איך נלמד אחרת?
לתשובה הזו ג׳ף סנדפר לא ציפה.
הילדים שלו התחנכו במסגרת מונטסורית, וכשאישתו והוא הבינו שהם צריכים למצוא להם מסגרת ׳רגילה׳, הוא ביקש לפגוש את המורה המוערך ביותר, בבית הספר המוערך ביותר באזורם, כדי להבין מתי נכון יהיה לבצע את המעבר.
תשובת המורה הכתה אותו בהלם:
״מוקדם ככל שאפשר״.
״מדוע?״.
״כי ככל שהם יתרגלו ללמידה שיש בה חופש, כך יהיה יותר קשה לכבול אותם לשולחן בכיתה״.
ג׳ף לא ציפה לתשובה הזו, וכנראה שגם לא לכנוּת הזו. ״אני לא מאשים אותם״, הוא אמר.
המורה השפיל מבט, ואחרי כמה רגעים הסתכל על ג׳ף בעיניים דומעות: ״גם אני לא״.
כשג׳ף חזר הביתה, הוא אמר לאישתו: ״אני לא יודע מה נעשה, אבל לבית ספר רגיל הילדים לא הולכים״.
קרוב לעשרים שנה אחר כך, רשת בתי הספר שהזוג סנדפר הקימו - אקטון אקדמי - היא אחת מהצומחות בארה״ב, עם מאות סניפים ברחבי העולם, ועם מודל בית ספר שהיה גורם לבתי הספר שלנו להשפיל מבט.
לורה וג׳ף סנדפר אינם לבד והמודל שפיתחו אינו קדוש. הם חלק מתנועה חינוכית רחבה של יזמות חינוכית שמאתגרת את המודל הקיים, ושמראה כבר שנים כיצד ניתן להגיע לתוצר חינוכי איכותי (הרבה) יותר, עם אותם משאבים אבל עם חשיבה אחרת.
במרכזה של אותה תנועה - עיצוב מחדש של הפדגוגיה הבית-ספרית, והמעשה החינוכי כולו.
אינגליש מן אין ניו-יורק
צלם בהיכל.
כשדיברתי על חינוך, עם אנשי חינוך, ככה הרגשתי.
הרי אינני איש חינוך.
המנומסים שבהם אמרו שכולנו אנשי חינוך. בקצה האחר כמעט טרקו לי את הדלת.
הרי מה למי שלא עמד מול כיתה ולמודל חדש של בית ספר?
טורקי הדלתות לא טועים. לא לגמרי, לפחות.
עם כל הכבוד לאופרציה ולטכנולוגיה -
בית ספר זה קודם כל חינוך, וחינוך זה מקצוע.
וכשמבינים את המורכבות שבמעשה החינוכי - את קשיי המציאות, את המומחיות המדעית, ואת המחשבה הפילוסופית - מה שבעיקר מרגישים זו ענווה.
ובנקודה הזו - הכי קל זה לומר: ״טוב, אז שיהיה לכם בהצלחה עם זה״.
מי שעזר לי להעז - גם אם לא ידע זאת - היה יובל.
כשאתה מסתכל על מי שכבר הקים בית ספר, שהוא איש חינוך בכל רמ״ח איבריו, שחי את העולם הזה מאז שהיה נער, ושהיום הוא אחד ממובילי המחשבה והעשייה בתחום - כשאתה שומע אותו מדבר, ומבין שגם הוא עדיין לומד - אתה מבין שיש עוד דרך לפנינו.
שהאוקיינוס העצום הזה עדיין לא ממש ממופה.
שאנו חוצים אותו דרך סערה שטרם חווינו.
ושאנחנו עושים זאת עם סירת פדלים.
זה לא מוריד דבר מתחושת ענווה הכבדה שמלווה את המסע הזה, או מהחשיבות של מקצועיות חינוכית, אבל זה כן מבהיר שהעתיד אינו שייך לאלו שכבר יודעים, אלא לאלו שעוד לומדים.
אני עדיין לא איש חינוך, וכבר לא אהיה, אבל לשאול אני יכול - וכשמדברים על מודל פדגוגי של בית ספר - השאלה הראשונה היא: איפה מתחילים?
אז מאיפה מתחילים?
מתחילת הדרך היה לנו ברור שלמודל של ׳סויל׳ יהיו שלוש צלעות: המודל הפדגוגי, המודל התפעולי והמודל הטכנולוגי.
ולמרות שבשקפים זה נראה אחרת, הצלעות הללו אינן סימטריות: עם כל הכבוד לתפעול ולטכנולוגיה, לב ליבו של בית הספר הוא המעשה החינוכי, וזה מוגדר על ידי המודל הפדגוגי.
