מחנה משותף: הדרך לתיקון אינה עוברת בקו החלוקה בין ימין לשמאל

כשאבא שלי התפרץ ואמר ׳אבל גם אני רוצה שלום!׳, הבנתי שלא הבנתי. 

הימים היו ימי אוסלו, ואיש הימין הזה - שהיה יוצא להפגין פעם אחר פעם נגד ההסכם - מספר לי פתאום שהיה מחלק עכשיו את הארץ ושם את הכל מאחוריו - המלחמות, הפיגועים, הדם והאדמה - אם רק היה מאמין שזה מה שיביא את השלום.

שזה בכלל לא עניין של רצון או מחיר, אלא של ניהול סיכונים. 

אבל זה לא הסתדר לי. 

זה לא מה שאמרו בטלוויזיה וזה לא מה שאמרו בבית הספר. 

וזה בעיקר לא היה מה שאני חשבתי.

הרי השמאל רוצה שלום והימין לא רוצה, לא? 

אני זוכר שהרגשתי מופתע, ושהייתה בהפתעה הזו קצת נחמה ולא מעט תסכול. נחמה על כך שאנחנו פחות שונים מכפי שנדמה לנו, ותסכול על כך שאנחנו מפספסים בגדול: מעדיפים להיתלות בתפיסה המעוותת והכה-הנוחה שלנו את האחר, ולא להתמודד עם המציאות הפגומה והלא-נוחה של חיינו. 

ככה זה היה לפחות אז, בימים ההם.

ממש כמו היום. 

קאט. כמעט שלושים שנה קדימה

ביולי לפני שנה, ישראל עוד געשה.

בסוף אותו החודש עילת הסבירות עלתה להצבעה, אינסוף אנשים היו ברחובות, והאדמה הרגישה רועדת. 

והיום? 

עמוק לתוך מלחמה שלא נגמרת ובאמצע מחדל מדינתי שרק הולך ומחמיר - התחושה אחרת.

זה לא שאין תסכול, זה לא שאין אנשים ברחובות, אבל אין כזה רעש. המחנה שמבקש להוביל שינוי - מתקשה כעת להרעיד את האדמה.

אבל למה, בעצם? האם זו עייפות? ייאוש? יכול להיות. 

אבל אולי זה משהו אחר: אולי המחנה הזה עדיין לא הבין שהוא לא באמת מבין.

שמצד אחד, יש הרבה ישראלים - גם בשמאל וגם בימין - שמבינים שממשלת ישראל צריכה ללכת ושיכולים לעזור להטות את הכף, אבל שלא מוכנים להמיר את העמדות שלהם לשם כך. ושמצד שני, כדי להביא תיקון אמיתי - נדרשת תשתית רעיונית שמתעלה מעל הויכוח בין ימין ושמאל, שהמחנה הזה מעולם לא טרח להגדיר ושכעת נוכחת בחסרונה. ושהניסיון המייגע לצמד בין אידיאולוגיה שמאלית או ימנית למאבק הזה איננו רק לא חכם, אלא גם לא נכון.

מאז אוקטובר, בישראל מתבססות להן שתי מגמות: הממשלה ממשיכה להיכשל, והציבור זז ימינה. אז מה עושה המחאה? לה יש אסטרטגיה מעניינת: משה רדמן - אחד ממוביליה - החליט בתחילת השנה לשבור שמאלה. בפברואר הוא שטח בטלוויזיה את משנתו המדינית, ובכך הגדיר את אסטרטגיית המחאה מאותה נקודה והלאה: במקום לצרף אליה את הלא-משוכנעים עם רעיונות חדשים, המחאה תתמקד מעתה בשלהוב המשוכנעים עם רעיונות ישנים. בהצלחה לנו. 

לא חכם ולא נכון

למה לא חכם - זה די ברור. בהינתן כל מה שקרה כאן מאז אוקטובר, לא צריך דוקטורט בהבנת ההמון כדי לנחש שהציבור הישראלי פונה ימינה. תסתכלו כמעט על כל סקר ותראו את אותה התמונה: מצד אחד, אכזבה מתפקוד הממשלה ורצון ללכת לבחירות, ומצד שני - הישראלים זזים ימינה. 

נכון, לא נכון, זה המצב. ולכן - לצבוע כל מאבק שדורש הסכמה רחבה בצבעים שמנוגדים לרוח הזו, זה לא מאוד חכם.

אבל השאלה החשובה יותר היא: האם זה נכון? האם יש קשר בין המצב שאליו הגענו או האופן שבו ישראל מתנהלת לעמדות ימניות או שמאליות? והאם בחירה בצד כזה או אחר היא המפתח לתיקון?

