סיפור המסע לארץ אהבתי, דרך עיניים זרות
- האזרח ג׳
- 14 בדצמ׳ 2023
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 18 בדצמ׳ 2023
זה סיפור המסע של פרויקט הכתיבה הזה והוא מסופר דרך שני שירים שמזקקים את הרגעים המשמעותיים שבו, תשעה חודשים אחרי שנולד.
התחלתי לשזור אותו לפני מספר שבועות, אבל השבוע - כשהארץ הראתה לנו שוב כמה יופי וכאב יש בה - הכל הרגיש תלוש פתאום. בין גבורת החלוץ לגבורת המחלץ, בין אב רמטכ״ל לבן שנפל, אפילו הדיון סביב ישראל טובה יותר מרגיש שאינו במקומו.
אבל אולי יש בכל זאת מקום לדברים. אולי דווקא היופי והכאב מורים לנו לבנות ארץ טובה יותר. כזו שתהיה ראויה להקרבה של בנותיה ובניה.
מילות השבוע מוקדשות לגיבורים שלנו ולארץ שעליה חלמו ונלחמו. גם השירים.
פתיחה
מה האלבום הראשון שחרוט בך?
זה שלימד אותך שמוסיקה יודעת לנגן לך בלב.
זה שהפך לצלקת שחוזרים לנגוע בה.
זה שצרב בך את המילים.
את הצלילים.
אפילו את ההמתנה בין הרצועות.
אצלי זה היה אביתר.
אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ מִשְׁתַּנֶּה הָעֲיֵפוּת תַּחְלֹף הָאוֹר יַעֲלֶה וְאָז אַכִּיר אוֹתָךְ יַקִּירָתִי וּמִיָּד תַּכִּירִי אֶת אוֹתִי אביתר בנאי, יש לי סיכוי
ארץ אהבתי
קאט.
עשרים וחמש שנים קדימה.
בצד השני השל האטלנטי.
בתחילת השנה עוד חיינו בניכר. ישראל כבר בערה מבפנים, אבל ההחלטה שלנו לחזור רק הלכה והתחזקה. ידענו שאנחנו חוזרים כדי להיות חלק מהפתרון, אבל לי לא היה ברור מהו. אז רגע לפני ארבעים - בחוכמה ששמורה לחצאים הטובים - זוגתי שלחה אותי לפילדלפיה: למקום שבו מדינה אחרת נולדה, אולי שם אבין את ארצי.
ישראל תמיד הייתה בית אהוב וכואב עבורי: בית - בגלל השורשים; אהוב - בגלל האידיאלים; וכואב - בגלל המרחק בינם למציאות. איך עם שהצליח להחיות שפה לא מצליח לבנות בתי ספר ראויים לילדיו? איך בבית הלאומי שלו הוא לא מצליח לקנות בית? ואיך בשממה שהפרחנו יחד צומחים רק אני ואני ואני? כמו רבים - אני סוחב ושותק את המחשבות האלה כבר שנים, נאבק בקשר הלא-טבעי והיותר-מידי-מוכר שבין איכות האנשים לחידלון המדינה.
אבל בפילדלפיה - אולי בגלל הזמן לבד, אולי בגלל ההיסטוריה ואולי בגלל שזה תמיד יותר קל להסתכל על אחרים - התמונה החלה להתבהר: שהמדינה, יותר מאשר היא יעד שכבר השגנו, היא מכשיר שבאמצעותו אנחנו אמורים לבנות עתיד טוב יותר; שכמו כל מכשיר - צריך לבנות את המדינה נכון; ושבניגוד לידידינו מעבר לים - אנחנו מעולם לא עשינו את זה. מעולם לא החלטנו כיצד ננהל את חיינו כאן וכיצד יפעלו רשויות המדינה. פשוט דילגנו על השלב הזה ונתנו לדברים להתנהל. ולתוך התהום* הזו נכנסו חדלי האישים, והממשלות הכושלות, ושלטון המיעוט והיעדר הריבונות של האזרחים בארצם. עד שהגענו למצב שבו המדינה לא עובדת עבור אזרחיה.
(*בשבועות האחרונים סקרנו את מקורות הכשל של שיטת הממשל בישראל. מפאת קוצר היריעה לא נחזור על הדברים כאן, אך בסוף הדברים מופיעים הקישורים הרלוונטיים.)
ולמרות שאף אחת מהתובנות הללו לא הייתה משמחת במיוחד, הן הפיחו בי תקווה. שזה לא מקרי. שזו לא גזירת גורל. שיש דרך אחרת. שכפי שהאזרחים בארה״ב קמו והחליטו שהם מגדירים את מדינתם כך שתשרת אותם - גם אנחנו יכולים לבנות מדינה שבה האזרחים הם הריבון. ושלא רק שיש הזדמנות לתקן, אלא שיש פה הזדמנות להתאחד סביב רעיון מאחד. רעיון ריבונות העם על ארצו.
זה הרגע שבו הבנתי שזו החזית הכי חשובה שאני צריך להיות בה. החזית הרעיונית. וכך נולד פרויקט הכתיבה הזה.
