הפתולוגית: הכשל, שחור על גבי לבן

כמעט מכל זווית שלא מסתכלים עליו, תהליך אישור התקציב הוא תצוגת תכלית של כשלון השיטה בישראל. מה יש לנו פה בעצם? ראש ממשלה שמנסה להעביר *בכנסת* תקציב מדינה שהכינה *ממשלת ישראל*, ובבואו לעשות כן - הוא נתקל בהתנגדות של *נציגי סיעות הכנסת*, הלא הם גם *שרי ממשלתו*. ובמסגרת משא ומתן זה, הם - נציגי המפלגות או שרי ממשלתו? - מאלצים אותו לעשות שינויים בחוק התקציב, שכן אם לא ייעתר לדרישותיהם - הממשלה בראשותו תיפול.

אפילו בחלם היו חושבים אותנו לטיפשים.

בין הררי הידיעות שפורסמו בשבועות האחרונים סביב תקציב המדינה, בלטה ידיעה אחת שמציגה את תמצית הכשל. זהו ההסכם שעליו חתמו ראש הממשלה ואחד איתמר בן-גביר, שהוא גם השר לבטחון פנים אך בהקשר זה מתפקד למעשה כיו״ר מפלגת עוצמה יהודית. במסגרתו, מתחייב ראש הממשלה להגדיל את תקציב המשרד לפיתוח הנגב והגליל (שגם הוא אתנן למפלגות) לשנה הבאה, ואם לא ימצא התקציב בעודפים של השנה הקרובה - ידרשו כל משרדי הממשלה לקצץ מתקציבם כדי לאפשר גידול תקציבי זה. עמוד אחד, שחור על גבי לבן, שמספר את כל הסיפור -

קחו רגע לקרוא את המסמך הזה, ואז תקראו אותו שוב, ואז תשאלו את עצמכם -

• האם ראש ממשלה יכול לנהל ממשלה במצב שבו הוא נדרש לקיים משא ומתן עם שרי ממשלתו במקום להנחות אותם?

• האם שרי הממשלה ממלאים את תפקידם נאמנה בעודם עוסקים במשא ומתן מפלגתי ולא בניהול ענייני משרדיהם?

• והכי חשוב: האם ראשי המפלגות שעוסקים במשא ומתן הזה מייצגים את האינטרס הציבורי שתואם את משקלם בציבור (או שמא את כוח המיקוח שלהן במנגנון שמעוות את הייצוגיות)?

לא ולא ולא.

חשוב להדגיש: אין הטענה כי אל לכנסת לבקר ולהשפיע על סדר העדיפויות של ממשלת ישראל עם אישור התקציב, להיפך. אך חוסר ההפרדה בין הממשלה לבין הכנסת, בצירוף העובדה שהכוח בממשלה נמצא בידיהן לשונות המאזניים בכנסת, מייצר מצב בלתי אפשרי שבו גם הממשלה לא מתפקדת, גם הכנסת לא מתפקדת וגם הייצוגיות מעוותת, בכנסת ובממשלה. נסביר -

1. הממשלה לא מסוגלת לפעול כצוות אחד, לא לפני ולא אחרי אישור התקציב. ראש ממשלה באמת יכול לנהל ממשלה בעולם שבו שריה יכולים לאיים עליו כי אם לא יענה לדרישותיהם - הם יפילו את ממשלתו. הדבר פוגע אנושות ביכולת של הממשלה לתפקד כצוות משימה אחד, גם ללא קשר לתקציב המאושר.

2. שרי הממשלה, שמתפקדים בתהליך אישור התקציב כנציגי מפלגות, נפקדים מתפקידם כשרים בתהליך גיבוש התקציב, ובכך מפקירים את האינטרס הציבורי הרחב לטובת האינטרס המפלגתי הצר. האם השר לבטחון לאומי - הוא איתמר בן-גביר - נלחם עבור הבטחון הלאומי של תושבי המדינה כאשר הוא מקבל על עצמו את הקיצוץ התקציבי העתידי (הפוטנציאלי) במשרדו, או שזהו איתמר בן-גביר - יו״ר עוצמה יהודית - שאונס את הממשלה לקיצוץ זה? האם יו״ר הציונות הדתית, שמקדם אג׳נדות תקציביות מפלגתיות, ממלא את חובתו כלפי אזרחי ישראל בעודו יושב - באותו הזמן ממש - על כסא שר האוצר שלו אחריות רחבה הרבה יותר?

3. בסופו של דבר (וחמור מהכל) - לא האינטרס הציבורי הוא הקובע, אלא התלות בלשונות המאזניים. בין אם התקציב המדובר ייצר תועלת או לאו, הטיעונים בעדו או נגדו - לא היו להם שום מקום בהחלטה לקדמו. בסופו של דבר, מפלגה אחת קטנה החליטה שעל זה היא מפילה ממשלה, וככה התקבלה ההחלטה הזו.

תצוגת התכלית הזו היא דוגמא מצוינת מדוע אנחנו כושלים כבר שנים להתמודד עם סוגיות הרות גורל כמו יוקר מחיה, חינוך ובריאות, ולמה אין שום סיבה לצפות לשינוי כל עוד השיטה נשארת על כנה. כאשר הממשלה והכנסת לא פועלות בהתאם לאינטרס הציבורי וכאשר המנגנון כולו לא מאפשר עבודה אפקטיבית ויעילה - למה אנחנו בכלל מצפים שמשהו באמת יתקדם?