרגע עומדת לפתחו? ילד: כן… אבא: ואם הכנסת נמצאת בניגוד עניינים, ואם גם אתה וגם הכנסת צדדים בעניין, אז האם גם אתה לא בניגוד עניינים? ילד: אני מניח… 😤

ומה היה לנו פה?

1. ״יש הגדרה מסודרת של סמכויות הרשויות״: מערכת העקרונות והכללים שמגדירה את היחסים בין הרשויות מעולם לא נכתבה, וגם אם נכתבה כטלאים - היא מעולם לא נחתמה ע״י הגורם היחיד - שלכאורה - כל הרשויות כפופות לו, גוף האזרחים.

2. ״אבל מגילת העצמאות!״: מגילת העצמאות היא מסמך מכונן יפהפה, אבל היא איננה מערכת הפעלה. היא הצהרת כוונת חשובה, אבל היא איננה חוקה. המחשבה כאילו ׳נאמנות למגילת העצמאות׳ משמעותה צד מסוים בדיון על מערכת היחסים בין הכנסת לבין בית המשפט היא - יותר מהכל - דוגמא מובהקת לשטחיות הדיון שאנחנו מקיימים.

3. ״לא ראוי שהכנסת תגדיר את סמכויותיה היא״: באותו האופן שחקיקת חוקים שמגדירים את סמכויותיו של בית המשפט ע״י הכנסת היא בגדר ניגוד עניינים, כך גם פסילת חוקים אלו ע״י בית המשפט היא בגדר ניגוד עניינים.

הגענו, אם כך, לפלונטר: מצד אחד לכנסת לא נכון שתהיה הסמכות להגדיר את סמכויותיו של בית המשפט, ומצד שני לבית המשפט לא נכון שתהיה הסמכות להגדיר את סמכויותיה של הכנסת.

מה עושים?

כמו תמיד, מתחילים מהבנת הבעיה. ובסיס הבעיה פה הוא התפישה כאילו מדובר במשחק סכום אפס בין הכנסת לבין בית המשפט, כאילו יש כאן רק שתי אפשרויות: או שהסמכות היא של הכנסת או שהיא של בית המשפט, ובכל מקרה - שהרשויות עצמן אמורות להגדיר את תחומי האחריות והסמכות שלהן. זה פשוט לא יכול להיות המצב, כי הן עצמן תלויות בהגדרה זו ולכן -כל החלטה שלהן תהיה נגועה. אבל אם הרשויות לא יכולות לקבל כזו החלטה, אז מי כן?

פה נכנסים האזרחים לסצנה 🫵

בניגוד לרשויות, שהן עצמן וחבריהן תלויות בהחלטה באופן ישיר, האזרחים אינם נמצאים בכזה ניגוד עניינים. האזרחים ישאפו לקבל את ההחלטה שתשרת אותם באופן הטוב ביותר, ולכן - אם התכלית של רשויות המדינה היא שירות האזרח - החלטה של האזרחים תשרת תכלית זו בצורה הטובה ביותר. ומעבר לכל אלו - כריבון במדינה שממנה את אותן רשויות - זו הזכות והחובה של האזרחים לקבל את ההחלטה הזו בעצמם. במילים אחרות:

היחידים שיש להם הסמכות הערכית לקבל החלטה על תחומי הסמכות והאחריות של רשויות המדינה הם האזרחים

לצערנו, זו לא המציאות בישראל. למה בעצם? כי אנחנו, כאזרחים, מעולם לא קיבלנו על עצמנו את תפקיד ההורים האחראיים בסצינה הזו, ואנחנו ממשיכים לדמיין לעצמנו שאנחנו הילדים שאמורים להמתין למוצא פיהם של אחרים. נסביר -

1. ראשית, אזרחי ישראל מעולם לא הגדירו את המערכת הכללים והעקרונות על פיה הם מבקשים לנהל את מדינתם. וכל עוד האזרחים אינם חתומים על כזה חוזה, הוא פשוט לא קיים.

2. שנית, הורגלנו לחשוב שאנחנו הם הכלים במשחק שבו משחקות רשויות המדינה, במקום שאלו יהיו הכלים שבידינו. בסצינה המדוברת, במקום להיות הורים שמקבלים החלטות ולוקחים עליהן אחריות, אנחנו מתנהלים כמו אחד משני סוגי הורים -

   1. ההורה המעודד - אלו הורים שתופסים צד ופשוט מעודדים את אחד הילדים. הם משוכנעים בצדקת הדרך שלהם, אבל אינם מבינים שאין פה באמת משחק סכום אפס, אלא הורה שנעדר מהסצינה. הם לא מקבלים שגם אם הם ממש - אבל ממש - חשדניים כלפי הילד האחר, ניצחון של ילד הוא לא באמת הפתרון. לא בגלל שהפתרון איננו נכון, אלא בגלל שמקור הסמכות איננו נכון. רוב הסיכויים שאת בקבוצה הזו.

