top of page

לא משחק סכום-אפס: היציאה מהבוץ דורשת חירות מחשבתית


אולי זה החג, אולי זו המלחמה שנדמית-שוככת בעזה, אבל השבוע נדמה היה שאווירת הימים של לפני המלחמה חוזרת לחיינו: שככל שהכותרות מרעישות פחות, כך עומק השבר הופך לבולט יותר.


בקבוצות הווטסאפ מעגל ההדהוד עלה הילוך: אנחנו והם, הרבה מאוד אנרגיה, מעט מאוד מחשבה. בקרב שבין המלחמה שבחוץ לזו שבפנים, זו האחרונה חוזרת כעת אל קדמת הבמה, ובמלוא עוזה. זה לא היה בלתי-צפוי, ועדיין - קשה לומר שהתגעגענו.


אז רגע לפני שאנחנו נכנסים לאותו סחרור, ועם פרספקטיבה של חצי השנה האחרונה - הנה כמה מחשבות על איך לצאת מהבוץ.




משילות?


זה אמנם מרגיש כמו היסטוריה רחוקה, אבל רק לפני שבוע - לפי פרסומים זרים - ישראל תקפה באיראן.


לי אין יומרה לאמוד את טיב התגובה הישראלית והשלכותיה, אבל נדמה לי שאפשר לומר בביטחון שזו הייתה החלטה חשובה מאוד: שלכאן או לכאן, בחבית חומר הנפץ שנקראת ׳המזרח התיכון׳ ועל הרקע המתיחות הגוברת בין המעצמות - זו כנראה אחת ההחלטות החשובות שקיבלה ישראל בכל שנותיה. 


ולכן, כששר בממשלה - ההנהלה הבכירה של מדינת ישראל, זו שגם חרטה על דגלה את ערך המשילות - יוצא לעולם עם ציוץ ה׳דרדל׳ה!׳, כדאי לתהות: 


איפה באמת נמצאת בעיית המשילות של ישראל? 


הרי בישראל ראש הממשלה אינו ממנה את שריו ואינו יכול לפטר אותם; הממשלה תלויה במיעוט ולא ברוב; השרים מנהלים את ראש הממשלה ולא להיפך; ושרי הממשלה הם מתחרים יותר משותפים. ולכן - שר בממשלה יכול לצאת כנגד הממשלה שהוא חלק ממנה, בגלוי ובזמן מלחמה, ואף אחד לא יכול לעשות לו כלום. כלום. גם אם עצם התגובה שלו פוגעת בביטחון המדינה, ובמשילות הממשלה שהוא חלק ממנה. 


אז איפה באמת נמצאת בעיית המשילות של ישראל, בבית המשפט או בממשלה עצמה? ומה אומרים לעצמם כל אלו שנלחמו על אותה משילות, רק מול הרשות הלא נכונה? 




במילה אחת, בציוץ אחד, השר לביטחון לאומי הראה לנו היכן משבר המשילות האמיתי בישראל.



ד-מו-קרט-יה?


ואם לא הספיק לנו כל הטוּב הזה - בשבוע שעבר פורסמו גם הקלטות השיחות בין שרת המשפטים לשעבר לראש לשכת עורכי הדין לשעבר. אלו מצטרפות להקלטות שפורסמו כמה שבועות קודם לכן, של שיחות בין אותו ראש לשכת עורכי דין ל-אז-מועמד לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שביחד מציירות תמונה ברורה וקודרת: 


שקודש הקודשים של מערכת המשפט - תהליך המינוי של שופטים בישראל - נגוע באינטרסים זרים. 


זה לא שנדרשו הקלטות כדי להבין שתהליך כזה - שמורכב מערב רב של בעלי עניין ומחזיקי אינטרסים זרים, שעושים את מלאכתם בחושך - יהיה מזוהם; וזה לא שלא אמרו לנו את זה שנים בפרצוף; וזה כנראה לא המקרה היחיד; אבל הנה, עכשיו זה בחוץ. אז במצב הזה, כדאי לתהות: 


האם אותה ד-מו-קרט-יה שהמוני ישראלים נלחמו עליה ברחובות, בכלל מייצגת את המדינה שבה אנחנו רוצים לחיות? 


