מי אתה, המחנה הליברלי?

לפני שעברנו לארץ אחרת, המונח הזה היה רחוק מהמיינסטרים. בשוליים. ארכאי, כמעט.

׳ליברלים׳ היה התיאור שההורים הליכודניקים שלי השתמשו בו כדי לבדל עצמם מה׳בולשביקים׳ של המערך (״זה ה-ל׳ של מח״ל! זו תנועת החירות! אז שהחבר׳ה של ׳שמש העמים׳ יספרו לנו מה זו דמוקרטיה?!״).

אבל משהו כנראה קרה כאן בשנים האחרונות, כי היום התיאור ׳ליברלים׳ נמצא בכל מקום: ״אנחנו במחנה הליברלי צריכים ל...״, ו״הציבור הליברלי לא ימשיך ל...״, ו״כישראלית ליברלית אני מאמינה ב...״.

וכשחזרנו, ה׳ליברליזם׳ הזה שימח אותי.

חשבתי שהבנו שאם נחליף את קווי החלוקה שבין ימין לשמאל לאלו שמפרידים בין מקדשי חירויות הפרט וריבונות העם לאלו שאינם כאלו - אולי לא נסכים על הדרך, אבל נדע לפחות שזו הדרך שבחרנו.

אבל תוך כמה חודשים הבנתי שזה לא המצב. שהמנגינה ברקע מוכרת. ש׳ליברלי׳ זה  שם חדש לחלוקה ישנה. 

ושמאחורי הכשל הזהותי הזה מתחבא כישלונו של ׳המחנה הליברלי׳ כולו.

מודעת אבל שפרסמה מפלגת הפועלים המאוחדת עם לכתו של ׳קברניט תנועת השלום בעולם׳ שאחראי, בין היתר, על רצח המוני של בני עמו. כשמדברים על ׳ליברליזם׳, שורשי הדיסוננס בין זהות מחנאית לתוכן רעיוני עוברים גם פה.

הליברל המצוי, קווים נעלמים לדמותו

מה זה בעצם אומר, להיות ׳ליברלים׳ היום בישראל?

האם ליברלים יכולים לדרוש את תיקונה של שיטת הממשל, או שהם נדרשים להמשיך לדבוק בקידוש שלה, כחלק מהמאבק בחקיקה המשפטית?

האם ליברלים יכולים לתמוך בפירוק מונופול המדינה על החינוך, או שהם חייבים לתמוך בהמשך הביצור שלו, כי זה חלק מה-ד-נ-א הליברלי שירשנו?

האם ליברלים יכולים לתמוך במדיניות מדינית-בטחונית ימנית, גם כשהבון-טון של המחנה אומר אחרת?

ומה כל זה אומר על הזהות הרעיונית של אותו ׳מחנה ליברלי׳?

האם מישהו ב׳מחנה הליברלי׳ בכלל טרח להגדיר מהו אותו ׳ליברליזם׳ שעליו אנו נלחמים, או שהציפייה היא שפשוט נזרום עם המותג המרענן, בדרכנו להפגנה הבאה? האם ׳ליברליזם ישראלי׳ היא (1) הגדרה רעיונית מנומקת, שיש בכוחה לחבר בין רוב הישראלים ולהוביל לתיקון אמיתי, או פשוט (2) שם חדש / יפה / נוצץ יותר למותגים שהתעייפו עם הזמן, כמו ׳שמאל׳ ו׳שמאל-מרכז׳?  במילים אחרות, כשאתם אומרים ׳אנחנו ליברלים׳, מה זה אומר?

לשאלות הזהות הללו יש חשיבות עצומה. ברמה הבסיסית ביותר - הן מגדירות מי חלק מהמחנה ומי איננו. וזה - כמובן - קריטי, אם רוצים גם להביא תיקון, ולא רק לדבר עליו. 

