על ישראל, אמריקה והאוקיינוס שביניהן
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 4 דקות
בשבוע שבו אמריקה חוגגת 250, ראש ממשלת ישראל נשאל שאלה פשוטה:
כיצד השבעה באוקטובר שינה אותך?
ואחרי שסיפר לנו - בבדיחות דעת שלא ברור אם יותר מנותקת או גרוטסקית - שהוא איבד קצת במשקל, הוא גם סיפר לנו שהוא למד שישראל היא מדינה שיש לה צבא, ולא להיפך.
שהוא מצפה מראשי מערכת הבטחון לומר את דעתם, אבל בסופו של דבר - ראש הממשלה הוא זה שמקבל את ההחלטות במדינה.
זה מה שהוא למד מהשבעה באוקטובר.
תשאלו: מה הקשר בין בין האמירה הזו לבין לידתה של מעצמה עולמית בצידו האחר של האוקיינוס?
נו, טוב ששאלתם.
לפעמים, מה שחשוב הוא מה שלא נאמר
לא ברור מי בישראל באמת חושב אחרת, אבל ראש הממשלה צודק.
במדינה מתוקנת - הממשלה אכן עליונה לצבא.
אבל מה שמעניין באמירה הזו אינו מה שראש הממשלה אמר, אלא מה שהוא לא אמר.
שכן העליונות של הממשלה על הצבא היא רק חלק אחד באי השוויון החשוב הזה.
החלק האחר - זה שהוא השמיט - הוא עליונות העם על הממשלה.
ואיפה העם בתמונה שמצייר לנו ראש הממשלה? רוב הישראלים יגידו שזה מיוצג בכנסת.
שאנחנו בוחרים בכנסת, שהכנסת מפקחת על הממשלה, ושהממשלה אחראית על הצבא.
וזה - על פניו - נשמע הגיוני.
אבל כשמסתכלים יותר לעומק, מבינים את מקומו האמיתי של העם בישראל:
אותו עם שמבקש לתקן את עוול הגיוס, ושרואה את הכנסת מקדמת השתמטות.
אותו עם שכורע תחת יוקר המחייה, ושרואה את תקציבי המדינה נבזזים.
או אותו העם שמבקש לחקור את המחדל הנורא, ושרואה את הממשלה ממשיכה למסמס את החקירה.
אז לאן, באמת, נעלם העם בישראל, ומה יש לנו ללמוד על כך מידידינו שמעבר לים?
באותו השבוע שבו ראש הממשלה לימד אותנו על מערכת היחסים הראויה שבין הממשלה לצבא, הקואליציה קידמה את חוק יסוד לימוד תורה בכנסת, בניגוד לרצון העם, ואחרי שנסחטה לעשות זאת על ידי המפלגות החרדיות, שמייצגות מיעוט באוכלוסיה. אבל מערכת היחסים הזו, שבין העם לבין הכנסת, לא קיבלה כותרת. לא אצל ראש הממשלה. גם לא אצלנו.
האוקיינוס שמפריד בינינו
שתי המילים (באנגלית, שלוש) החשובות ביותר בתפיסת הקיום של ארצות הברית כמדינה הן אלו שפותחות את החוקה האמריקאית:
״אנחנו, העם״.
הן חשובות לא רק בגלל ששיטת הממשל האמריקאית כולה בנויה לאורן, אלא בגלל שהתפיסה של האמריקאים את יחסם עם רשויות המדינה מוגדרת על ידן.
העם הוא *התכלית* אותו משרתות רשויות המדינה האמריקאית.
וכאן טמון ההבדל שבין תפיסת האזרח הישראלי לזו של זה האמריקאי:
באמריקה, המדינה היא של האזרחים. בישראל, העם הוא של המדינה.
ולמרות שההבדל הזה נשמע סמנטי לאוזניים ישראליות, הוא מייצג תהום תפיסתית.
תהום.
