השבוע, במן רגע רגיל שכזה, הבן שלי ואני דיברנו על תחפושות לפורים, ונזכרתי באמא שלי.
אמא שלי, מורה לאמנות בכל נימי נפשה, הייתה יהודייה שהאמינה בדרכה, אבל על סדר פורים היא הקפידה בקנאות.
והסדר הזה ארך שבועות: היו בו דמיון וחשיבה, והיו בו הכנה ועבודה; וממש כמו טלאים של תחפושת שמרכיבים שלם חדש, מה שחיבר ביניהם היו הרבה אהבה, צחוקים וחדוות עשייה.
עם השנים הבנתי שיותר משאהבה את התחפושות, היא בעיקר אהבה לברוא אותן. שהסדר הזה והחג הזה היו התחפושת שתפורה למידותיה.
השבוע, בזמן שישראל התווכחה על אם ואיך נכון לשמוח, אמא שלי העלתה בי חיוך ועצב. חיוך - בגלל אותו סדר קסום שטבעה בנו; ועצב - על לכתה, אבל גם על המסיכות שכולנו עדיין עוטים.
שנים עשר חודשים, לקח אחד
חלפה שנה מאז שהתחלתי במסע הזה, ובשבועות האחרונים התחילה לצוף השאלה: מה בעצם למדת מהתקופה הזו?
אז כן, לפני שנה רק התחלנו לארוז את החיים שלנו מעבר לים; ובאמצע הקיץ נחתנו ישר לתוך המאבק הפנימי; ובספטמבר הילדים התחילו מסגרות החדשות; ואז חגים; ואז - רגע לפני החזרה לשגרה - אותה שבת שחורה, ומאז - מלחמה ללא אופק ברור.
ומנקודת המבט הזו - בשנה הזו כנראה חווינו יותר מכל שנה אחרת.
אבל מהזווית המסוימת של השאלה: ׳איך אנחנו בונים ישראל טובה יותר?׳ - הדברים נראים קצת אחרת.
זה נכון שבשנה הזו קיבלנו אינספור תזכורות לכך שישראל היא מדינה שאינה משרתת את אזרחיה: משרדים מיותרים שממשיכים לשרוף את כספי הציבור; הפארסה הפושעת של חוק הגיוס; וניהול המערכות הכושל בזמן מלחמה - היו רק כמה דוגמאות שמראות לנו כיצד ישראל והישראלים כבר לא משחקים עבור אותה הקבוצה.
בשבת שעברה פורסמה כתבה בטלוויזיה שמספרת את סיפור תעשיית הפטורים לצבא. אותה מדינה שמאלצת את בנותיה ובניה להאריך את שירותם הצבאי, נותנת את חסותה למפעל שפוטר אוכלוסיות אחרות מלשרת אותה, ומממנת אותו באמצעות הכספים של אזרחיה המשרתים. בכל מקום אחר זו הייתה רעידת אדמה, אבל בישראל כמו בישראל - בחדשות של ראשון כבר דיברו על משהו אחר.
באותה העת - גם כשליה של שיטת הממשל הפכו בולטים יותר: חברי כנסת שממש אומרים לנו שהנאמנות שלהם היא למתפקדי המפלגה ולא לציבור הבוחרים; שרים, שבזמן מלחמה פועלים כנגד עמדת הממשלה שהם חלק ממנה; וראש ממשלה שנשלט ע״י מפלגות המיעוט - היו רק חלק מהדוגמאות שמראות לנו כיצד מערכת ההפעלה של המדינה אינה בנויה לכך שהמדינה תשרת את אזרחיה.
במהלך הדיונים בכנסת על תקציב המדינה, חבר הכנסת אליהו דנינו מהליכוד הכריז כי לא יצביע בעד התקציב כל עוד סעיף שפוגע בקהל המצביעים שלו בפריימריז לא יוסר ממנו. מול המצלמות, בדיון הרשמי בכנסת - חבר כנסת בישראל אומר לנו שהוא לא עובד אצל הבוחרים, אלא אצל המתפקדים במפלגה. לאותו חבר כנסת, אגב, היו פחות מ-10,000 קולות, והוא חבר במפלגה עם הפריימריז הגדולים ביותר בישראל.
העניין הוא שלא חידלון המדינה ולא כשלי השיטה חדשים.