תתנתקו לרגע מהדמויות במערכת, ותשאלו את עצמכם: האם האידיאולוגיה הימנית דוגלת בהפקרת חבלי ארץ שלמים ובשחרור מחבלים? האם באידיאולוגיה השמאלית אין פרק של מלחמה בטרור? האם האידיאולוגיה הימנית היא לחלק קצבאות למי שאינם עובדים ושיכולים לעבוד? האם באידיאולוגיה השמאלית חרוט ערך חיזוק השוק החופשי והגלובאליזציה, שמתגשמים בהייטק הישראלי? האם האידיאולוגיה הימנית מבוססת על פגיעה בחירויות הפרט וחיזוק השלטון המרכזי? האם האידיאולוגיה השמאלית מבוססת על שימור שיטת מינוי שופטים שאין בה בדל של שקיפות או רמז של הפרדת רשויות?

והאם יש איזשהו קשר בין החלוקה האידיאולוגית בין ימין ושמאל לבין ה-בעיה ה-גדולה של ישראל, שהיא מדינה שאינה משרתת את אזרחיה?

לא. ולא. ולא. ולא. ולא. ולא. ולא.

המסקנה ברורה: יש נתק בין מחנות האוהדים שאנחנו שבויים בהם לבין האידיאולוגיות שאלו מתיימרים לייצג; ויש נתק בין אותן אידיאולוגיות לבין הבעיות הגדולות של ישראל.

אז לא, הצימוד הזה לא חכם, לא נכון והוא לא מוביל לשום מקום: הוא מונע מאיתנו לייצר בריתות עם מי שיכול להסכים איתנו, רק כי הוא צבוע בצבעי המחנה האחר; והוא מייצר לנו את אשלייה של עומק אידאולוגי, כשכל מה שיש אלו פיגומים של דימויים. וככה הגענו למצב - תשעה חודשים לתוך ההפקרות הכי גדולה שלנו - שבו ישראל בוערת, אבל האדמה אינה רועדת. 

באחת מקבוצות הוואטסאפ של המחאה, כל כמה ימים - אותו הריטואל: מישהי מזכירה לחברים שבשביל לעשות לעשות פה שינוי - צריכים גם את קולות הימין, ולכן כדאי להיות מחושבים. לרוב זה מגיע קצת אחרי שמישהו מאשים את ה׳ימניים׳ במצב, וקצת לפני שמישהי אחרת מסבירה שיש גם ׳ימניים טובים׳. בקבוצה אחרת, זו של הימנים שמבקשים להלחם על הדמוקרטיה, מארגנים הפגנות נגד מהלכי הממשלה, אבל מבקשים מהפעילים שלא להגיע עם בגדי מחאה. שלא יגידו, אתם יודעים. בין הודעה אחת לאחרת, אני תוהה לעצמי: לו רק הקבוצות הללו היו מצליחות לזקק את מה שמחבר ביניהן ומתרכזות רק בו, כמה חזק יכול היה להיות מחנה התיקון של ישראל?

לסיום, קל זה לא יהיה

צריך להודות, זה לא קל.

כשרוצים לשלב במחנה אחד אנשים שרגילים להגדיר עצמם אחרת, שני דברים צריכים לקרות:

קודם כל, צריך לדעת להתאפק. מחנה התיקון לא בא לפתור את הויכוח - הנוקב והחשוב - בין הימין לשמאל, פשוט כי זו איננה הבעיה הגדולה שישראל מתמודדת איתה כעת. ממשלת ישראל לא נכשלת בגלל שהיא ימנית מידי או שמאלית מידי, אלא בגלל שאיננה עסוקה בלשרת את אזרחיה. ולכן כל דבר שאיננו מתמודד עם הבעיה הזו - הוא פשוט פחות חשוב כעת.

דבר שני, צריך גם לדעת להקשיב. כי כשפותחים את הדיון על איך בונים פה ישראל טובה יותר, צריך גם להבין - מצד אחד - שהלב של בעיית המשילות הוא בממשלה ולא בבית המשפט, ומצד שני - שליברליזם איננו קידוש ד-מו-קרט-יה שאיננה מתפקדת מלכתחילה. מה לעשות, כאשר לשני המחנות יש גם טיעונים טובים וגם טיעונים מביכים - צריך להתרכז בטיעונים, ולא במחנות.

במילים אחרות, צריך להבין שאנחנו לא תמיד מבינים. קל זה לא יהיה, אבל זו הדרך היחידה ליצור כאן מחנה משותף עם מכנה משותף: כוח מספיק גדול שיוביל אותנו לתיקון אמיתי.

גם של ישראל, אבל גם שלנו.

שבת שלום, ושנצליח.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.

למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. אט אט. תודה מראש.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co