המשימה: בית ספר ישראלי טוב (הרבה) יותר
עודכן: לפני 30 דקות
--- טור זה הינו טור המשך לטור ׳המסע לבית הספר׳ ---
ביולי חזרנו לארץ.
בין לוגיסטיקת המעבר לטיול הפרידה - את המחשבות על בית הספר שמתי על מדף, והופ - אנחנו בישראל.
נחתנו ישר לטרפת הישראלית של אותה התקופה, ובאותו הזמן חשבנו שהיא ואוגוסט הם צרותינו הגדולות.
אבל את אוגוסט איכשהו עברנו, והאחד בספטמבר הגיע.
והאמת - היה מרגש.
הִלל נכנס בפעם הראשונה בשערי בית ספר בישראל, ואני מניח שכמו הרבה אבאים אחרים -
גם אני שמעתי יוני רכטר בראש.
החגים עשו את שלהם וספטמבר חלף.
הקטנים התחילו להתרגל לארץ החדשה-ישנה שלהם, ואני אומר לעצמי:
״אוקיי, התארגנת מספיק. אחרי החגים אתה מתחיל לעבוד על הדבר הבא״.
אבל זה לא קרה.
השנה הייתה 2023, וחודש אחרי שהלל נכנס לבית הספר - הארץ התהפכה.
---
את השבועות שאחרי השבעה באוקטובר אני זוכר במעומעם.
בהתחלה הלם, ואז לאט לאט כולם נכנסים לשגרה המוטרפת של מלחמה.
אבל בלי עבודה, ועוד לפני שיש כיוון - לא הייתה לי שגרה.
מה כן יש? יש בית ספר.
והאמת, במים הסוערים של אותה תקופה - בית הספר היה עוגן.
שוב עוגן. אי של נורמליות בים של שיגעון.
אבל השבועות חולפים, ולאט לאט אתה מתחיל להיחשף למה זה בית ספר בישראל.
אתה פוגש את המורה.
ומקשקש עם ההורים.
ובעיקר - מדבר עם ילד שכל יום נראה לך קצת יותר כבוי.
ואז - זה פשוט נוחת עליך.
שכן - חינוך-זה-הכי-חשוב-אבל-הכל-כאן-חרטא-צועקת-לי-באוזן-מירי-פסקל,
אבל זה מה שיש ועם זה ננצח.
ואז אתה מסתכל בטלוויזיה, ורואה מדינה מפורקת-ושעוד-לא-יודעת-כמה, ואתה שואל את עצמך:
האם ככה נוכל לנצח?
---
כמה חודשים לתוך השבעה באוקטובר עוד חשבתי ש׳הדבר הבא׳ יהיה… סטארטאפ רגיל.
אתם יודעים - דיסרפשן, וגיוסים, ופרודקט-מרקט-שיט.
אפילו סיפרתי לעצמי שזה חשוב.
וזה באמת חשוב.
לגייס כסף ולהעסיק אנשים ולשלם מיסים, זה חשוב.
אבל אז אתה מסתכל על הילד חוזר שוב מבית הספר, ואתה עושה חשבון.
שאת הכיבוי הזה עוברים שני מיליון ילדים.
כל יום.
במשך שתיים עשרה שנים.
שזה מה שהילדים שלנו עוברים בכיתה, בזמן שאנחנו שותים עוד קפה במשרד.
מתלוננים על התן-ביס, ובטוחים שאנחנו הקטר של המשק.
הלוואי שיכולתי לומר שמההתחלה זה היה ברור מה יותר חשוב, אבל את המחשבות האלה לקח לי חודשים לעכל.
ציונות. או סטארטאפ. או ציונות. או סטארטאפ. צעד אחד קדימה, שניים אחורה.
ואז - לפעמים זה פשוט קורה בחיים - דייט אחד בפאתי ירושלים הבהיר לי את התמונה.
—
קאט. מעבר חד.
נעצור לרגע את המלודרמה ונספר מה זה הפרויקט הזה ולמה בנינו אותו כך.
לדייט נחזור בסוף.
—
אז מי אתה, הפרויקט Soil?