אבל במובן עמוק יותר, התשובות לשאלות הללו הן בבואה של מה-שאמורה-הייתה-להיות-תפיסה-רעיונית-סדורה, שמאפשרת לחברים במחנה להבין על מה הם נלחמים, למה ואיך, ולמחנה - להיות אלטרנטיבה. אבל כש׳המחנה הליברלי׳ ממשיך להתעקש שלא לשאול את אותן שאלות - והוא לא שואל אותן - הרבה אנשים שיכלו להיות חלק ממנו, נשארים מחוץ למחנה; והמחנה עצמו נותר אבוד.

וככה, גבירותיי ורבותיי, מפסידים מאבק.

איפשהו במעבר בין ההתנגדות לחקיקה המשפטית ב-23׳ למאבק בממשלה ב-24׳ - המחאה איבדה כיוון, ובמידה רבה את הציבור. בעוד 23׳ הייתה איכשהו-וגם-זה-היה-בקושי מבוססת על רעיון (״אנו מתנגדים לחקיקה המשפטית״), 24׳ כבר הפכה להיות מכוונת נגד הממשלה עצמה (בגדול - ״אתם תגידו שחור, אנחנו נגיד לבן״). זה לגיטימי (ובמקרה הזה - מתבקש) לומר ׳הממשלה פועלת נגד הרעיונות שבהם אנו דוגלים, ולכן נפעל להחליף אותה׳, אבל זה דורש להגדיר את אותם רעיונות. בהיעדר הגדרה כזו - המשך הפמפום ׳אנחנו צודקים ואתם טועים׳ לא ישנה את מאזן הכוחות, ואם התנועה הזו תגיע בסוף לעמדות הכוח - רצוי גם שתהיה לה הבנה של מה לעשות איתו. אחרת, מה בעצם עשינו כאן?

לסיום: נכשלנו, הגיע הזמן לתקן

יותר משנה לאסון הגדול, בזמן שממשלת ישראל מקדמת את חוק השתמטות וועדת החקירה אינה נראית באופק, ההתנגדות לממשלה דועכת והממשלה נדמית יציבה מתמיד. 

כדי להבין למה זה קורה, כדאי להתחיל מהכרה במצב בו אנו נמצאים. כן, היו הפגנות. כן, יש אנרגיה. וכן, אפילו נבלמה החקיקה, לזמן מה לפחות. אבל אחרי כל מה שעברנו ועם כל המאמצים שהושקעו פה במשך שנתיים - התוצאות שאליהן הגענו הן כשלון מהדהד של ׳המחנה הליברלי׳. 

הכישלון הזה לא אמור להפתיע אף אחת: אין תכנית פעולה; הנהגת המחנה לא מצליחה להתרומם לגודל השעה; אך שורש העניין נותר היעדרה של זהות רעיונית ברורה, גם כשנתיים לאחר תחילת המאבק. 

עם חזרתה המסתמנת של החקיקה המשפטית, למחנה המכנה עצמו ׳ליברלי׳ יש הזדמנות נוספת להוביל את ישראל לתיקון, אם רק יואיל בטובו להגדיר קודם מהי זהותו. 

זהות אחת כזו אפשר למצוא ב׳שיעור אזרחות׳, אבל אפשר לבחור גם זהות אחרת.

העיקר לבחור.

שבת שלום, ושנצליח. 

אם ׳המחנה הליברלי׳ מבקש להיות יותר מעוד שכבת טיח שרוחות הזמן ישחקו, הוא צריך להתחיל לצקת לתוכו יסודות רעיוניים. המהלך הזה מצריך אומץ, כי הוא ידרוש ממנו לשחוט כמה פרות שקידש לאורך הזמן, אבל הוא גם יפתח בפניו שתי דלתות שכרגע סגורות: הרחבת מעגלי התמיכה ובנייתו של מהלך תיקון אמיתי לישראל. היות ואלו שני התנאים ההכרחיים לתיקון, הבחירה הזו אמורה להיות ברורה.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co