המסע לבית הספר

קשה לומר איך המסע הזה יסתיים, אבל נדמה לי שככה הוא התחיל:

בבוקר, קצת אחרי שמונה, הִלל ואני יצאנו מהבית.

ירדנו במורד הרחוב, ימינה ואז שמאלה לרחוב הראשי, עוד פעם ימינה מתחת לגשר, ואז שוב שמאלה לשכונה שמעבר לכביש. עוד פנייה אחת וכבר יכולנו לראות אותו.

בדרך - התחלנו לדבר.

15 דקות של שיחה,

מהבית ועד לבית הספר.

ככה. כל בוקר. במשך שנה.

---

כשאני מספר את זה כך,

זה נשמע כמו אבא שנמצא שם בשביל הבן שלו.

אבל זה היה הפוך. לגמרי הפוך.

התקופה הייתה... איך אומרים?

מורכבת.

כזו שבה הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.

וזה לאבא, שבכלל אמור להיות הקרקע של הבית.

וההליכות האלה הפכו לעוגן שלי.

משהו שיש לו מועד, ומקום, ותכלית.

תכלית שהיא שגרה,

ושגרה שהיא הליכה.

הוא עם התיק שלו, אני עם התיק שלי.

---

ומתוך השגרה הזו צמחו השיחות שלנו,

ופתאום היה לי מעין חלון לעולם שלו.

בכנות - בהתחלה זה היה קצת משונה להציץ בחלון הזה.

כי ככל שהסתכלתי בו יותר, הבנתי שאני מכיר פחות.

הרי מה אני באמת יודע על הבן שלי?

על היום שלו? על החוויות שלו? על המחשבות שלו?

אז שאלתי.

ובעיקר שאלתי על המקום הזה שאליו הלכנו.

זה שהוא נמצא בו שעות.

זה שהוא מגיע אליו כל יום.

וזה שהוא יבלה בו שתים-עשרה שנים.

דיברנו על בית הספר, וזה פשוט שאב אותי.

---

עכשיו, אני מודה שלסקרנות הזו היו שני חלקים:

הייתה שם סקרנות של אבא,

זה שמקבל הצצה קצת-מאוחרת-ולך-תדע-מתי-תיגמר לעולם של הילד שלו.

והייתה שם גם סקרנות של ילד,

זה שמנסה להבין: איך בעצם המקום הזה עובד, ולמה?

אז דיברנו. ודיברנו. ודיברנו.

ומתוך התמונה שנוצרה, שאלה אחת התחילה להדהד:

אם היינו בונים אותו מאפס, כיצד היה נראה בית הספר?

---

את ההליכות האלה התחלנו בסתיו של 2022, ובכלל הלכנו אותן בארץ אחרת.

באותה תקופה, עוד לא הבנתי שמהפכת ה-AI עומדת לפרוץ לחיינו, עוד לא ידעתי שנחזור לארץ, ולא יכולתי לדמיין מה ישראל עומדת לעבור בשנים הבאות.

אז, זה היה הרגיש כמו פרויקט לנפש, כזה שמשקיעים בו בזמן שמחפשים את התפקיד ה׳אמיתי׳ הבא.

לא דמיינתי שזו תהפוך לשאלה שתמשיך לרדוף אותי, ובטח לא דמיינתי את המסע שהיא תוביל אליו.

עכשיו, חשוב לומר: המסע הזה לא הושלם. בשלב מסוים הוא נעצר, ועד כה - גם לא צלח. אבל הסיפור שלו צריך להישמע.

למה?

כי האחד בספטמבר.

וכי עוד מעט בחירות.

ובעיקר - כי היום אנחנו יכולים להראות כיצד בתי הספר - שיותר מ-2 מיליון ילדים הולכים אליהם יום-יום, במשך 12 שנים - יכולים להיות הרבה יותר טובים.

להם, למורים ולמנהלים שלהם, לנו כהורים, ולישראל כמדינה.

בקיצור - אני חושב שזה סיפור ראוי, כי אני מאמין שיש לו ערך.

—

אז בטורים הקרובים אנסה לספר את הסיפור הזה.

זה לא עוד מסמך מדיניות, אלא סיפור מסע שבקצה שלו מודל פדגוגי-אופרטיבי-טכנולוגי לבית ספר ישראלי אחר. הוא מסופר מפיו של אבא-יזם שצלל - יחד עם שותפיו - לתוך הפדגוגיה, האופרציה והטכנולוגיה של הדבר-המטורף-הזה שנקרא בית ספר, ושמבקש לחלוק איתכם כיצד יכול להראות בית הספר הישראלי, אם רק ניתן לעצמנו את ההזדמנות לבנות אותו.

אז על מה נדבר? על הפרויקט - מהו, למה הקמנו אותו, ולאן הוא מכוון; על מה באמת מונח על הכף - עבורנו כפרטים ועבור ישראל כמדינה; על הגדרת הבעיה ועל השאלה הגדולה שלפנינו; על בית הספר כמוצר, על הלקוחות שלו, ועל מה הם דורשים; על ההזדמנויות האדירות בפדגוגיה, באופרציה ובטכנולוגיה, על ההבטחה שהן מביאות, ועל השינוי שהן דורשות; ואולי - גם למקום שאליו הגענו, ולמה הגענו אליו.

ואולי הכי חשוב - נדבר על כיצד מייצרים למידה רלוונטית, אפקטיבית ויעילה יותר, שנותנת גם מקום לערכים וכישורי חיים; כיצד מגדילים את שכר המורים + מאריכים את שנת הלימודים + מאריכים את יום הלימודים, מבלי להוסיף שקל אחד לתקציב; וכיצד מייצרים כלים טכנולוגיים ואופרטיביים שלא רק פותרים את הבעיות של היום, אלא גם מייצרים תשתית לומדת לאתגרים של המחר.

זה סיפור שהוא אופטימי מאוד, כואב במיוחד ומלא משמעות, ואני מזמין אתכם לשמוע אותו.

לפני סיום, וחשוב-חשוב: אני רק חלק מהמסע הזה, והוא לא היה יכול להתקיים ללא התמיכה והעזרה של אנשים רבים וטובים שעזרו לנו לאורך הדרך. תודות גדולות לכולם, ותודה מיוחדת לשני שותפיי למסע: ליובל - על ההשראה והוראת הדרך, ולבני - על הרוח והשותפות האמיצה.

שנה טובה, ושנצליח.

---

מצאתם בדברים ערך? עקבו אחר האזרח ג׳ ברשתות ושתפו עם אחרים. תשתית רעיונית היא המפתח לבנייתה של ישראל טובה יותר, וזו האחריות שלנו לייצר אותה.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.