ממזרים חסרי אידיאולוגיה
- 1 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
אי אז בתחילת השבוע, הודיעו נפתלי בנט ויאיר לפיד על ריצה משותפת.
בימים שלאחר מכן, בזמן שהפרשנים המשיכו ללהג,
באוויר כבר ניתן היה להרגיש שתי תחושות.
אחת הייתה של אופטימיות שכזו, שהנה - גם מי שאינם מסכימים יודעים לשלב ידיים, למען תכלית משותפת. בהחלט משב רוח מרענן.
השנייה הייתה של אותה ציניות מוכרת, זו שמחלחלת כמו מים לתוך סדק, ובאמת - החורף האחרון היה מבורך בגשמים.
באוטו, בדרך הביתה, שמעתי את אחד משדרני הרדיו מטיל-ספק-ספק-מגחך במהלך האיחוד. הרי אלו דמויות עם שתי אידואולוגיות שונות, הוא טען, וריצה משותפת - משמעותה ריצה חסרת אידיאולוגיה.
לכאורה, היה משהו בדבריו.
לכאורה.
איפה האידיאולוגיה שלנו, איפה?
לפני הכל, חשוב לומר: בישראל של 2026 קשה לדבר על אידיאולוגיה.
בארץ שבה ממשלת הימין מלא-מלא מחלקת קצבאות בסיטונאות, ושבה המרכז-שמאל מעלה על נס את ממלכת האקזיטים, קשה לומר מהי ההשתייכות הרעיונית - אם בכלל - שמניעה את כולנו.
ובהקשר הזה, התשובה הקלה לאותו שדרן היא שאין אידיאולוגיה.
פשוט אין. בשום מקום.
שזה הכל פוזיציה: שעצם הדיון על אידיאולוגיה נבוּב יותר ממנה, ולכן - לבוא בטענות לבנט וללפיד זה פשוט לא הוגן, ולא רלוונטי.
זה באמת קל.
אבל התשובה הקשה והנכונה יותר, היא שלצד ההבדלים בין ימין לשמאל, איחוד כזה אינו מעיד על היעדר אידיאולוגיה. ושלמעשה, הוא מייצג (או ליתר דיוק - יכול לייצג) אידיאולוגיה בסיסית וחשובה יותר, שחסרה מאוד במקומותינו.
כדי להסביר את הטענה הזו, ניקח צעד אחורה וננסה להבין כיצד אנחנו - הישראלים - בכלל מתייחסים למה שאנחנו קוראים לו ׳אידיאולוגיה׳.
מי את, האידיאולוגיה הישראלית?
כישראלים, המחשבה האידיאולוגית שלנו מחולקת בדרך כלל לשתי שכבות מרכזיות:
השכבה הראשונה היא השכבה הקיומית. בשכבה הזו נכנס הרעיון הציוני (לצד רעיונות אנטי-ציוניים) הבסיסי שאומר שיש צורך בבית לאומי לעם היהודי, ושישראל נדרשת להגן על עצמה מפני איומים חיצוניים. היות ורוב רובם של הישראלים מחזיקים ברעיון הציוני, הוא כמעט ואינו מעניין בהקשר של הדיון כאן.
השכבה האחרת היא אותה חלוקה של ימין ושמאל, שהיא חלוקה שעוסקת במדיניות של רשויות המדינה (בטחונית, מדינית, כלכלית, חינוכית ועוד). בין אם החלוקה הזו רלוונטית או שכבר איננה כזו, זו השכבה שתופסת רוב המקום בדיון ה׳אידיאולוגי׳ שלנו, גם כאשר היא ריקה לחלוטין מתוכן.
אך מה שחשוב לזכור בהקשר של אותה שכבה שנייה, הוא שהיא מניחה שרשויות המדינה אמורות לפעול ופועלות על פי עקרונות בסיסיים של ריבונות העם. כלומר, בכל דיון שאנחנו קוראים לו ׳אידיאולוגי׳ - הנחת העבודה שלנו היא שהרשויות כבר פועלות בשם העם ולמען העם. שכולנו כבר הסכמנו על הרעיון של ריבונות העם, וכי יש לנו שיטת ממשל שדואגת לכך שהרעיון הזה יתממש.
