בין פגרה לפגרה: מדוע כנסת ישראל אינה עובדת אצל אזרחיה

השבוע, בזמן שישראל ממשיכה להסתבך בחזית המדינית; כשהחזית הצפונית מגיעה לנקודת רתיחה וגם זו בירושלים; בזמן שיותר ממאה ישראלים עדיין אי שם בעזה - בכנסת, עסקים כרגיל.

בית הנבחרים הישראלי לא מצא לנכון לשנות את תכניותיו, ויצא לפגרה.

עכשיו.

פגרה.

כמה אנשים חושבים שנכון שהכנסת תצא לפגרה כעת? 

כמה אנשים חושבים שצריכים להיות שלושים ומשהו שרים בממשלה?

כמה אנשים חושבים שלא אמור להיות שוויון בנטל?

ומה זה אומר לך כשהציבור מבקש דבר אחד ונציגיו בכנסת עושים דבר אחר?

אבי כל החטאים

יש הרבה חולאים בשיטת הממשל הישראלית:

שיטה קואליציונית שמובילה לשלטון המיעוט,

היעדר הפרדה בין הרשויות שאינו מאפשר להן לתפקד,

שיטת בחירות שמובילה חדלי אישים לצמרת,

ועוד ועוד ועוד.

לכל אחד מאלו יש תפקיד חשוב בכך שישראל היא מדינה שאינה משרתת את אזרחיה, אבל יש כשל אחד שבולט מעל כולם:

האופן שבו בנויה מערכת האינטרסים של חברי הכנסת שלנו.

שהרי בשיטה הישראלית, הכל מתחיל ונגמר בכנסת: הממשלה מורכבת ונופלת על בסיס רוב בכנסת; שופטי בית המשפט ממונים ע"י ועדה שנשלטת ע"י נציגי הכנסת (והממשלה - שנשלטת ע"י הכנסת); והמדינה כולה פועלת במסגרת חוקי הכנסת. והיות והכנסת היא למעשה חברי הכנסת, השאלה שמכריעה את גורל כל המערכת היא שאלה אחת פשוטה:

את מי משרתים חברי הכנסת?

על פניו, התשובה היא פשוטה: חברי הכנסת הם נציגיו של העם, ולכם הם משרתים את ציבור האזרחים בישראל. 

האמנם?

דינמיקה של פתולוגיה ידועה מראש  

בכל מערכת יחסים בין נותן שירות למקבל שירות, טיב השירות תלוי בתלות שבין נותן השירות למקבל השירות.

בסיסי, נכון?

אז כדי להבין את טיב הייצוג שמקבלים אזרחי המדינה מחברי הכנסת שלהם - פשוט צריך להסתכל על התלות של האחרונים באלו הראשונים, ובפרט: באופן שבו נבחרים חברי הכנסת.

אז נכון, אזרחי ישראל בוחרים רשימות בבחירות הכלליות, אבל מי בוחר את הרשימות עצמן? עבור מי פועלים חברי הכנסת לאחר השבעתם? במי הם בעיקר תלויים לצורך בחירה מחדש? ולמה הם יכולים להרשות לעצמם לנהוג בניגוד לרצון הבוחרים?

התשובה הפשוטה היא שחברי הכנסת (ורוב השרים) - ברמה הבסיסית ביותר - אינם תלויים בציבור, ולכן - אינם עובדים עבורו: אף אחד מהם לא נבחר ע"י הציבור ואינו מפוטר ע"י הציבור, ולכן - הקשר בין התגמול והעונש שלהם לרצון הבוחר הוא עקיף, במקרה הטוב.

בואי נחשוב על הדברים מנקודת המבט של חבר הכנסת: נניח שהוא חלק מהקואליציה אבל מאמין שהחקיקה שזו מקדמת אינה תואמת את עמדת הבוחר. ראשית, מוסדות המפלגה שלו - שקובעים את מקומו במפלגה - מחוברים לעטיני הממשלה ומגבילים את חופש הפעולה שלו באמצעות משמעת קואליציונית. שנית, גם אם יפעל בהתאם לצו מצפונו - לציבור הרחב אין יכולת לתגמל אותו בבחירות הבאות. ושלישית, אין לו באמת יכולת לדעת מה עמדת ציבור הבוחרים, היות וברמה הבסיסית ביותר - אין לו ציבור בוחרים.

