התהום המדומה שפעורה בינינו
- האזרח ג׳
- 18 באוק׳ 2024
- זמן קריאה 4 דקות
תשעה תלמידים.
הם היו תשעה תלמידים שבסך הכל ביקשו ללמוד.
מאחוריהם - המון זועם שביקש לגרשם, מלפניהם - כוחות צבא שמנעו את כניסתם, ואותם תשעה מצאו עצמם לכודים בצומת.
צומת בחייה של אומה.
באותן שנים - בארקנסו, ארצות הברית - מדובר היה בחציית תהום: שחורים ולבנים שלומדים יחד, באותו בית הספר.
לגזענות באמריקה - שפערה את אותה תהום - היו שורשים תרבותיים ודתיים וכלכליים עמוקים מאוד. הם התפתחו לאורך מאות שנים, מתקופת העבדות, דרך מלחמת האזרחים וכלה בעוד עשרות שנים של גזענות ממוסדת, ואלו הפכו את אותו בוקר בארקנסו של 1957 - כפי שזה בטח נראה אז - למכשול בלתי עביר.
לתהום של ממש.
ולמרות שהפער הגזעי עדיין קיים בה, ארצות הברית של היום היא מדינה אחרת לחלוטין.
איכשהו, האמריקאים הצליחו לחצות את התהום.
התהום שלנו
השבוע, כתב לי איש יקר.
הוא קרא את ׳שיעור אזרחות׳ והסכים עם ניתוח הפתולוגיה בשיטת הממשל, אבל הדגיש שבראייתו - הספר מתעלם מהבעיה העמוקה יותר: התהום שפעורה בינינו סביב הגדרת הזהות שלנו, כמדינה.
ההתכתבות שהתפתחה לאחר מכן סבבה שאלה מרכזית אחת: כיצד נוכל בכלל לעסוק בשאלות כמו שיטת הממשל, אם לא נכריע בשאלות הזהות הגדולות שלנו, קודם לכן?
ואכן, רבות דובר על הזהות של ישראל: האם היא צריכה להיות מדינה יותר יהודית? או יותר דמוקרטית? יותר ליברלית? או יותר שמרנית? והאם אנו יכולים לבנות יחד מדינה, אם התהום הערכית הפעורה בינינו כה גדולה?
התהייה הזו מוכרת, ועל פניו - גם נשמעת הגיונית. כדי להתמודד איתה, צריך להתמודד עם שאלות כמו: מהם בכלל הפערים בתפיסת הזהות שלנו, כפרטים וכמדינה? האם קיומם בהכרח מהווה בעיה או שהוא חלק בלתי נפרד מהתפתחותה של מדינה? וככל שהם קיימים - כיצד ניתן ונכון להתמודד איתם? כל השאלות האלה ראויות, אך לפניהן, יש שאלה אחרת שבה נתמקד השבוע: כיצד אנו יודעים שהתהום הערכית הזו בכלל קיימת?
הטענה שאני מבקש לטעון היא זו: היות והמשקפיים דרכם אנחנו בוחנים את המציאות (ובעזרתם - מקישים אם מתקיימת או לא מתקיימת כזו תהום) הם שיטת הממשל - אזי כאשר אותם משקפיים מייצרים עיוותים קשים, וכאשר אנחנו מקבלים את שיטת הממשל כגזירת גורל - תפיסת המציאות שנוצרת אצלנו היא כזו שבה התהום הערכית שפעורה בינינו הינה גזירת גורל שאינה ניתנת לגישור.
ניקח, לדוגמה, את סוגיית הגיוס: אנו מניחים שיש חלקים באוכלוסיה שאינם מוכנים לקחת חלק בהגנת המולדת, מטעמים ערכיים שאינם ניתנים לגישור, ולכן - אנו מסיקים שהם בצד האחר של התהום. אבל למה מתקיים המצב הזה מלכתחילה? ראשית, כי שיטת הממשל מאפשרת לנציגי המיעוט להכתיב לרוב מדיניות גיוס שאינה שוויונית, ושנית - כי שיטת הממשל מתגמלת את אותם נציגים על שימורו של אי השוויון הזה*.
במה הדבר שונה מכל קבוצת לחץ שחולשת על מוקד כוח, שנהנית מעיוותים שהיא מייצרת, ושמוכנה להלחם על שימור כוחה? האם גם במקרים האלו היינו מתייחסים לעיוות כזה כאל ׳תהום ערכית׳, או רואים בו כתוצר ישיר של הפתולוגיה שייצרה אותו? במילים אחרות, האם מה שנראה לנו כמו תהום ערכית בלתי ניתנת לגישור, הוא למעשה עוד סימפטום של בעיית השורש, היא בעיית הממשל?
*לניתוח שלם יותר של הבעיה - את מוזמנת לעיין בפרק ׳על הבעיה׳ ב׳שיעור אזרחות׳.
אם נחליף את סוגיית השירות בצה״ל בכל סוגיה אחרת שבה רוב העם מבקש דבר אחד והמיעוט כופה דבר אחר (חקיקה משפטית, דת ומדינה, יעילות הממשלה, ועדת חקירה וכד׳), נבין משהו גם על ההתנהגות שלנו: אנחנו מתייחסים לשיטת הממשל בתור גזירת גורל, מתעלמים מהעיוותים שהיא מייצרת, מפרשים את העיוותים הללו כתהום ערכית, ואז טוענים שהתהום הזו היא גזירת גורל שאינה ניתנת לגישור (ולכן מסיקים שאין טעם לעסוק בסוגיות אחרות, כמו: שיטת הממשל). במובנים רבים, זו תהום מדומה.
לסיום, המציאות האחרת שניתן ללמוד ממנה
כמובן שקיימים הבדלים בתפיסות הזהות שלנו, ושהכרעה בחלק מהסוגיות הללו - ככל שצריכה להתקיים - חשובה. יש גם בישראל קבוצות שאינן מקבלות - ברמה הערכית הבסיסית ביותר - את זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותהום כזו באמת יכולה לסכן את קיומה של המדינה.
אין הטענה אחרת.
הטענה היא כזו: ראשית, רוב גדול בישראל כן רואה בה מדינה יהודית ודמוקרטית, ושתחת ההגדרה הזו יש מקום לשיח והחלטות משותפות. שנית, ששיטת הממשל הקיימת מייצרת עיוותים שגורמים לנו לזהות תהומות במקומות שאינם קיימים. ושלישית, שהתמודדות אמיתית עם הפערים הללו דורשת שיטת ממשל מתוקנת: מערכת עקרונות וכללים שבאמצעותה נקבל החלטות משותפות יחד, מתוך הבנה שהן מייצגות את רצון העם.
כלומר, שיטת הממשל היא הקיימת היא חלק גדול מהבעיה ושיטת ממשל מתוקנת היא הדרך לפתרון.
זה מה שקרה בארצות הברית, וזה גם מה שיכול לקרות כאן. מי שמבקש לראות הצצה לכיצד הדברים יכולים להראות כאן - כאשר העיוותים הללו מוסרים וכאשר לאזרחים יש מקום לבחור את דרכם - יכול היה לראות אותם בטקס הזיכרון ל-7 באוקטובר שארגנו המשפחות, רק לפני שבועיים.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב -
בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