התהום הזו היא הסיבה שלנו, הישראלים, זה נשמע הגיוני שאיננו בוחרים את חברי הכנסת שלנו, אלא רשימות שמישהו אחר בחר לנו.
שאותם חברי כנסת, ללא בקרה שלנו, הולכים ובוחרים - עבורינו - ממשלה, שבכלל נשלטת על ידי מפלגות מיעוט.
ושאותה ממשלה, שרוב חברי הכנסת תלויים בה, היא גם מושא הבקרה של הכנסת, בזמן שזו אמורה לייצג אותנו, האזרחים.
(וזו רשימה חלקית מאוד של הפתולוגיות הממשליות והתפיסתיות שלנו, כאן בישראל).
רוצה לומר - הקרקס הממשלי הישראלי, שבקצה שלו רשויות שאינן משרתות את עמן, מתחיל בעם שמעולם לא הבין את תפקידו במדינה הדמוקרטית.
המדינה שקמה על בסיס ׳אין ייצוג, אין מיסוי׳, שנלחמה כנגד מוסד המלכות, וששומרת בקנאות - שלרובנו אינה ברורה - על זכויות הפרט של אזרחיה, היא חיה אחרת: לא מדינה ש׳נותנת׳ זכויות לאזרחיה, אלא אזרחים שמסמיכים את הרשויות לפעול בשמם ולמענם. במדינה כזו, שבנתה את מערכת ההפעלה שלה לאור הרעיונות הללו, חבר כנסת לא יצביע כנגד רצון הבוחרים שלו, מהסיבה הפשוטה שהוא יאבד את מקומו בבחירות הבאות. אבל זו לא המדינה שבה אנו חיים, ורובנו בכלל לא מבין זאת.
לסיום, קצת אמריקה
כיצד, אם כך, ראש ממשלה שרץ על ׳ריבונות העם׳, לא נשאל מדוע הממשלה שהוא מוביל פועלת בניגוד לרצון העם?
האינסטינקט הכמעט-פבלובי יהיה להאשים את הערוץ שבו בחר להתראיין (ואכן - זה היה מופע תעמולה של ההפקה), אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו:
מתי בפעם האחרונה, שמעתם בכלי תקשורת דיון על מערכת היחסים שבין האזרחים לרשויות, ועל האופן שבו שיטת הממשל מייצרת רשויות שפועלות בשירות האזרחים? מי מהמפלגות או המועמדים לראשות הממשלה מדבר על הסוגיות הללו, או נשאל עליהן? ומתי בפעם האחרונה, הסוגיות הללו עלו בשיחות הסלון שלכם, והאם זו סוגיה שעליה תבססו את הצבעתכם בבחירות?
אנחנו יכולים להמשיך לחפש אשמים, אבל נכון יותר יהיה להסתכל במראה.
האמריקאים הכריזו על עצמאותם לפני 250 שנים; לקח להם 11 שנים להבין שהרעיונות היפים של הכרזת העצמאות לא שווים הרבה בלי שיטת ממשל שמיישמת אותם; הם הבינו שללא אותה מערכת הפעלה - המדינה האמריקאית בסכנה קיומית; והם הבינו את כל זה - ללא הפריווילגיה של ניסיון היסטורי בן כרבע אלף, והם ממשיכים לקיים את הדיון החשוב הזה - עד היום.
אז מזל טוב לאמריקה, ושנזכה אנו - העם בישראל - ללמוד ממסעותייך.
שבוע טוב, ושנצליח.
נ.ב -
הטורים השבועיים האלה הם רק דרך להנגיש את רעיונות העומק שמוסברים ב׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ הוא חיבור שמבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה לישראל תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
מצאתם בדברים ערך? עקבו אחר האזרח ג׳ ברשתות ושתפו עם אחרים. תשתית רעיונית היא המפתח לבנייתה של ישראל טובה יותר, וזו האחריות שלנו לייצר אותה.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
