התנגדות איננה הכל
- האזרח ג׳
- 7 בדצמ׳ 2024
- זמן קריאה 6 דקות
לפעמים, כשזוגתי רוצה להשתעשע בי - היא שולחת אותי למשימות זיהוי צבעים.
מה צבע השמלה הזו? והכיתוב פה? והמכונית שם?
כחולה או סגולה? ירוק או כתום? אדומה או חומה?
לפני עיוור (כן) תיתן מכשול, גרסת עיוורי-הצבעים שלנו.
ולא משנה כמה היא אומרת לי שזה איננו הצבע - אני משוכנע בצבעים שלי.
ככה זה כשמכשיר המדידה התקול הוא אתה.
השבוע, כשקראתי את טורו של שאול אמסטרדמסקי ׳התנגדות זה הכל׳, חשבתי על השעשוע המשפחתי הזה.
אני מאוד אוהב את אמסטרדמסקי, אבל הפעם חולק עליו: התנגדות היא ממש לא הכל.
אז זה מכתב פתוח אליך, שאול, ודרכיך - אל כולנו.
מה אתה אומר, שאול?
כשם המאמר, אמסטרדמסקי טוען שהתנגדות למהלכי הממשלה היא הכל. שבנקודת הזמן הזו, צריך לקום מהספה ולצאת החוצה. כי התנגדות היום עדיפה על המחיר מחר, וכי אם לא נתנגד עכשיו, לא בטוח שנוכל להתנגד אחר כך.
ובהרבה מובנים, הוא צודק: המצב קשה, ייתכן שבקרוב בלתי-הפיך, ולנו יש אחריות להתנגד להדרדרות הזו. אבל אמסטרדמסקי - שיודע לדייק - לא מסתפק ב׳התנגדות היא חשובה׳ או אפילו ׳אסור להפסיק להתנגד׳, אלא בוחר במילים מאוד מסוימות: ׳התנגדות היא הכל׳ ו׳התנגדות היא האופציה היחידה שנותרה׳.
ופה איבדתי אותו.
כי התנגדות היא לא הכל. היא אפילו לא קרובה לכך.
למעשה, האשליה שההתנגדות היא הכל - זו שקוּדשה פה לאורך כמעט שנתיים - מסוכנת מאוד לישראל, והיא אולי הגורם המרכזי לכך שהתנועה האזרחית הגדולה ביותר שקמה כאן בדור האחרון - זו שמבקשת לתקן את ישראל - אינה מתרוממת.
״להתנגד זה מעייף. אבל להגר ולחיות במדינה אחרת, בזרות מזהירה, מעייף יותר. והכי מעייף לחיות תחת שלטון לא דמוקרטי. שלטון עם כוח בלתי מרוסן, עם כוחות ביטחון שסרים לכל גחמה פוליטית, עם מאסרים פוליטיים, בלי בית משפט שיבלום אותו, בלי תקשורת שתבקר אותו, בלי אפשרות להחליף אותו. ולכן ההתנגדות היא האופציה היחידה שנותרה. גם בחורף, כשקר, גם כשאתם מרגישים לגמרי לבד. אתם לא יכולים להפסיק. כולנו יחד בתוך המדמנה הזו. הביחד הזה הוא כוח אדיר. אחרת הם לא היו כל כך מתאמצים להילחם בו, ובנו.״ מתוך ׳התנגדות היא הכל׳, שאול אמסטרדמסקי
למה התנגדות היא ממש לא הכל
לצורך הדיון, בואי נניח שאנו מבקשים לבנות כאן ישראל טובה יותר, תהא ההגדרה שלה אשר תהא. כעת, אם ניקח צעד אחורה ונשאל: ׳מה צריך לקרות כדי שנוכל לממש זאת?׳, כנראה שנסכים על שני תנאים הכרחיים:
הראשון, שצריכה להיות לנו הבנה של הבעיה של ישראל, של הפתרונות לבעיה ושל הדרך שתאפשר לנו להגיע מכאן לשם; מעין תפיסה רעיונית שתהווה הבסיס לתיקון.
השני, שצריך להיות ציבור מספיק גדול שתומך ברעיון תיקון, כדי שתיקון כזה יבוא לכדי מימוש.
מצוידים (רק) בשני תנאים הללו, ננסה כעת להבין למה התנגדות איננה הכל:
איך ניתן לקדם תיקון, כאשר ההתנגדות שוחקת את התמיכה בו?
נתחיל בתנאי השני.