בכל המפלגות, חברי הכנסת תלויים במנגנונים מפלגתיים שחורצים את גורלם, ולהם הם נאמנים. זה נכון למפלגות שנדמות לנו חשוכות וזה נכון לאלו שנדמות לנו נאורות. באופן הזה, במקום שחברי הכנסת ייצגו את אזרחי המדינה ויצביעו עפ״י רצון הבוחר - הם נמצאים בכשל ייצוגי כפול: מצד אחד - הם לא תלויים באזרחי המדינה ולכן אינם מוּנעים לפעול למענם, ומצד שני - הם כן תלויים במנגנונים מפלגתיים שלהם מערכת אינטרסים שונה מזו של ציבור הבוחרים.

באחד הדיונים בכנסת על תקציב המדינה, חבר הכנסת אליהו דנינו מהליכוד איית לנו את מה שהיה אמור להיות כבר מובן מאליו: שהוא לא יצביע בעד תקציב המדינה כל עוד זה יכלול סעיף שיפגע בקהל בוחריו בפריימריס בליכוד. מה אנחנו למדים מזה? שהנאמנות של חברי הכנסת למנגנון המפלגתי גדולה אף יותר מנאמנותם לקואליציה, וכבר למדנו שנאמנותם לקואליציה גדולה מזו לאזרחים. כלומר, קודם פריימריס, אחר כך משמעת קואליציונית ואז - אולי - האזרחים. כיצד היה פועל חבר הכנסת דנינו, או כל חבר כנסת אחר, לו השם שלו היה מופיע על פתק בקלפי בבחירות הבאות?

לסיום, זה שוב חוזר אלינו

לאחרונה, כשמתחילה שיחה על המצב, אחת השאלות שאני הכי אוהב לשאול היא: כמה נבחרי ציבור את חושבת שיש בישראל?

לפני שאתם ממשיכים, קחי רגע ותחשבי על השאלה הזו. 

מה יצא? 

רוב אנשים תמהים על השאלה הזו. הם חושבים לרגע ואז עונים במעין חשש כזה. בדרך כלל התשובה היא מאה ועשרים. לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.

אבל התשובה הנכונה היא אפס.

יש אפס נבחרי ציבור בישראל, בגלל שהציבור לא בוחר אף אחד מהנציגים שלו ברשויות המדינה.

זה לא משחק מילים, זו המציאות העגומה של חיינו: אף אחד מנציגי הציבור שלנו - אלו שאמורים לייצג אותנו שם למעלה - אינו נבחר ע״י האזרחים, ולכן אינו באמת עובד אצלם.

והתשובה השגויה שלנו - יחד עם המציאות המצערת הזו - מספרות את הטרגדיה של המאבק לישראל טובה יותר: מצד אחד, אנחנו לא בוחרים את נציגי הציבור שלנו, ולכן חברי הכנסת לא עובדים אצלנו. מצד שני, בתודעה שלנו הם נבחרי ציבור, ולכן הם נתפשים בעינינו ככתובת לפתרון, ולא מה שהם באמת - מקור הבעיה.

השבוע, אפשר היה לראות את הדיסוננס הזה בכנסת: אזרחים שמתחננים מהנציגים שלהם בבית הנבחרים שלא לצאת לפגרה, בזמן מלחמה. כאילו שאם חברי הכנסת באמת היו עובדים אצלנו, בכלל היה צריך לבקש.

שבת שלום, ושנצליח.

נ.ב

צריך גם לומר את הכמעט-מובן-מאליו: שאם מקור הבעיה הוא שיטת הממשל, ואנחנו - באופן עקבי ומתסכל - ממשיכים להתעלם מכך, אזי אנחנו מכשול בדרך לפתרון. כדי לבנות כאן ישראל טובה יותר, האחריות היא שלנו לבחור את הקרבות הנכונים, ולהלחם אותם. אנחנו כרגע לא שם.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co

*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.

---