זו אותה המציאות שהייתה כאן לפני המלחמה (תחשבו רפורמה-הפיכה), שהייתה כאן בממשלה הקודמת (תחשבו על מה נפלה) ושהייתה כאן בכל הממשלות שקדמו לה (תחשבו שמונה שרי חינוך בשתים עשרה השנים האחרונות, ועל השירות שקיבלו הילדים מאותה מערכת).
מה שכן התחדד לי - וזה הלקח שלי מהשנה הזו - הוא התפקיד שלנו בטרגדיה הזו: שהשיח שלנו סביב הסוגיות הללו - בכל נקודה על הקשת האידיאולוגית - הוא מלא בוּרות וקִבעונות, ושהוא זה שעומד בינינו לבין התיקון.
איך זה נראה בפועל? ברוב השיחות בהן עולה שאלת שיטת הממשל, התגובה הראשונה שאני מקבל היא ביטול ספוּג בביטחון: זה מתחיל בהצגת חזות של ידע (הפופולריים: ״הרי ניסינו כבר בחירה ישירה וזה לא עובד״, ״ראית מה קורה באמריקה?!״, ״אבל יש פה בחירות, אז זה מה שהעם רוצה!״), שאחריו ניסיון בזק להסיט את הדיון לפורמט הקבוע של ימין-שמאל-כן-ביבי-לא-ביבי-דת-ומדינה-והלהיט-החדש-ליברלים-שמרנים. וכמעט בכל פעם, כשהחזות הזו - שלרוב היא לא יותר מתחפושת - נפגשת עם השאלה הראשונה שמאתגרת אותה (נניח: ״מה בין ימין או שמאל ליכולת של ראש הממשלה לנהל את ממשלתו מבלי להיות תלוי בגורמים קיצוניים? לאחריות של חברי הכנסת כלפי ציבור הבוחרים ולא למנגנוני המפלגה? ליכולת של העם לבחור את שיטת הממשל נכונה לו?״) - היא קורסת, ובמקומה מבצבצים סימנים של קיבעון ומבוכה שרק מאיצים את הדרך לנושא השיחה הבא. לפעמים, למדתי, הרבה יותר נוח עם המסיכות.
לסיום, זה האתגר של השנה הקרובה
אם רוב הישראלים יכולים להסכים שישראל שבנויה לשרת את אזרחיה היא מטרה חשובה יותר מכל מדיניות כזו או אחרת, ושהדרך לשם עוברת דרך תיקון שיטת הממשל, למה אנחנו לא מתקנים את השיטה?
למה אנחנו מתעקשים להמשיך להתקוטט על הפחות-חשוב שאנחנו לא-מסכימים עליו, כשאנחנו יכולים להסכים על היותר-חשוב שאנחנו כן-מסכימים עליו?
תשובה טובה - אין לי לשאלה הזו, אבל אני כן יודע שללא תמיכה ציבורית בתיקון השיטה - תיקון כזה לא יקרה.
וכדי לייצר כזו תמיכה, קודם כל צריך להחליט שזו המשימה: להרחיב את המעגל. לייצר קבוצה של אנשים שיהיו מוכנים להוריד את המסיכות ולהסביר - בעיקר לעצמם - למה זו הבעיה הגדולה שעומדת לפתחינו.
אז אחרי הטור של שבוע שעבר (זוגתי בהחלט עשתה לי את הפרצוף: נאה-דורש-נאה-מקיים), בשבועות הקרובים אני רוצה לגבש קבוצות של אנשים שפשוט מוכנים להקשיב ולדבר, בניסיון להרחיב את המעגל ולהניע תנועה אחרת. השיחה הזו תיקרא ׳שיעור אזרחות׳ והיא תהיה מסע מקוצר לבחינה של שיטת הממשל וההשפעות שלה על החיים של כל אחת מאיתנו, שתיגע גם במה עושים עם כל זה כדי שנוכל באמת לתקן.
הרעיונות כבר מוכנים, עכשיו צריך שותפים לדרך: אם את מוכנה לתרום למאמץ - בהשתתפות, במקום או בקהל - שלחי לי הודעה במייל שמופיע למטה ותודה גדולה מראש.
חג פורים שמח, אמא, ככל שנכון.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.