(כן - השם בלעז, כן - זה לא מתאים, המשמעות - ׳קרקע׳, הצעות לשמות עבריים יתקבלו בברכה)
׳סויל׳ הוא פרויקט שמטרתו לבנות מחדש את המוצר שנקרא ׳בית ספר ישראלי׳, ולהוכיח את היתכנותו.
כדי להבין למה, ואת החשיבה שעיצבה את הפרויקט, ננסה לענות על השאלות הבאות:
למה הפרויקט נולד?
למה לבנות מחדש ולא לתקן את הקיים?
למה בית הספר, ולא מערכת החינוך?
מהי הצלחה?
מהו סטארטאפ ציוני ומה הכי קשה בו?
מהם (או - מיהם) התנאים להצלחה?
אנחנו עוד לא בפדגוגיה, לא בתקציב ולא בטכנולוגיה. אנו רק משרטטים את מסגרת הפרויקט, אבל זו מסגרת חשובה לכל מה שיגיע.
יאללה, מתחילים.
—
למה הפרויקט נולד?
בתפיסה שלנו - והטור הבא יעסוק בכך - חינוך (בטח בטווח הבינוני והארוך) הוא המרכיב החשוב ביותר ב*ביטחון הלאומי* שלנו.
ביכולת שלנו - כאזרחים וכמדינה - לא רק לקיים מדינה משגשגת, אלא להמשיך ולהתקיים כאן.
ברמה הזו.
והיות והחינוך בישראל במצב קשה והיות והעולם שמסביבנו משתנה מהר והיות ו*בית הספר* הוא היחידה האטומית של החינוך - אזי כדי לייצר תיקון משמעותי - אנחנו חייבים בתי ספר טובים יותר.
הרבה יותר.
—
למה לבנות מחדש ולא לתקן את הקיים?
כדי לענות על השאלה הזו, צריך להתחיל מהגדרת הבעיה.
ואת הבעיה של בית הספר הישראלי אפשר לתאר כך (את הנימוקים נשאיר לפעם אחרת):
מודל בית הספר שבור: ממבנה התקציב של בית הספר, דרך מרחב הסמכות של המנהל ועד מבנה המשרה של מורה - מודל בית הספר שבור כי הוא לא בנוי לשרת אף אחד מהלקוחות שלו (תלמידים, מורים, הורים ומנהלים).
המערכת לא מאפשרת את תיקונו: מערכת החינוך (רבתי) - שמתחילה במשרד החינוך, ממשיכה ברשויות המקומיות ומגיעה עד ועדי המורים - היא הסביבה שבה פועל בית הספר והיא מונעת את התיקון שלו.
האם זה אומר שאי אפשר לשפר מבפנים? לא. אבל התיקונים הללו קטנים, נשחקים מהר, ודורשים משאבים (תקציביים, נפשיים ועוד) בלתי נדלים.
רוצה לומר, זה לא יעזור לנסות ולתקן את בית הספר מבפנים, כי אותו ׳בפנים׳ הוא זה ש*מונע* את התיקון מלכתחילה.
—
למה בית הספר, ולא מערכת החינוך?
כבר בתחילת הדרך הבנו שלא חסרים מכוני מחקר ומסמכי מדיניות שעוסקים ב׳איך נכון לתקן את מערכת החינוך׳.
שרוב השיח הציבורי עוסק בריכוזיות, בועדי עובדים ובתקציב משרד החינוך.
ואכן - יש פה דיון, נדרשת כאן הכרעה אידיאולוגית, ורפורמה במערכת החינוך היא הכרח.
אבל בזמן שכולם מדברים על רפורמה, כמעט אף אחד לא עוסק בבית הספר עצמו, ואיך מייצרים באמצעותו מציאות חינוכית אחרת.
למעשה, הדיון על אותה רפורמה מניח שברגע שזו תעבור - בתי הספר עצמם יהפכו באורח פלא לגני-עדן חינוכיים.
וזה ממש לא נכון.
הרפורמה היא רק דלת הכניסה.
היא מאפשרת יזמות-חינוכית, לא מחליפה אותה.
התוצאה?
