תתכוננו לכאפה: הבחירות לא יספיקו

לפני כמה שבועות חטפתי כאפה.

איכשהו, מצאתי את עצמי בחדר אחד עם אנשים חכמים וטובים, שלא רק מדברים על ישראל טובה יותר - אלא גם עובדים בזה.

הם מגבשים רעיונות, מייצרים להם קהל, ומקדמים אותם עם ה׳גורמים הרלוונטיים׳.

תכל׳ס, זה די מדהים לראות. 

אבל בשלב מסוים בשיחה נאמר משפט שמאז לא יצא לי מהראש: 

״בשביל להוביל שינויים גדולים - לא צריך תיקון בשיטת הממשל״.

ובכנות - הייתי בשוק. לא לזה ציפיתי. לא מהם.

אז ניסיתי לשכנע, והאמת - נפלתי על הפרצוף. 

הפגישה הסתיימה, והמשכנו בדרכינו.  

בשבועות שאחרי, בזמן שאני מחלים מהצריבה, תהיתי לעצמי: 

אולי הם באמת צודקים? אולי לא צריך לתקן את השיטה כדי לקדם שינויים גדולים בישראל? אולי, באותה שיטה, אפשר לבנות כאן ישראל טובה יותר?

הטור הזה הוא ניסיון להתמודד עם השאלות הללו, והוא מוגש כחומר למחשבה לאלו שבינינו שמאמינים שמה שמפריד בינינו לבין ישראל טובה יותר הוא הבחירות הקרובות. 

ביום שאחרי הבחירות

נתחיל מזה: התפקיד של שיטת הממשל גדול יותר מהיכולת לקדם תיקונים במדינה, גדולים ומשמעותיים ככל שיהיו. 

כחוזה הבסיסי שבין האזרחים לבין עצמם וזה שבינם לרשויות, שיטת הממשל מגדירה את מקומנו כאזרחים במדינה; את מערכת היחסים בינינו לבין הרשויות; ואת הערכים הבסיסיים ביותר שאנו מבקשים לקדש כאזרחים. ובגלל הסיבות הללו בדיוק -  דיונים מהסוג הזה יכולים להתבדר בקלות.

לכן - נצמצם את הדיון לשאלה פרקטית יותר: בהינתן מהלך גדול שרוצים לקדם, מהם התנאים ההכרחיים לקיומו של כזה מהלך, בשיטת הממשל הקיימת? 

על פניו, התשובה די פשוטה: בשיטת הממשל הקיימת, שבה הכנסת תלויה בממשלה, והממשלה תלויה בקואליציה - כל מה שנדרש הוא הסכמה קואליציונית על מהות המהלך ואת היכולת לממש אותו. 

אז למה זה לא קורה? 

הרי יש מספיק ישראלים שמסכימים שצריך לתקן את עוול הגיוס, או להוריד את יוקר המחיה, או לחזק את הביטחון האישי. ובאותה נשימה - ישראל היא גם מעצמה אזורית, ואומת ההייטק, והישראלים כבר הוכיחו שהם יודעים להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.  אז מה נשבר בדרך? ולמה כל כך קשה לייצר כאן מהלכים משני מציאות? 

למה זה לא קורה

כדי להבין מה נשבר בדרך, ניקח שלושה תנאים הכרחיים לקידומו של כל מהלך משמעותי, וננסה להבין האם הוא יכול להתקיים תחת שיטת הממשל הקיימת, ואם לא - מדוע:

(1) ממשלה שמייצגת את העם: מי קובע את מדיניות הממשלה, העם או מפלגות לשון המאזניים? 

גם כאשר רוב הישראלים מבקשים לקדם שינוי גדול בכיוון מסוים, בסופו של יום - הקואליציה תלויה במפלגות לשון מאזניים שמייצגות מיעוט באוכלוסיה. מעבר לכך שמפלגות אלו יכולות לאלץ את הממשלה לקדם מדיניות שרוב מוחלט של הציבור מתנגד לה (ע״ע: סוגיית הגיוס), הם יכולות גם למנוע את קידומה של מדיניות שרוב הציבור תומך בה. המשמעות היא, לרוב, אחת משתיים: רפורמה ׳פרווה׳ שלא מזיזה את המחט, או במקרים חמורים יותר - מדיניות ממשלתית שרוב העם מתנגד לה. 

נניח שהממשלה הבאה תבקש להוביל רפורמה משמעותית במערכת החינוך. הרי רפורמה כזו כמעט בהכרח תכלול מהלכים שמנוגדים לתפיסה של חלק מחברי הקואליציה, או לכל הפחות - כאלו שיסכנו אותם במנגנוני המפלגה. המשמעות היא פשוטה: או שהרפורמות הללו לא יקודמו, או שהן יהיו אוסף פשרות שלא מובילות לשום מקום. האם זה מה שהעם מבקש? לא, אבל זה מה ששיטת הממשל מסוגלת לייצר לו. 