ופה - בדיוק - נמצאת השכבה האידיאולוגית החסרה, זו ש - אולי, הלוואי - תתפתח כאן בשנים הקרובות.
השכבה האידיאולוגית החסרה
למה חסרה?
כי מה שהממשלה הזו הוכיחה מעל כל צל ספק, למרות שהיה מנת חלקנו כבר עשרות שנים, הוא שאין קשר בין הפעילות של הרשויות לבין מה שהעם מבקש. בגיוס, בתקציב, בועדת החקירה ובעוד אינספור דוגמאות - הרשויות הראו לנו שהקשר הזה לא קיים: שבין בית המשפט לבין הכנסת יכול להמשך מאבק סמכויות שהציבור אינו חלק ממנו, שהממשלה יכולה להישלט על ידי מיעוט, ושהכנסת יכולה להצביע בניגוד לרצון העם.
אוקיי... ואיך כל זה קשור לאידיאולוגיה?
זה קשור לאידיאולוגיה בשני אופנים מהותיים: קודם כל, בהסכמה (או אי ההסכמה) שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה שבה העם הוא הריבון, ושהרשויות צריכות להיות באות כוחם של האזרחים. ושנית, בדיון ה*אידיאולוגי* על האופן שבו נתרגם את רצון העם לפעילות של הרשויות (כלומר - בשיטת הממשל הנבחרת).
שני הדיונים הללו הם דיונים אידיאולוגים ראשונים במעלה. הדיון הראשון יכול להישמע טריוויאלי, אבל יגדיר חלוקה מחנאית אחרת מזו שאנו מכירים, כזו שמחברת בין ימין לשמאל במקומות שבהם רעיון ריבונות העם חשוב ממדיניות כזו או אחרת, וכזו שמפרידה בין שותפים למדיניות שאינם רואים עין בעין את תפקיד הרשויות. ואילו הדיון השני - שהוא נדבך יסוד בדיון האידיאולוגי של אומות אחרות - עבר לנו מעל הראש: איך בוחרים נציגים לכנסת? איך ממנים שרים לממשלה? מהי ההפרדה הרצויה בין הכנסת לבין הממשלה לבין בית המשפט? ומי - בסופו של דבר - מגדיר את כל חוקי המשחק האלה?
זו השכבה האידיאולוגית האמיתית שמחברת בין לפיד ושל בנט, ושמבדלת אותם מזו שמציגה הממשלה. האידיאולוגיה הזו אומרת דבר מאוד פשוט, שרובנו כבר שכחנו או פשוט עיוורים לו: במדינה שבה העם הוא הריבון, הרשויות הן באות כוחם של האזרחים, וכדי שזה יקרה - שיטת הממשל שלנו נדרשת להיות בנויה לכך.
לסיום
האם בנט לפיד שם? עדיין לא.
בנט אמנם דיבר על קציבת כהונה, אבל לא הציג תפיסה רעיונית מגובשת של רשויות שמשרתות את האזרחים, ושיטת ממשל שבנויה לכך.
הוא לא דיבר על האופן שבו נבחרים נציגינו לכנסת, לראשות הממשלה או לבית המשפט.
הוא לא דיבר על ההפרדה או האיזונים בין הרשויות.
וגם המילה שהוא זרק על חוקה העידה יותר על היעדר תשתית רעיונית מאשר קיום שלה.
בקיצור - הוא פספס את המסר שהרשויות בישראל אינן פועלות כבאות כוחו של העם, ושהסיבה לכך מבנית.
אבל כל זה לא אומר שאין ולא יכולה להיות אידיאולוגיה שמחברת בין אנשי ימין לבין אנשי שמאל; שמדינה שפועלת בשם אזרחיה אינו רעיון נשגב שאפשר וצריך להילחם עליו; או שמי שמצדדים בו הם ממזרים חסרי אידיאולוגיה.
הדבר היחיד שזה אומר הוא שטרם הבנו זאת.
וזה - ממש בידינו.
שבת שלום, ושנצליח.
---
נ.ב -
הטורים השבועיים האלה הם רק דרך להנגיש את רעיונות העומק שמוסברים ב׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ הוא חיבור שמבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה לישראל תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
