האם אנו חיים בדמוקרטיה?

כשאת גוללת בטלפון ורותחת,

כשאת צופה בחדשות ורושפת, 

או כשאת יוצאת לרחוב וזועקת,

מה באמת מטריד אותך?

האם זה שר האוצר שמכריז על החלת הריבונות המתקרבת בשטחים במקום להסביר כיצד יבריא את כלכלת ישראל? או השר לבטחון לאומי שעסוק בייצור כותרות לעצמו ולא בייצור ביטחון פנים עבורנו? או שר הביטחון-אקס-שר-החוץ-אקס-שר-האנרגיה-וזה-רק-בממשלה-הזו, שטרם הספיק ללמוד את מערכת יחסי החוץ  של ישראל וכעת אמון על ניהול המלחמה שלה? 

למה, בעצם, אלה החדלונות שגורמים לך לתלוש שערות מהראש, ולא חוקי המשחק שהובילו אליהם מלכתחילה?

רובנו עסוקים במאבק בכאבים-המתחלפים הללו, במקום בריפוי המחלה-הקבועה שהם תסמיניה, כי אנחנו מקבלים את אותה המחלה כגזירת גורל: שמערכת ההפעלה של ישראל - היא שיטת הממשל שלנו - היא נתונה, וכל מה שנותר לנו הוא להתמודד עם עם התוצאות שלה. 

שככה זה.

שאין דבר אחר.

ושזו, בעצם, דמוקרטיה.

אבל מה אם אלו אינם תוצריה של דמוקרטיה, אלא תסמינים של מדינה שבה העם אינו הריבון?

האם היינו נוהגים אז אחרת? והאם אז הייתה מתגלה לנו דרך אחרת לתקן את ישראל?

ליל גלנט השני, זוכרים? פיטורי גלנט היו סימפטום למחלה שאנו נוהגים להעלם ממנה. צילום: רויטרס.

הכרה מרעידה

שר האוצר, השר לביטחון פנים, שר הביטחון-ושאר-ירקות - כל אלו כאבים שתפסו השבוע כותרות. גם עוד פרשיות שלשכת ראש הממשלה מככבת בהן. וגם חוק הגיוס ונגזרותיו החולות. עוד ועוד כאבים שאנו מכלים את כוחנו במאבק בהם.

לצד כל אלו, אחד הכאבים המובהקים ביותר בימים אלו הוא בעניין ועדת החקירה הממלכתית, שטרם נראית באופק. איכשהו, גם שנה אחרי, האסון שחווינו אינו מצדיק את המענה לדרישה הבסיסית ביותר של עם מממשלתו: לחקור את מה שקרה.

כדי להבין כיצד גם הכאב הזה הוא סממן לבעיה אחרת, נשאל שתי שאלות: האם - במדינה שבה העם אמור להיות הריבון - הרשויות פועלות בשם האינטרסים של האזרחים? ואם לא, איך זה קורה?

השאלה הראשונה נדמית כמעט-מיותרת, אך רחוקה מכך: ראשית, לא נכון להניח שהטריויאליות של הדרישה - בעיניי הטוענים אותה - הופכת אותה למייצגת את רצון הציבור, אך במקרה זה יש מספיק נתונים שמראים כי רוב מוחלט של הציבור בישראל דורש את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית; שנית - וחשוב לא פחות - עצם שאילת השאלה: ׳האם ממשלת ישראל פועלת בשם האינטרסים של אזרחי המדינה?׳ היא בעלת משמעות אדירה, שכן רק כאשר מונחת בפנינו השאלה הזו - ואיתה התשובה המהדהדת: ׳לא׳ - ניתן לגשת לסיטואציה הזו שבה אנו נמצאים עם ההכרה המרעידה שראויה לה:

במדינה שבה - לכאורה - העם הוא הריבון, ממשלת ישראל פועלת כנגד רצונם של אזרחי ישראל.

איך זה בכלל מתאפשר?

כיצד, אם כך, הממשלה - שהיא באת כוחו של הציבור - יכולה לפעול כנגד האינטרסים של ציבור?

במקרה הזה - כמו בהרבה מקרים אחרים - זה מתחיל בפתולוגיה מקומית: בישראל, מי שקובע אם תקום ועדת חקירה ממלכתית היא הממשלה עצמה. מדוע שהממשלה, שבמקרים רבים היא מושא החקירה, נכון שתהיה הגורם שיקבע אם תקום כזו ועדה או לא? זו שאלה טובה מאוד, אבל היא רק קצה קצהו של הכשל.

נניח לרגע שיש הגיון בכך שהממשלה היא זו שתחליט אם להקים ועדת חקירה. השלב הבא יהיה להבין כיצד פועלים מנגנוני הבקרה על הממשלה, אלו שהבקרה שלהם תגרום לממשלה לקבל החלטות מסיבות ענייניות, שמשרתות את האינטרס הציבורי. על הנייר, הגורם המרכזי שיכול לעשות זאת הוא הכנסת, אך רוב חברי הכנסת נמצאים בניגוד עניינים מובנה מול הממשלה: חברי הכנסת אינם נבחרים על ידי הציבור הרחב, ולכן אינם מדווחים לו; וחברי הקואליציה - שהם בהגדרה רוב חברי הכנסת - או שתלויים ישירות בממשלה (כבעלי תפקידים בממשלה) או שהמנגנונים המפלגתיים שבוחרים בהם תלויים בה (בתקציבים, מינויים וכד׳).

