בחלוף יותר מחצי שנה,
יותר ממאה ילדים, נשים וגברים
עדיין חטופים בעזה.
ובשבוע הבא,
אנחנו עומדים לציין
את חג החירות.
על הניגודיות המצמררת הזו יעמדו, בצדק, רבים בחג הזה, שכן היא הזועקת לשמיים. אבל השבוע - ודווקא השבוע - אנחנו ניגע בשאלה אחרת:
אם חירותו של אדם היא החופש לבחור כיצד יחיה את חייו, מהי חירותו של עם?
חירותו של עם: קווים לדמותה
כשאנחנו מדברים על הזכות לחירות, אנחנו לרוב מתכוונים לחירותו של האדם הבודד: זו שמתחילה בחופש לחיות ושממשיכה בחופש הביטוי, חופש העיסוק וכן הלאה. ולמרות שיש לנו ויכוח על המקום של כל אחת מהחירויות הללו, המשמעות שלהן די ברורה.
אבל חג הפסח, החג שבו יצאנו מעבדות לחירות, הוא יותר מאשר חג החירות של הפרטים שהם אנחנו.
הוא חג החירות של עם.
וכאשר אנחנו מדברים על עם, המשמעות של הזכות לחירות הופכת להיות הרבה פחות ברורה. הרי עם הוא אוסף של פרטים שלכל אחד מהם יש החירויות שלו והבחירות שלו. במצב הזה, האם בכלל קיימת חירות של עם? ואם כן, מהי בעצם?
ברמת הזהותית, כאשר פרטים בוחרים לשייך את עצמם לעם - שתי בחירות למעשה מתקיימות במקביל: הראשונה היא הבחירה של הפרטים, שמשייכים את עצמם לקבוצה ובכך מגדירים את זהותם; והשנייה היא הבחירה של הקבוצה, שמגדירה את עצמה בצורה מסוימת, ובכך מגדירה את זהותה שלה. זו החירות הבסיסית ביותר של עם ודוגמא אחת למימוש שלה הייתה אי שם ב-1948.
אבל ברמה הפרקטית, עמים משתמשים באמצעי שנקרא מדינה כדי לנהל את חייהם המשותפים. והיות והמדינה היא למעשה ההסכם בין אזרחיה שמגדיר כיצד הם ינהלו את חייהם המשותפים, אנחנו יכולים לגזור מכאן את המסקנה הבאה: שכאשר אנחנו מדברים על עם ומדינה, החירות הבסיסית ביותר של עם היא החירות לבחור את ההסכם שמגדיר את מדינתו.
אז בחג הפסח הזה, כאשר אנחנו חוגגים את חירותו של עם ישראל במדינת ישראל, נכון גם לשאול את הקושיה:
מתי בדיוק אנחנו בחרנו את ההסכם שמגדיר את מדינתנו?
אבל מתי בדיוק אנחנו בחרנו שחברי הכנסת שלנו לא יבחרו על ידינו? שהכנסת תהיה משועבדת לממשלה, ולא תוכל לבקר אותה? שהממשלה, שאמורה לייצג את הציבור, תהיה נשלטת ע"י מפלגות מיעוט? ששופטים ייבחרו במחשכים ע"י חדלי אישים שנגועים באינטרסים זרים? מתי בדיוק כל זה זה קרה? ואם זה לא קרה, מה זה אומר על החירות הכי בסיסית שלנו: לבחור את האופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו במדינה שלנו?
לסיום, חג החירות כציווי
השבוע, שני אירועים מצאו את דרכם למהדורות החדשות, רגע לפני שנבלעו בחור השחור של כותרות האתמול:
הראשון היה ישיבת הכנסת שכונסה כדי לדון בחטופים, אליה טרחו להגיע רק חברי כנסת ספורים;
השני היה החשיפה של הקלטות השיחות בין שרת המשפטים לשעבר וראש לשכת עורכי הדין לשעבר, שיחות שנתנו לנו הצצה (או: הרחה) נדירה לסירחון שעולה מהאופן שבו ממונים שופטים בישראל.
ובאמת, בצל המתיחות המתגברת עם אירן או המלחמה בעזה או כל-תירוץ-אחר-שלא-נמצא-לעצמנו, אולי אירועים כאלו לא יכולים לתפוס כותרת ראשית? הרי עכשיו יורים, אז מה עכשיו תקינות ממשלית?
אבל כשמסתכלים על איך בכלל הגענו למקום שאליו הגענו, מבינים שהכל קשור: ששיטת ממשל שמייצרת רשויות שאינן פועלות בשם האינטרסים של אזרחי המדינה ושאינן מייצרות להם תועלת - היא זו שקובעת את המסלול שעליו אנחנו נמצאים. שיש קשר ישיר בין אותו הסכם שאנחנו אמורים להיות חתומים עליו לבין התוצרים שהרשויות הללו מספקות לנו, האזרחים.
אבל אנחנו טרם פקחנו את עינינו. אנחנו ממשיכים לקפץ מכותרת אחת לאחרת, ממלחמה לא נכונה אחת לאחרת. ועד שלא נבין שבין כל התסמינים הללו עובר חוט שני אחד - שישראל-היא-מדינה-שאינה-משרתת-את-אזרחיה-כי-שיטת-הממשל-שלה-אינה-בנויה-לכך-כי-אנחנו-לא-לקחנו-אחריות-על-החירות-הכי-בסיסית-שלנו-כעם-חד-גדיא-חד-גדיא - אנחנו נמשיך להסתובב במעגלים, תוך כדי שקיעה.
אז לסיום ובנימה יותר אופטימית: חג הפסח איננו רק חג החירות, הוא גם תחילתה של שנה חדשה. אז בחג החירות הזה, נאחל לעצמנו שנדע לדרוש את החירות הבסיסית שלנו כעם: החירות להגדיר לעצמנו את המדינה שלנו, מדינה שתשרת את אזרחיה - כפי שהם משרתים אותה.
חג חירות שמח ככל שנכון, ושיחזרו החטופים הביתה במהרה.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.
נ.ב
לטובת הקוראת המבקשת להעמיק, הנה המכה האחת עשרה:
על הבעיה -
על הפתרונות והדרך אליהם -
עלינו -