השאלות שקובעות את התוצר החינוכי בפועל ו*את מה שאותה רפורמה בכלל צריכה לאפשר* - לא מקבלות מענה:
מה אנו בכלל מבקשים מבית הספר לעשות, כמוסד חינוכי? מה לומדים בבית הספר ואיך לומדים שם? כיצד נראה יום בחייה של תלמידה בבית הספר, וכיצד נראה יום בחייו של מורה?
כיצד נראית משרת מורה? כיצד נראה ארגון בית הספר? האם ניתן להעלות את שכר המורה או להאריך את שנת הלימודים בתקציב הקיים? כיצד מייצרים ארגון לומד שהולך ומשתפר עם הזמן?
אלו כלים ותשתיות טכנולוגיים צריכים התלמידים/המורים/ההורים/המנהלים בבית הספר? והאם ניתן לייצר מודל כלכלי לבית הספר שיאפשר לנו - כמדינה - למדוד אותו כמנוע צמיחה ולהשקיע בו יותר?
ולכן - החלטנו להתמקד בבית הספר עצמו, והגישה שאימצנו היא גישה מוצרית הוליסטית:
מתחילים מדף חלק, ובונים את המוצר שנקרא ׳בית ספר׳ מאפס: פדגוגיה, אופרציה וטכנולוגיה.
למעשה, חוץ מהדרישה לעמוד בתקציב החינוך הציבורי של ילד בישראל - ה-כ-ל היה על השולחן.
כיזם, לבנות מחדש את המוצר - אולי - החשוב ביותר בחיינו, זו משימת חלום.
---
מהי הצלחה?
ברמה היזמית, ההחלטה לקדם מיזם שחי מחוץ למערכת, ושתלוי במערכת שדוחה כל שינוי - היא כמעט-התאבדותית.
אז למה בכל זאת?
כי השינוי המערכתי ותיקון בית הספר צריכים לקרות יחד.
הרי יום אחד תהיה כאן שרת חינוך שתוביל רפורמה, וביום הזה אנחנו כבר צריכים להיות עם תשובות ביד ועם בית ספר שאפשר לראות.
למה?
כי אנחנו רוצים שאותה שרת חינוך תוכל לומר ״קחו את זה, ועכשיו תשכפלו!״, ולא ״אוקיי, עכשיו מה?!״.
ולכן, ל׳סויל׳ היו שני יעדים:
לבנות מודל בית ספר ישראלי חדש, שעונה על הדרישות שלנו; ו -
לבנות כזה בית ספר - כהוכחת היתכנות ראשונה.
זה ההישג הנדרש, והאמנו שהוא אפשרי.
אז כן - הסתברות הצלחה נמוכה, ועדיין - יש מסעות שנכון לעשות אותם, גם בתנאים האלה.
---
מהו סטארטאפ ציוני ומה הכי קשה בו?
עם כל הכבוד לאישיות ולאסטרטגיה, בסוף צריך להרים פה פרויקט.
ונכון לעצור ולהבין מה זה בעצם הפרויקט הזה, ומה הקושי שבלהגדיר אותו מלמד אותנו.
שהרי מה זו החיה הזו? עמותה? חברה?
מה זה?!
מצד אחד - זה סוג של סטארטאפ, מצד שני - התכלית שלו ציונית.
אז קראנו לזה ׳סטארטאפ ציוני׳,
אבל מעבר לשם היפה, לחיה הזו - שמבקשת לייצר מודל כלכלי בר-קיימא בשוק מקומי של 100 מיליארד ש״ח, ושעובדת מול מערכת שלא יודעת לעשות שום דבר חוץ מלדחות אותה - אין באמת מסגרת.
וברגע הזה - אני לא לא מבקש לפתור את הקושי. הוא עוד ילווה אותנו. אני רק מבקש להניח אותו על השולחן, כי עצם קיומו הוא האתגר הכי גדול של ׳סויל׳, ובמובן הזה - של כל היזמות החינוכית בישראל.
---
מהם (או - מיהם) התנאים להצלחה?
בימיו הראשונים של הפרויקט, כמעט בכל שיחה עלו שתי תחושות:
הראשונה של זרוּת, והשנייה של צמא.
זרות - בגלל ׳הנה החבר׳ה מההייטק, שבחיים לא עמדו מול כיתה, ושחושבים שהם מבינים בחינוך׳.