(2) ממשלה אפקטיבית ויציבה: האם הממשלה עובדת כצוות שותפים או כחבורת מתחרים? 

לשם הדיון, נניח שבקואליציה מצליחים להסכים על קידומה של רפורמה מהותית. כעת, כדי לקדם אותה - נדרש שיתוף פעולה בין שרי הממשלה ונדרשת ממשלה יציבה. האם שרי הממשלה, שהם אמנם חברי קואליציה אבל גם מתחרים על אותו אלקטורט, יידעו לעבוד יחד כדי לשרת את אותה המשימה? האם ראש הממשלה יכול להכריע ביניהם, בזמן שהוא תלוי בהם? ומה היכולת של ממשלה שמקדמת מהלכים משמעותיים (שלרוב - מייצרים התנגדות בתוך הקואליציה) להחזיק מעמד? 

קחו את הסרטון שפרסם בן-גביר עם עצורי המשט לעזה: מדוע השר לביטחון-לאומי שולח ידו ליחסי החוץ של מדינת ישראל, בניגוד לעמדת הממשלה (כזכור, שר החוץ יצא כנגד הסרטון), ומדוע ראש הממשלה לא מפטר אותו? התשובה פשוטה: הוא עושה זאת כי האינטרס האלקטורלי שלו גובר על המחויבות שלו למדיניות הממשלה, וראש הממשלה לא מפטר אותו כי הוא תלוי בשריו לא פחות משהם תלויים בו. 

(3) כוח אדם איכותי: מיהן הדמויות שמובילות את הממשלה? 

אבל יאללה, נניח שיש כבר רפורמה שהקואליציה מסכימה עליה, ושהאינטרסים של חברי הממשלה מאפשרים להם לקדם אותה. הרי הרפורמות המדוברות מייצגות שינויים מהותיים בחינוך, בתחבורה, בביטחון ועוד, וההוצאה לפועל של אלו דורשת דמויות עם יכולות ביצוע. אבל מיהן הדמויות שבידיהן אנו מפקידים את משרדי הממשלה? האם אלו האנשים שבאמת יכולים להוביל כאלו מהלכים? ואם אלו המשימות החשובות ביותר שעל סדר היום, האם אין אנשים טובים יותר שידעו להוביל אותן?

המסלול לחברוּת בממשלת ישראל הוא מאוד פשוט: אם תצליח לנצח את המנגנון המפלגתי, תתברג לרשימה לכנסת; ואם הושבעת לכנסת, תוכל לדרוש תפקיד בממשלה. כלומר, מי שמנהל את המערכות הציבוריות הגדולות בישראל הם בכלל ׳נבחרינו׳ לכנסת, שהכישורים שלהם הם ריצה במנגנונים מפלגתיים. ואם זו האוטוסטרדה שסללנו להם, למה אנו מופתעים מכך ששרי הממשלה הם לא יותר מעסקני מפלגה? 

טיעון הנגד הנצחי

למען ההגינות, חשוב גם להציג את טיעון הנגד, שעלה גם באותה שיחה: ״הרי יש כ-70 חברי כנסת שמסכימים - בגדול - על רוב הסוגיות המהותיות, אז כל מה שצריך זה שאותם חברי כנסת יקימו ממשלה ויקדמו את אותם מהלכים שהם מסכימים עליהם״.

והאמת היא, שבניכוי האינטרסים הסותרים בין חברי הממשלה ואיכות האנשים שיושבים סביב שולחנה - אם היינו מסתכלים על חברי הכנסת כמייצגי אמת של המצביעים - זה היה די נכון.

שהרי קיימות סוגיות מהותיות שיש סביבן תמיכה ציבורית מובהקת.

אבל היות ולא כך הדברים עובדים, זה לא מה שאנו רואים בשטח: בסופו של יום, חברי הכנסת לא נבחרים על ידי הציבור, ולכן לא מדווחים לו. הם נבחרים על ידי מנגנוני המפלגה שבחרו אותם, והם מתוגמלים אישית ופוליטית על בסיס מידת הבכירות שלהם בממשלה, ולא על בסיס התאימות האידיאולוגית של ההצבעות שלהם בכנסת.

ולכן, עד כדי סוגיות שנמצאות בראש סדר העדיפויות הלאומי, חברי הכנסת יעדיפו שלא לחלוק את השלל הפוליטי עם מפלגה גדולה אחרת, גם אם זה אומר להצביע כנגד האידיאולוגיה שלהם. זה קורה כל יום, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, כי אלו התלויות והתמריצים שמייצרת לנו שיטת הממשל הקיימת.

