האם אנו באמת ראויים ליותר?
עצמו לרגע עיניים ודמיינו שני אנשים:
אחד מהם עושה לשני עוול, והשני זועק.
עכשיו דמיינו שהקורבן חוזר בדיוק לאותו מקום.
עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם.
הכל - מבחירה חופשית, וכל פעם - אותו העוול.
מה אתם חושבים עליהם כעת?
את דעתכם על הראשון כנראה שלא שיניתם, אבל מה לגבי השני?
מה התפקיד שלו באירוע? מתי גם הוא הופך לאחראי לגורל שלו? והאם הוא ראוי לגורל אחר?
השבוע, כשבכנסת קרה מה שקרה, חשבתי על השאלות האלה,
וגם עלינו.
עוד שבוע בממלכת האבסורד
מה בעצם קרה השבוע בכנסת?
המפלגות החרדיות הצליחו לכופף את ידיה של הקואליציה כדי לתמוך בחוק המעונות, תוך כדי שהן מאיימות שאם החוק לא יעבור - הן יתמכו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי השבעה באוקטובר.
עכשיו, על רקע הקרקס הרגיל שאנחנו רואים בכנסת, האירוע הזה קצת עבר לנו מעל לראש, אבל שווה לעצור רגע ולהבין מה בעצם קורה כאן:
המפלגות החרדיות הן מיעוט בכנסת
הקואליציה, שהמפלגות החרדיות עזבו, גם היא מיעוט בכנסת
רוב הציבור מתנגד לחוק המעונות, שמנציח את עוול הגיוס, ותומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי השבעה באוקטובר
במילים אחרות: בכנסת ישראל יש קבוצת מיעוט אחת (מפלגות חרדיות), שמאיימת על קבוצת מיעוט אחרת (קואליציה ללא חרדים), שאם דרישותיה לא יענו - היא תעזור לקדם אג׳נדה שהמיעוט השני מתנגד לה (קידום ועדת חקירה), ובאמצעות איום זה - מצליחה להעביר בכנסת אג׳נדה אחרת שרוב הציבור מתנגד גם לה (המשך עוול הגיוס).
מנה כפולה של שלטון מיעוט - בפרצוף שלך ועל חשבונך.
עכשיו, אם זו הייתה פעם ראשונה, ניחא.
אבל שום דבר פה לא חדש.
זה קרה בחקיקה המשפטית. זה קרה בתקציב. ועכשיו, זה קורה בועדת החקירה ובסוגיית הגיוס.
זו פתולוגיה מובנית בשיטת הממשל שלנו, וקוראים לה מפלגות לשון מאזניים.
(וכן - זו לא המצאה של הממשלה הזו, וכן - מה שבאמת מיוחד כאן הוא שזה גלוי לעין כל).
ומה אנחנו עושים בנדון?
כלום. פשוט כלום.
אנחנו ממשיכים לזעוק על העוול וממשיכים להתעלם מהבעיה. מתלוננים וממשיכים הלאה. ככה - כבר עשרות שנים.
בהתנהלות כזו, באיזו נקודה אנחנו הופכים לאחראיים לגורל שאנחנו - לכאורה - הקורבנות שלו?
מתי בפעם האחרונה ראיתם קמפיין בחירות שמדבר על שיטת הממשל, כחלק ממצע מפלגתי? מתי ראיתם איזה תחקיר שמסביר את הכשלים והאלטרנטיבות? ומתי בפעם האחרונה מצאתם את עצמכם בשיחה שעוסקת בזה? ואם אנחנו לא מטפלים בבעיה, באיזה שלב אנחנו הופכים להיות חלק ממנה?
לסיום, השאלות הקשות
השבוע נתקלתי בציוץ שזעק זעקה אחרת.
על רקע המשבר המתפתח בענף ההייטק, הוא דיבר על היעדר העיסוק של שר הכלכלה בנושא, ובהתייחסו לשרי הממשלה כולם - הוא סיים במילים:
״הם פשוט לא ראויים. מגיע לנו טוב מזה״.
וזה גרם לי לחשוב: למה בעצם מגיע לנו טוב מזה?
נכון - איכפת לנו מהארץ הזו. וכן - אנחנו תורמים לה. וחלקנו אפילו מקיזים עבורה דם.
אבל בתור אזרחים במדינה - התפקיד החשוב ביותר שלנו הוא להגדיר את החוזה בינינו לבין הרשויות, כדי שאלו ישרתו אותנו.
לפני הביטחון. לפני הכלכלה. לפני החינוך. לפני הכל.
ואם אנחנו לא עושים זאת, וחוזרים שוב ושוב לאותו בור - רק כדי לזעוק על אותו גורל ידוע מראש - אז אולי הגיע הזמן לשאול:
האם אנו באמת ראויים ליותר?
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב -
הטורים השבועיים האלה הם רק דרך להנגיש את רעיונות העומק שמוסברים ב׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ הוא חיבור שמבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה לישראל תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
מצאתם בדברים ערך? עקבו אחר האזרח ג׳ ברשתות ושתפו עם אחרים. תשתית רעיונית היא המפתח לבנייתה של ישראל טובה יותר, וזו האחריות שלנו לייצר לה מודעות ציבורית.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