כחלק ממסכת טיעוניו, אמסטרדמסקי מציג נתונים משכרים-ויזואלית ממחקר שערך מכון תכלית ושנאספו על ידי חברת Hiveurban. הויזואליזציה מציגה את הקשרים בין קהל תומכי הקואליציה לתומכי האופוזיציה ברשת X, בספטמבר 2023, רגע לפני השבת השחורה.
והפלא-זה-פלא (הלשון סרקסטית, אבל זה באמת עושה משהו לראות את הדברים) - המלחמה הפנימית שהייתה אז בישראל - ועודנה גם היום - היא למעשה שתי מלחמות שמתקיימות בשני יקומים מקבילים: כל צד מנהל אותה בתא התהודה שלו, בינו לבין עצמו, עם מעט מאוד נקודות חיבור ביניהם.
אמסטרדמסקי אמנם ממתן וגורס שמשתמשי X אינם המדגם המייצג של כלל הישראלים, אבל - ברמה המהותית - כמה התמונה הזו שונה ממה שכולנו מכירים מחיינו? האם זה לא מה שאנחנו רואים בטלוויזיה, בסלון ובעבודה? בשנה האחרונה, כמה פעמים יצא לך באמת-לשוחח עם מישהו מהמחנה האחר? וכמה פעמים עם אנשים שדומים לך בדעותיהם?
ועכשיו, בחזרה לאותו תנאי: אם רוב גדול של ישראלים צריך לעמוד מאחורי איזשהו רעיון תיקון - כיצד רוב כזה בכלל ייווצר אם המלחמה הזו מתקיימת בשני תאי תהודה שונים? יותר מזה, אם כל דבר שמישהו אומר במחנה אחד - קחו לדוגמה את אותו סרטון של ראש הממשלה, שהוא התפאורה לטורו של אמסטרדמסקי - משכנע את מחנה הבית בצדקת הדרך שלו ומייצר בדיוק את האפקט ההפוך במחנה האחר, כיצד נגיע להסכמה על רעיון תיקון אחד?
במצב העגום שאליו הגענו, המשמעות האמיתית של ׳התנגדות היא הכל׳ היא המשך שכנוע המשוכנעים, והרחקת הבלתי-משוכנעים, וזה - מעבר לשימור החשוב של התנגדות למהלכים מסוכנים - לא באמת מקדם אותנו במסע לתיקון, בגלל אותו תנאי שני.
תיקון אמיתי לבעיות של ישראל דורש תמיכה ציבורית רחבה, וזו מתחילה בסיפור רעיוני ששני המחנות יודעים להרגיש חלק ממנו. העניין הוא שסיפור כזה דורש משהו אחר לחלוטין מהתנגדות. הוא דורש להפסיק לצעוק, ולהתחיל לחשוב: לנסח את הבעיה של ישראל, להציע לה פתרונות ולסלול דרכים שיחברו ביניהם.
האם אפשר לספר סיפור כזה, שרוב גדול של ישראלים יהיו חלק ממנו? אני מאמין שכן, אבל הסיפור הזה טרם גיבשנו, ותפיסת ה׳ההתנגדות היא הכל׳ פוגעת אנושות במאמץ לגבש אותו.
הפתולוגיה שלנו אינה מסתכמת בקיומם של אותם שני תאי תהודה, שמורכבים מאותם אנשים שמהדהדים את אותן דעות. בכניסה לאותם תאי תהודה, מה שפעם נקראו ׳עובדות׳ - עוברות היום תהליך צביעה תעשייתי שגורם להן ׳להתאים׳ לרוח התא. ככה - כל צבע שבחוץ הופך פעם לכחול בפנים ופעם לאדום בפנים, כתלות בכתובת הנמען. במציאות הזו, כל עוד הסיפור הרעיוני מתיישר לקווי החלוקה שאליהם התרגלנו - הצבעים שנראה בפנים תמיד יהיו אותם צבעים.
אם כל מה שאנו עושים זה להתנגד למי שמתנגד לנו, איך נבנה לו אלטרנטיבה?
אבל נניח לרגע את הרצון שלנו - הלכאורה-טכני אך המאוד-מהותי - לשכנע ׳אותם׳, ונשאל:
מה קורה לנו כשאנחנו ׳רק מתנגדים׳? כיצד אנו מושפעים כאשר ׳ההתנגדות היא האופציה היחידה שנותרה׳, כפי שטוען אמסטרדמסקי?
אחת ההשפעות הראשונות היא אימוץ של תפיסת-עולם שבטית של משחק סכום-אפס: יש אותם ויש אותנו, וכל מה שהם אומרים הוא בהכרח-לא-נכון וכל מה שאנחנו אומרים הוא בהכרח-נכון. זה קורה בשני המחנות, והחשיבה הזו טיפשית כמעט כמו שהיא הרסנית: היא מובילה אותנו להתחפר ברעיונות שהולכים ונהיים רדודים יותר, וככה - כולנו הופכים קנאים-יותר לרעיונות טובים-פחות.