במילים אחרות, גם כאשר ישנה הסכמה ציבורית סביב סוגיות מהותיות, הסיבה שהיא לא מתורגמת למדיניות ממשלתית היא שיטת הממשל שלנו.

אז מה המשמעות של כל זה?

המשמעות היא ש*התנאים ההכרחיים* לקיומן של אותן רפורמות גדולות הם כאלו ששיטת הממשל פשוט לא מאפשרת: (1) במקום לתרגם הסכמה רחבה של האזרחים למדיניות קוהרנטית של הממשלה, היא מאפשרת למיעוט לשלוט ברוב; (2) במקום לייצר לנו ממשלה שפועלת יחד כדי לממש מטרות משותפות, היא מייצרת לנו ממשלה שחלקים ממנה פועלים כנגד חלקים אחרים בתוכה; ו-(3) במקום לאפשר לנו למנות את טובי אנשינו לתפקידים הבכירים ביותר, היא סוללת את דרכם של חדלי אישים לצמרת. 

(ואגב - אלו שסוברים שהטענה הזו תקפה לממשלה הנוכחית בלבד, מוזמנים להיזכר כיצד נפלה הממשלה הקודמת). 

במילים אחרות, שיטת הממשל הקיימת מונעת את קיומם של אותם התיקונים שישראל צריכה. 

האם הכוכבים יכולים להסתדר בשמיים כך שרפורמה כזו או אחרת כן תקודם? זה יכול לקרות, וזה קרה. אבל זה לא סביר וזה דורש תנאים מאוד מיוחדים, ולכן - זה כמעט ולא קורה. ובמצבה של ישראל, שבו נדרשות רפורמות משמעותיות ורבות, להניח שאחרי הבחירות זה פשוט יקרה - כאשר התנאים ההכרחיים לכך לא מתקיימים - זה תקוות שווא שרק מחכה להתפוצץ לנו בפרצוף.

לסיום, לקראת הבחירות הקרובות

את המילים האלה התחלתי לכתוב לפני מספר שבועות.

אחרי שהתוודענו לתוצאות המבחנים של תלמידי ישראל במדעים; 

לפני שהממשלה החליטה לקדם את חוק יסוד לימוד התורה; 

ולפני ההסכם שנחתם השבוע בין ארה״ב לאיראן. 

כל אחת מהסוגיות הללו דורשת מהלכים משמעותיים, וזו רשימה חלקית מהשבועות האחרונים.

זה לא משנה באיזה צד של המפה האידיאולוגית-פוליטית-מחנאית אתם נמצאים, כנראה שנסכים שישראל צריכה תיקונים משמעותיים. ומורכבים. ורבים.

אם אנחנו מצפים שהבחירות הקרובות, לבדן, יאפשרו לממשלה הבאה - כל ממשלה - לממש אותם, ולעשות זאת באמצעות שיטת הממשל הקיימת - אזי או שאנו מאמינים בניסים, או שאנחנו מכוונים נמוך מידי, או שאנחנו חיים באשליות. 

ובמצבה הנוכחי של ישראל - אין לנו אף אחת מהפריוילגיות הללו.

הדרך הבטוחה, הנכונה והמהירה לקיים את התיקונים הללו היא לייצר לנו רשויות ש*בנויות לשרת את אזרחי המדינה*, וזה עובר בתיקון שיטת הממשל: כזו שמתרגמת את רצון האזרחים למדיניות קוהרנטית; שמייצרת ממשלה יציבה שעובדת כצוות אחד; ושמורכבת מטובי אנשינו, שיודעים להוציא את מדיניות אל הפועל. 

האם יש פתרונות ממשליים טובים יותר? כן. האם ניתן להגיע אליהם? כן. האם תיקון שיטת הממשל הוא מהלך שרוב הישראלים יכולים להסכים עליו? כן. אבל האם אנחנו - כציבור - בכלל מודעים לבעיית שיטת הממשל ודורשים לה פתרונות? ממש לא. 

במצב הזה - אנו הופכים למכשול המשמעותי ביותר לתיקון שישראל צריכה, ובהיעדר תיקון כזה בשיטת הממשל - אני חושש שאחרי הבחירות כולנו עומדים לחטוף כאפה מהסרטים. 

שבת שלום, ושנצליח. 

---

נ.ב -

הטורים השבועיים האלה הם רק דרך להנגיש את רעיונות העומק שמוסברים ב׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ הוא חיבור שמבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה לישראל תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

---

מצאתם בדברים ערך? עקבו אחר האזרח ג׳ ברשתות ושתפו עם אחרים. תשתית רעיונית היא המפתח לבנייתה של ישראל טובה יותר, וזו האחריות שלנו לייצר אותה.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.