ואז, בנסיעה חזרה מפילדלפיה, זה קרה. אני לא חשבתי שהתחושה הזו עוד תחזור בארבעים, אבל אביב בכר הצליח. אולי זו הייתה פילדלפיה, אולי המרחק מארץ אהובה ורחוקה, ואולי המילים והצלילים המדויקים. כך או כך, הם פגעו בי כמו ברק:
עֲדַיִן אַתְּ אֶרֶץ אַהֲבָתִי אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ עֲדַיִן אֲנִי הוֹלֵךְ אִתָּךְ וְאֵלַיִךְ אֲנִי שׁוּב חוֹזֵר לִרְאוֹת בֵּין סִדְקֵי נַפְשִׁי הַאִם אַתְּ עוֹדֵךְ אִתִּי עֲדַיִן שׁוֹמֵר לָךְ חֶסֶד אִישִׁי עַל אֵיךְ שֶׁגִּדַּלְתְּ אוֹתִי עַל יַלְדוּתִי עַל טַעַם הַבֹּסֶר אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה שָׂדֶה מִתְנוֹעֵעַ כֻּתְנָה לְבָנָה אביב בכר, ארץ אהבתי
עיניים זרות
קאט.
ארבעה חודשים לאחר מכן.
בחזרה לארץ.
נחתנו בשבת שלפני השישה באב, והארץ געשה בהפגנות. באותו הערב התייצבתי להפגנה, וכבר אז התחילה אצלי הדקירה: ציבור גדול שמבקש תיקון, ללא שום אופק.
פעם דיברו על סבירות.
פעם על הועדה למינוי שופטים.
פעם אחרת על ראש הממשלה.
כאילו אלו לא כולם סיפטומים של בעיה גדולה יותר.
בחודשים לאחר מכן אפשר היה לראות איך מאות אלפי מפגינים ברחובות, ועוד מיליונים בבית, בדרכם לפספס רגע דורי לתיקון אמיתי. למה אנחנו לא מסתכלים מטר אחד קדימה? לאיך שהגענו לכאן? לאופן שבו חברי כנסת נבחרים? לאופן שבו ממשלות מורכבות? לשלטון המיעוט? לחדלי האישים שפושים בקרבנו?
למה אנחנו לא מטפלים בבעיות שמובילות לכך שישראל איננה עובדת אצל אזרחיה?
הרי אם עשירית מהכוח שהושקע במחאה היה מושקע בגיבוש אלטרנטיבות, בקידום מודעות ושיח ציבוריים ובבניית המנגנונים הפוליטיים שיאפשרו להכריע בסוגיות הללו, האם לא היינו מתקדמים שנות אור קדימה?
הפער בין מה שהעם הזה ראוי ויכול לו לבין מה שהוא דרש היה בלתי נתפס. פוטנציאל אדיר שכאילו לא ביקש להיות ממומש. למה זה קרה? קשה להגיד. לפעמים היה נדמה שמנהיגי המחאה פשוט פחדו מהרגע. כאילו הניחו שהבחירה שבידם היא בין לא לומר כלום ולשמור על אחדות המחנה לבין לומר משהו שיפורר את הקהל שהצליחו לאגד. כאילו אין דרך נוספת: לא זו של המסיחים המפלגים (ימין, שמאל...), אלא של המהות המאחדת (שיטת ממשל שבה העם הוא הריבון).
אינני יודע למה, אבל זו לא הבחירה שהם קיבלו.
בשבועות האחרונים מרגישים שוב בעבוע ואני חושש שטרם הפנמנו את הצורך בשינוי. קיויתי שאחרי כל מה שקרה פה בחודשיים האחרונים נבין שזה לא מתחיל ולא נגמר בביבי. שזו לא רק הממשלה הזו. שיש פה שיטה שמאפשרת את החידלון. אבל זה לא קורה. לא עדיין, לפחות. השיח הציבורי שלנו רדוד מידי. אנחנו לא מדברים על בעיות השורש ורודפים אחרי פתרונות שווא. הקו המחאתי הזה אולי יספיק לבחירות הקרובות; אולי הוא יספיק כדי להחליף פה ממשלה; אבל הוא לא יספיק כדי לתקן מדינה.
בימים האלה, אני מוצא את עצמי בין תקווה גדולה לחשש גדול. הדרך תהיה ארוכה וקשה, אבל מעולם לא היה ברור יותר כמה היא חשובה ונכונה. אז ברגע הזה, אני נזכר ברונה קינן ואיך שהיא פילחה לי את הלב.
מוקדש לאוהבי הארץ הזו. תמשיכו להלחם.
אֲנִי לֹא אַפְסִיק לִרְצוֹת אֲנִי לֹא אַפְסִיק לִרְצוֹת אֲנִי לֹא אֶכָּנַע לְרַעְיוֹן הַזֶּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר כִּי אִי אֶפְשָׁר וְאִי אֶפְשָׁר זֶה עִנְיָן שֶׁל הִשָּׂרְדוּת גַּם אִם תַּגִּידִי לִי שֶׁדַּי כְּבָר וְנִגְמַר אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לִרְצוֹת אֶת הָאֶפְשָׁר רונה קינן, עיניים זרות
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה. אם מצאת ערך בדברים - אשמח אם תעבירי הלאה 👇.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב
בשבועות האחרונים עברנו מסע שמטרתו לפקוח עיניים: להתבונן כיצד פועלות רשויות המדינה שאמורות לשרת את אזרחיה ולאבחן את שורש הבעיות. כדי לעשות זאת, הגדרנו ארבעה מימדים דרכם אנחנו בוחנים את הדברים. עבור כל אחד מהם, בחנו את המידה שבה המדינה מצליחה לייצר את התוצר הנדרש (רמז: היא נכשלת בכולם), חקרנו את מקורות הכשל והראינו כיצד שיטת הממשל הקיימת מובילה אותנו לאותם כשלים.
לקריאה נוספת -