וצמא - בגלל ׳הנה החבר׳ה , שמביאים משהו אחר, ושאולי אפשר לעשות איתם משהו׳.
ושתי התחושות הללו מוצדקות.
שהרי חינוך הוא עולם ומלואו, וקשת המימדים שמורה צריכה להתמודד איתה כשהיא עובדת עם ילד - ובטח עם כיתה ובטח עם בית ספר - היא רחבה לאין שיעור מאוסף כל שיקולי התכנון שמפתח בהייטק מתמודד איתו לאורך כל הקריירה שלו. זה עולם עשיר ומורכב ברמה אחרת, ולכן - אנשי ההייטק לבדם לא יתקנו את החינוך.
מצד שני, הבעיה של החינוך בישראל היא לא (רק) חינוכית. למעשה - זה החלק שבכלל לא מגיעים אליו. הבעיות המהותיות הן בכלל אופרטיביות, ארגוניות, טכנולוגית ואחרות. התיקון שלהן הוא זה שדורש ׳בנייה מחדש׳, והוא דורש אנשים שיודעים מה זה *יודע לבנות מחדש*. גם זה מקצוע. ולכן - גם אנשי החינוך לבדם לא יתקנו את החינוך.
ולכן בחרנו ללכת בשילוב: צוות שמורכב גם אנשי חינוך וגם אנשי סטארטאפ.
וזה פשוט קסם.
---
בחזרה לדייט.
את יובל לא הכרתי.
שמעתי עליו מחברים עוד מעבר לים, הקשבתי לראיונות איתו, ולפני השיחה הראשונה שלנו בטלפון - הרגשתי כאילו הגעתי לחדר המנהל.
טוב נו, הוא באמת ה-מ-נ-ה-ל.
השיחה הראשונה די טובה. השנייה הייתה ממש טובה.
אני לא זוכר אם זו הייתה השלישית או הרביעית, אבל באחת מהן הזמנתי את עצמי לדייט אצלו בירושלים.
למזלי - הוא הסכים, וכל הדרך מהצפון חשבתי מה לומר לו.
איך לשכנע דמות כזו להצטרף למסע כזה.
באותה תקופה, גם אני לא ידעתי אם אני בכלל הולך על זה, ואולי בעצם נסעתי אליו כדי להשתכנע בעצמי.
ה׳דייט׳ היה פגישת הליכה, השעה הייתה כבר מאוחרת.
אני זוכר את המסלול, ואני זוכר שיובל ירה עליי שצף קצף של מחשבות:
על מה קורה בבית הספר, ומה לא קורה, ומה קשה, ומה מדהים, ובעיקר - מה אפשר. שם הוא באמת נדלק.
לקראת הסוף, בעלייה שלפני הרחוב שלו, הוא אמר משהו שלא עזב אותי מאז.
אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל רוח הדברים הייתה שעבור מי שמסתכל מבחוץ - קל לדמיין כיצד תיקונים במודל יהפכו את בית הספר לטוב יותר. אבל מבפנים - רואים גם את המצב הנוכחי של בתי הספר; את המציאות הקשה שממנה מתחילים את המסע. ובמציאות הזו - אלו לא רק ילדים שהיו יכולים לזכות בחינוך ׳טוב יותר׳, אלא כאלו שבית הספר עושה להם רע. שהם ממש ניזוקים ממנו.
וברגע הזה הבנתי. שאני לא באמת יכול שלא-לעשות את זה.
שפשוט הולכים על זה, ושיקרה מה שיקרה.
יובל הצטרף למסע, ופתאום הרגשתי כאילו זה לא חלום.
למה הוא הצטרף?
אני לא לגמרי יודע,
אבל אני כן יודע שיש משהו מדהים באנשים האלה.
הם כאילו מחווטים לראות הזדמנות בכל אחד מאיתנו.
זה, כנראה, המקצוע.
שנה טובה, ושנצליח.
מצאתם בדברים ערך? עקבו אחר האזרח ג׳ ברשתות ושתפו עם אחרים. תשתית רעיונית היא המפתח לבנייתה של ישראל טובה יותר, וזו האחריות שלנו לייצר אותה.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