כלומר, המוסד שאמור לייצג את אזרחי ישראל ולשמש להם קול - בכלל אינו נמצא בעמדה לעשות זאת.

זה, כמובן, רק חלק ממה שמאפשר לממשלה לפעול בניגוד לרצון העם*. מעבר להיעדר הבקרה של הכנסת - הרכבת הממשלה לא נעשית עם מנדט ברור מהעם; מפלגות לשון-מאזניים הופכות את הרוב הקואליציוני לשלטון המיעוט; וישנה אוטוסטרדה שמובילה חדלי-אישים ממרכזי המפלגות לעמדות המפתח ברשות המבצעת. עכשיו קחי את ׳ועדת החקירה הממלכתית׳ ותחליפי אותה ב׳חוק הגיוס׳, או ב׳חקיקה משפטית׳, או בכל סוגיה אחרת שבה העם מבקש דבר אחד והרשויות עושות דבר אחר, ותתחילי לראות כיצד שיטת הממשל בישראל מייצרת לנו מדינה שבה העם אינו הריבון בארצו.

*ב׳שיעור אזרחות׳ תוכלי למצוא ניתוח מסודר ומעמיק של שיטת הממשל, שכולל את ניתוח הבעיה, מיפוי הפתרונות וסלילת הדרך ביניהם.

השבוע, יצא אחד מראשי האופוזיציה בדרישה מראש הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האסון ומה שהוביל אליו. בעודי קורא את הפצרתו, תהיתי לעצמי: מהו האבסורד הגדול-יותר כאן? האם זה המנגנון שעליו אנו בונים, שבו ראש ממשלה אמור ליזום חקירה שהוא יהיה מושא חקירתה? הרי איננו מצפים מחשוד בגניבה להורות למשטרה לפתוח בחקירה, אז מדוע אנו מצפים זאת מראש ממשלה? או שזה המצב שבו ראש מפלגה וחבר כנסת, שמבין שהכנסת - שעליה מושתתת שיטת הממשל שלנו ושאמורה לבקר את הממשלה - אינה מייצגת את העם, ולמרות זאת - אינו פועל לתקן זאת?

לסיום, זו רק ההתחלה

אי-הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית היא רק תסמין אחד למדינה שאינה משרתת את אזרחיה. היא מצטרפת לאוסף בלתי נגמר של תסמינים, שאת חלקם כבר חווינו ואת חלקם - לצערנו - נמשיך לגלות. זו דוגמה מובהקת לכך ששיטת הממשל בישראל נשמעת כמו דמוקרטיה, אבל רחוקה מאוד מרעיון ריבונות העם.

ועדיין, אנו ממשיכים להיאבק בתסמינים ולא במחלה.

האם זה בגלל שאנחנו רגילים להתייחס לעצמנו כאל ד-מו-קרט-יה? האם זה בגלל שלא נעים לחשוב על עצמנו אחרת? או ש - בינינו - בשלב הזה של המשחק זה די מביך להבין שזו המדינה שבה אנו חיים? קשה לומר.

הדבר החשוב הוא זה: עד שלא נכיר בקיומה של בעיית השורש - נמשיך לרתוח, לרשוף ולזעוק, אבל לא נוכל לתקן. כדי לפתור את הבעיה, אנחנו קודם כל צריכים להבין אותה, והצעד הראשון בדרך לשם הוא ההכרה בקיומה.

כאשר העם מבקש דבר אחד והרשויות עושות דבר אחר, בישראל לא מתקיימת ריבונות העם, ולכן - לפני שאנו ממשיכים להאבק בכל הכוח בכל אותם כאבים - חשוב לשאול בקול: האם אנחנו בכלל חיים בדמוקרטיה?

לו היה בנו האומץ לשאול, המסלול לתיקון - גם של ישראל וגם שלנו - היה נראה אחרת.

שבת שלום, ושנצליח.

אחת הדרישות המרכזיות שעלתה במהלך שנת 2023 הייתה שאת ה-ד-מו-קרט-יה הישראלית צריך לבצר. למרות שהיא מגיעה ממקום כן של דאגה, ולמרות שהיא עלתה כתגובה למהלך שהמשמעויות שלו היו יכולות להיות הרסניות לרעיון ריבונות העם, קשה להפריז במידת העיוורון שהדרישה הזו מייצגת. הרי מה אנחנו מבקשים לבצר כאן? את המנגנון שמייצר לנו חברי כנסת שאינם מדווחים לאזרחים? את מערכת ההפעלה שמייצרת לנו ממשלות לא מתפקדות, שנשלטות על ידי המיעוט? או את חוסר היכולת שלנו לעצב את כללי המשחק שבהם פועלות הרשויות? הרי אלו בדיוק הפתולוגיות שאיפשרו את החקיקה שמקדשי ה-ד-מו-קרט-יה ביקשו לעצור. הדרישה לבצר את ה-ד-מו-קרט-יה הישראלית היא סממן לחוסר הבנה מובהק של הבעיה, ומניחה שיש רק דרך אחת לייצר דמוקרטיה: זו שמתקיימת בישראל. מקורה בתפיסה ששיטת הממשל היא גזירת גורל, בחוסר נכונות לבחון את המציאות ובהיעדר מעוף לדמיין ישראל אחרת. יותר מכל, זו דרישה מסוכנת: בשם ה-ד-מו-קרט-יה, היא מבקשת להנציח מציאות שבה העם אינו ריבון בארצו. אשליה: יש כאן ד-מו-קרט-יה וצריך לבצר אותה, מתוך ׳שיעור אזרחות׳

נ.ב -

בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co