אבל ל׳התנגדות היא הכל׳ יש השפעה אחרת, ולא פחות מסוכנת: היא מרמזת שה׳התנגדות׳ היא כל מה שנותר לנו (׳התנגדות היא האופציה היחידה׳). שזה מה שיש לעשות עכשיו, וזה כל מה שיש. וזה ממש מסוכן, כי זה פוטר את מי שמבקש להביא לתיקון לעשות את העבודה - הקשה הרבה-יותר והחשובה לא-פחות - של גיבוש רעיון התיקון והנחלתו בציבור.
שהרי כיצד נוכל לגבש רעיון תיקון אם ׳ההתנגדות היא הכל׳?
ובאמת, שנתיים מאז פרצה לחיינו המחאה, לתנועה האזרחית הגדולה ביותר שקמה כאן בדור האחרון - יש סיסמאות, יש משאבים ויש אנשים - אבל אין עדיין תפיסה רעיונית סדורה שגם מחזיקה-מים וגם מוכרת: אין הגדרה של בעיית השורש; אין הצגת פתרונות שיפתרו אותה; וחוץ מהפגנות - שמשמרות מומנטום ומצליחות לבלום חלקית - גם אין דרך שמחברת בין בעיה לפתרון.
אז רעיון תיקון אין, ואת התוצאות אנו רואים בשטח. והדיסוננס הזה, שרבים מרגישים בין האנרגיה באוויר לבין התוצאות בשטח הוא תוצאה של אותו ואקום רעיוני: בהיעדר רעיון תיקון - קשה לשמר תמיכה ציבורית, אבל חמור מכך - אין תפיסה רעיונית שעל בסיסה אפשר לתקן את ישראל.
לכן - כל עוד נמשיך בגישת ׳ההתנגדות היא הכל׳ - שום תיקון לא יקרה כאן.
היות ולא ניתן לפתור בעיה שאותה לא מבינים, ברור שבמתכונתן הנוכחית - לתנועת המחאה ולאופוזיציה אין באמת סיכוי להוביל את ישראל לתיקון, מהסיבה הפשוטה שהן נעדרות תפיסה רעיונית שתיקון כזה דורש. מה שפחות ברור הוא שמעבר לחוסר היכולת שלהן להוביל לתיקון, הדבקות הכמעט-דתית שלהן בהתנגדות, וההימנעות המתמשכת שלהן מגיבוש תשתית רעיונית - רק ממצקת את הכישלון שלהן.
לסיום, בחזרה לפלטת הצבעים
אז למה דווקא עיוורון צבעים?
כי יש משהו בסיטואציה הישראלית של השנים האחרונות שמזכיר עיוורון צבעים: קבוצה אחת שרואה מציאות אחת, וקבוצה אחרת שרואה מציאות אחרת; וכמעט לא משנה מה נגיד - כל אחת ואחד מאיתנו ימשיכו לראות את מה שהם רואים, כי אלו המשקפיים שאיתם הם מתבוננים במציאות.
אבל גם עיוורי צבעים יכולים להבחין בעיוורונם. כאשר עיוור צבעים מסתכל על אותה פלטת צבעים שמסתכל עליה מי שאיננו עיוור-צבעים, והם רואים בה דברים שונים - ההבדל הזה אומר להם משהו: גם על הצבעים שמולם וגם על הראייה שלהם. אותה פלטה היא השפה המשותפת שחסרה לנו כל כך, וזו השפה שתפיסה רעיונית יכולה לייצר לנו.
ולמרות שתפיסה רעיונית אינה מבטיחה הסכמה, השיח עליה יאפשר לנו לצאת מתאי התהודה. וכפי שראינו כאן - היציאה הזו חשובה גם כדי לייצר מעגלי הסכמה מחוץ למחנות המוכרים, ולא פחות חשוב - כדי לפתח תפיסה רעיונית שתוביל לתיקון אמיתי.
דוגמה לתפיסה רעיונית כזו תוכלי למצוא ב׳שיעור אזרחות׳. בין אם תאמצי אותו או רעיון תיקון אחר - רעיון כזה נדרש כדי לבנות כאן ישראל טובה יותר, והבנייה שלו מצריכה מאמץ שהוא הרבה מעבר להתנגדות.
שבת שלום, ושנצליח.
נ.ב -
בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.
׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.
הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
