שנה טובה: על כוח, עצב ואשליית ה-ד-מו-קרט-יה

צאת השבת הפכה למעין שגרה טקסית יפה שכזו.

כמו טיפות של גשם הם מתחילים להתהלך.

יוצאים מהבתים לרחובות ומהרחובות לצמתים,

וכמו פלגים של מים שנפגשים - האנשים מתחברים והזרם מתגבר.

בהפגנה אני מתבונן בהם. יש שם מכל הצבעים ומכל הגדלים. לחלק שלטים, לרובם דגלים ולכולם הרבה מאוד רוח.

וזה ממלא אותי בכוח, כי מתי בפעם האחרונה באמת אכפת היה לנו ממשהו, ביחד?

---

הדוברים בהפגנה מדברים מדם ליבם. לב בהחלט יש שם, לפעמים אני תוהה לגבי השכל.

כעת עולה לבמה עוד דוברת. אבל היא לא דוברת, היא צועקת. משהו על בית המשפט. ועל הממשלה. ועל איזונים ובלמים. ועל החינוך. ועל שומרי הסף. ועל כיבוש. ועל חוקה. ועל חוזה שהופר. ועל בושה. ועל ד-מו-קרט-יה.

והאנשים שואגים בחזרה: ד-מו-קרט-יה! ד-מו-קרט-יה! ד-מו-קרט-יה!

ואני שומע אותה ושומע אותם ואני שואל את עצמי אם הקהל הגדול הזה מבין את האשלייה שבה כולנו חיים. שהכאב והמחאה הזו אולי בני חודשים, אבל המחלה בת דורות. ושהכשלים שהובילו אותנו למצב הזה - הם בעצם מה שאנחנו קוראים לו ד-מו-קרט-יה.

שחברי הכנסת לא עובדים אצל הציבור כי הם לא נבחרים ע״י הציבור, ואת זה אנחנו המצאנו.

שממשלות נשלטות ע״י מפלגות מיעוט, ובזה אף פעם לא טיפלנו.

שבעוד הקרב על עצמאות בית המשפט הוא הקרב על קו ההגנה האחרון שלנו, את קו ההגנה הראשון - הכנסת - זנחנו מזמן.

ושלדמוקרטיה יש באמת יותר מפירוש אחד ושאת הדיון הלאומי הזה מעולם לא קיימנו. אפילו לא עכשיו.

שבעצם - דמוקרטיה אמיתית מעולם לא הייתה פה, אבל זו ה-ד-מו-קרט-יה שאנחנו נלחמים לחזור אליה.

וזה מעציב אותי מאוד.

---

השנה החולפת הייתה שנה כואבת מאוד, אבל טובה מאוד. כואבת זה ברור, טובה כי התעוררנו. כי יצרנו רגע והזדמנות.

אם הייתה לי משאלה אחת לשנה החדשה היא הייתה זו: שנצא מהאשליות. שנמשיך את המסע שהתחלנו. שנשאל את השאלות הקשות. שנסתכל על עצמנו במראה. שנבין את גודל הרגע. שניקח את ההזדמנות בשתי ידיים.

אם נעשה את זה, במקום להסתכל אחורה, נוכל להתחיל לבנות קדימה. ואז - אולי אז - יהיה לנו תיקון.

הנה כמה מחשבות על אשליות.

שנצליח ושתהיה לכולנו שנה טובה.