הרי ה-ד-מו-קרט-יה של ישראל היא לא רק זו שבה שופטים מתמנים לכס במחשכים ועל ידי בעלי עניין; היא גם זו שבה חברי כנסת לא נבחרים ע״י אזרחי המדינה; ושבה ממשלה שנשלטת ע״י מפלגות מיעוט. זו אותה ה-ד-מו-קרט-יה שאפשרה למיעוט לדחוף לנו בגרון רפורמה משפטית שהציבור לא ביקש; שהובילה לקרע פנימי שיקח שנים להחלים ממנו; ושהביאה עלינו ממשלת חידלון שעדיין לא ברור האם וכיצד תוציא אותנו מהמלחמה שאנחנו בתוכה. 


אז מה אומרים לעצמם כעת ההמונים שיצאו לרחובות כדי להגן על אותה ד-מו-קרט-יה? שאותה צריך לקדש או שהמאבק - נכון שיהיה על המדינה שנכון לבנות?



נלחמים לשמר את ה-ד-מו-קרט-יה. הטרגדיה של המחאה היא שהיא הגדירה את עצמה אך ורק כתנועת נגד של הממשלה, ולא כתנועה לתיקון של ישראל. צילום: רונן זבולון, רויטרס.



לסיום, כדי לצאת מהבוץ אנחנו נדרשים לחירות מחשבתית וקצת אומץ


המילים האלה אינן חדשות. וכפי שהיו נכונות לפני השבעה באוקטובר - הן נכונות גם היום: שהבעיות שישראל מתמודדת איתן הן אמיתיות, והן לא יפתרו באמצעות שני תאי תהודה שהדבר היחיד שהם מסכימים עליו הוא שהצד השני טועה. 


הן יפתרו ע״י ציבור שיש לו חירות מחשבתית: כזה שמוכן להסתכל על המציאות בעיניים ולהתמודד איתה באומץ.


האומץ הזה הכרחי כי הוא דורש מכל אחת מאיתנו לצאת מאזור-הנוחות-והצדק שלה ולהבין שיכול להיות שיש חלקים בתמונה שאנחנו מפספסים: שבעיית המשילות איננה באמת בבית המשפט, אלא דווקא בממשלה שמקדמת את הרפורמה; ושאותה ד-מו-קרט-יה שרבים נלחמים עליה היא כמעט אנטי-תזה לרעיון ריבונות העם.


שבעצם - יש כאן קבוצה אחת שמובילה - בעיניים פקוחות - לאבדון של ישראל וקבוצה אחרת שמקדשת - בעיניים עצומות - את החידלון של ישראל.


שזה אינו משחק סכום אפס.


ושצריכה להיות דרך אחרת (לקוראת המתעניינת - חומרי העמקה מטה).


אבל אם - וזה האם הגדול - נצליח לאזור את האומץ הזה, נצליח גם לראות את נקודת האור שלפנינו:


שעבור רוב גדול בישראל - עדיין רב המחבר על המפריד: שרוב הישראלים בסך הכל מבקשים מדינה שפועלת בשם האינטרסים של האזרחים, כפי שהם מגדירים אותם; שרוב הישראלים מבקשים מדינה שפועלת באפקטיביות וביעילות כדי לייצר לאזרחים תועלת; ושרוב הישראלים מבקשים מדינה שמדווחת להם, ולא כזו שהם שבויים בידה.


שהדרך לתיקון אינה עוברת בהרס הקיים או שימור הכושל, אלא בבניית החדש.


ושאם כך היינו מגדירים את המשימה שלנו - לבנות כאן מדינה שמשרתת את אזרחיה כפי שהם משרתים אותה - לא רק שהיינו מצליחים לתקן את ישראל, אלא אולי גם היינו מצליחים לתקן את עצמנו. 


שיהיו לנו את האומץ וחירות המחשבה הללו, ושיחזרו כולם הביתה במהרה.



שבת שלום, ושנצליח. 





 

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.


לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.


תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co


*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.



 

נ.ב


לטובת הקוראת המבקשת להעמיק:


על הבעיה -


על הפתרונות והדרך אליהם -


15 צפיות
bottom of page