סדקים של תקווה

חטופים חוזרים בארונות. עוד הותרו לפרסום. חברים שמספרים שהחליטו לעזוב. עוד הורדת דירוג אשראי. הטילים מגיעים גם אלינו. הילדים לא בבית ספר. טילים נורים כעת מתימן. מחליפים שר ביטחון. כניסה קרקעית ללבנון. לא מחליפים שר ביטחון. הפיגועים חוזרים. התקפה איראנית. ממתינים לתגובה. החטופים עדיין שם, והנה חלפה לה שנה.

זה מה שעולה לי כשאני חושב על החודשים האחרונים. כן, יש הישגים ואולי גם תחושת מומנטום, אבל בסך הכל - חודשי הקיץ האלה הרגישו יותר כמו חורף אחד ארוך. ובלילות החורף הזה, אחרי שהילדים נרדמים, מזדחלת לה השאלה: איפה האופק?

איכשהו, בתוך כל הים השחור הזה, לפעמים צצים להם גם גיצים של תקווה. אחד מהם הגיח לו השבוע, רגע לפני שנעלם. 

בסדק שבין שני הטקסים

רבות דובר על הפיצול הזה. 

שנה שחורה אחת, שני טקסי זיכרון.

ועם כל ה׳ביחד ננצח׳ הזה, איך הגענו לכך שאפילו את הזיכרון אנחנו לא מצליחים לחלוק?

זה אכן עצוב שלכך הגענו, אבל בסדק שנוצר בין הטקס של המשפחות לזה של הממשלה - אפשר היה להבחין גם בקצת אור. 

הרי מה קרה לנו כאן?

מעבר לתחושת הבגידה ושאט הנפש - המשפחות הסבירו לנו, וקודם כל לעצמן, שאנחנו לא מוגדרים על ידי הרשויות. 

וזה סיפור גדול, כי לא כך אנו רגילים לחשוב על עצמנו. 

כישראלים, אנחנו תופסים את עצמנו כנגזרת של רשויות המדינה: שיש רשויות, ולכן אנחנו אזרחים; שאת חוקי משחק הן קובעות, ולכן אנחנו משחקים בתוכם; ושיש טקס, ולכן אנחנו באים. 

והשבוע, התפיסה הזו נסדקה. 

המשפחות בעצם אמרו: הרשויות הן אמנם חלק מחיינו, אבל רק חלק, ושהעם - למעשה - גדול מהרשויות. 

ולמרות שזה מרגיש לא נכון, ככה פועלת מדינה שבה העם הוא הריבון. במדינה כזו - הרשויות הן רק אמצעי, ולא התכלית. במדינה כזו - יש אזרחים, ולכן יש רשויות.

לסיום, קצת תקווה

החשיבות של אותו סדק חורגת מאירועי השבוע, וממשיכה לשאלות ש - בתקווה -הוא יוביל אותנו אליהן.

קחו, לדוגמה, את סוגיית ועדת החקירה, ואת השאלות שהיא מייצרת: אם רוב מוחלט של האזרחים דורש ועדת חקירה ממלכתית, והכנסת והממשלה ממאנות להקים כזו, מה זה אומר לנו על קיומה, או אי קיומה, של ריבונות העם בישראל? ואם היא לא קיימת, מה גורם לזה לקרות וכיצד נהפוך למדינה שבה היא כן מתקיימת? ומה בכלל התפקיד שלנו - והאחריות שלנו - בתיקון הנדרש?

רק עם שרואה עצמו כגדול מהרשויות - שמבין שהרשויות הן באות כוחו, ושזו האחריות שלו לעצב את חוקי המשחק בהם הן פועלות - מסוגל לשאול שאלות כאלו.  אנחנו עוד לא שם.

כשנתחיל לשאול שאלות כאלו, התשובות יתחילו להפוך ברורות: שהרשויות בישראל אינן משרתות את אזרחי המדינה פשוט בגלל שאינן בנויות לכך, וכי את האחריות שלנו לבנות את ישראל כמדינה שבה אנחנו הריבון - איננו ממלאים. 

ואם רק נגיע לשם - הסדק הזה עשה את שלו. 

שבת שלום, חתימה טובה, ושנצליח. 

נ.ב -

בשלושת החודשים האחרונים לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

להתראות וקיץ שקט.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co