   2. ההורה הרשלן - אלו ההורים שיושבים בצד, ומצקצקים על כך שהילדים שוב רבים, תוך כדי שהם משלמים את כל המחירים של הכשלון הזה. הם ממתינים שהילדים יפתרו את הבעיה, אולי אומרים להם נו-נו-נו בבחירות, אבל לא באמת עושים שום דבר כדי לאכוף את הדרישות שלהם, ולרוב גם לא ממש יודעים מהן ולמה. אם את חלק מהקבוצה זו - כולי תקווה שכרגע יצאת ממנה.

במקום לקחת אחריות על המשחק כולו, אנחנו אוהדים קבוצה אחת

בתור הורים אחראים, על האזרחים לקחת אחריות על המצב הזה ולהגדיר את מערכת היחסים בין הרשויות. לא על ידי צידוד בצד אחד באופן עיוור, אלא על ידי גיבוש של אותה מערכת עקרונות וכללים - היא החוקה - חתימה עליה והפיכתה לחוק העליון במדינה, זה שכל אחת מהרשויות כפופה לו. זה אמנם נשמע בלתי מושג, אבל זה כבר קרה בהיסטוריה, וזו במקרה גם הדרך היחידה והכי טובה לצאת מהפלונטר הזה. איך עושים את זה? הנה כמה מחשבות על הדרך אל לפתרון.

אם נחזור לדבריו של חבר-הכנסת רוטמן איתם פתחנו, נגלה שהוא צדק במילותיו וטעה בכוונתו. במדינה דמוקרטית העם הוא אכן הריבון. אך הכנסת אינה העם. גם בית המשפט אינו העם. העם הוא העם. ובין אם הכנסת תחליט בשמו כיצד הרשויות יפעלו או בית המשפט יחליט - שניהם יקחו לו את הדמוקרטיה. הגיע הזמן שהעם יקח אחריות על הדמוקרטיה שלו.

שבת שלום, ושנצליח.

—

נ.ב.

יום שישי הקרוב הוא ה-6 באוקטובר, 50 שנים בדיוק מאז פרוץ מלחמת יום כיפור. בשבועות האלה - בין ציון מלחמה אחת שכמעט הביאה עלינו כליה לבין מה שמתחיל להרגיש כמו מלחמה מסוכנת אף יותר מבפנים - נזכרתי בנאום של אחד, אברהם לינקולן.

ב-19 בנובמבר, 1863, האיש הגדול הזה עמד על האדמה ספוגת הדם בגטיסבורג, ודיבר אל עמו. ב-272 מילים - הוא הצליח לא רק לרומם את רוחה של אומה מדממת - אלא גם לעצב אותה סביב חזון מאחד, דורות קדימה. הוא עשה זאת בענווה רבה, בתקופה שבה חירות ושוויון עוד לא היו נורמה שעליה נלחמים. והוא עשה זאת מבלי להאשים אף אחד, למרות שארצו עדיין הייתה במהלכה של מלחמת אזרחים שסופה עוד לא נראה באופק.

כמעט 160 שנים אחרי כן, איש קטן אחד, ראש ממשלת ישראל, הצליח לעשות בדיוק את ההפך. על סיפה של מלחמת אחים, הוא החליט להוסיף עוד שמן למדורה. בעוד ציוץ. שום חזון, שום רעיון. הוא רק האשים. הוא הדיר אחים מעמם, בארצם שלהם, בעירם שלהם. הוא הסית ופילג ושיסה תוך שהוא מטיף לסליחה, למחילה ולאחדות. וכל זה - ביום כיפור עצמו.

שתלך מאיתנו הקטנות, ובואי הגדלות.

הנה אותן מילים שנשא הנשיא לינקולן לעמו. כפי שהן היו רלוונטיות אז בארה״ב, הן רלוונטיות היום בישראל - 50 שנים לאחר המלחמה ההיא וגם בעת הנוכחית -

״לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים. עתה, כשאנו מצויים במלחמת אזרחים גדולה הבוחנת האם אומה זו או אומה כלשהי, שכך לידתה ושבכך היא דבקה, עתידה להאריך ימים, נפגשים אנו בשדה מערכה גדול של אותה המלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה, כבית מנוחת עולמים לאלו שמסרו את חייהם למען חייה של אומה זו. אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה. אולם, במובן עמוק יותר, איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש – איננו יכולים לרומם – קרקע זו. האנשים האמיצים, חיים או המתים, אשר נאבקו כאן, הם שקידשוה, הרבה מעל מה שבכוחנו הדל להוסיף או לגרוע. העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו - כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי שלטון על העם, בידי העם, למען העם, לא יכלה מן הארץ.״