וכדי להבין את המודל הפדגוגי של ׳סויל׳, צריך להתחיל עם התובנות והעקרונות שהובילו אותנו אליו, שבמידה רבה - חשובות מהמודל עצמו.
תובנות
(1) חינוך: מדע, אמונה, או שניהם גם יחד?
בתור מי שמגיע מחוץ לתחום, אחת המלכודות שהכי קל ליפול בהן היא ההנחה שהאתגר בבנייה של מודל בית ספר הוא אתגר ה׳איך׳.
שיש הגדרה מסודרת של ה׳לאן׳ שרוצים להגיע אליו, ושמכאן והלאה זו שאלה מדעית של איך מגיעים אליו, שיש לנו את כל הכלים לענות עליה.
אבל המציאות היא שאותו ׳לאן׳ נגזר גם ממערכת אמונות חינוכיות וכמעט-דתיות של קהילת בית הספר, ושההבנה המדעית שלנו את אותו ׳איך׳ היא די מוגבלת.
והתובנה הזו מובילה לשתי שאלות אחרות, שתלויות אחת בשנייה: אחת שנוגעת להבנה המדעית שלנו את התחום, והאחרת - את המקום של אותן אמונות בבית הספר.
(2) השאלה המדעית: מה אנו באמת יודעים על למידה?
נתחיל מהשאלות ה׳קלות׳: נניח שאנחנו מבקשים ללמד היסטוריה של מלחמת העולם השנייה, משוואה ריבועית, או כל תחום ידע אחר. איך אנחנו יודעים אם נכון ללמוד אותו בלמידה פרונטלית, בלמידה עצמית, או בעבודה בפרויקטים? כמה פעמים בשבוע נכון ללמוד את הנושא ולאורך כמה זמן? מה אורך השיעור ומה המבנה שלו? איך מתמודדים עם תלמידים ברמות שונות ובאילו כלים לימודיים וטכנולוגיים משתמשים? איך הלמידה הזו משתלבת עם נושאים אחרים שלומדים באותו הסמסטר או לאורך השנה? כיצד התשובות הללו משתנות כתלות במורה ומה היה קורה אם במקום ללמוד תחום ידע, היינו מבקשים ללמוד מיומנות או ערך?
כשבונים מודל פדגוגי לבית ספר, צריך לענות על כל השאלות הללו, ועוד הרבה אחרות. והתשובות יכולות להשתנות על בסיס גיל, מקצוע ועוד שורה של פרמטרים אחרים. עכשיו, אפשר היה להניח שמוסד כמו בית ספר, שכבר עובד בערך באותה הצורה כבר מאות שנים ומשרת קהל לקוחות של מיליארדי משתמשים - צבר מספיק מידע כדי שנוכל לענות על השאלות הללו בצורה טובה.
אבל זה לא המצב.
בתי הספר שלנו לא בנויים כדי לייצר את מסד הנתונים שיאפשר למידה כזו. גם בגלל הקושי לאסוף את הנתונים ולעבד אותם, גם בגלל שיחידת המדידה הבסיסית היא כיתה ולא תלמיד, גם בגלל שעולם הדרישות והפתרונות משתנה בקצב מסחרר, אבל בעיקר בגלל שרוב בתי הספר בנויים באותה הצורה: קווי ייצור קשיחים שהיכולת ללמוד מהם על דרכי למידה אחרות היא מאוד מוגבלת.
כלומר, במקרה הטוב - המחקר שיש בידינו יאפשר לנו להבין כיצד ניתן ללמד טוב יותר בצורה פרונטלית, וזה רחוק ממה שאנו מבקשים לייצר.
ולכן - ההנחה כאילו יש כאן מדע מבוסס שכל מה שאנחנו נדרשים הוא ליישם אותו - היא הנחת עבודה שגויה מיסודה, ולמעשה - רוב המחקר שנוגע לפדגוגיה אחרת - עוד לפנינו.
(3) השאלה האמונית והערך שבגיוון חינוכי
אבל נניח שיש לנו תשובות לכל השאלות ה׳מדעיות׳ הללו.
עדיין - במרכזו של בית הספר עומדות שאלות חינוכיות שהתשובה להן אינה מדעית: מהו בכלל תפקידו של בית הספר, ומה גבולותיו? מהם הערכים שהוא בנוי על בסיסם ומה אנו מבקשים שילמד? מהי דמות הבוגר שעומדת לנגד עינינו, ואילו תהליכים חינוכיים נכון שיעברו התלמידים? ומה צריכים להיות התפקידים של התלמידים, המורים וההורים בבית הספר?
גם כאן, זו רשימה חלקית, וגם כאן - התשובות יעצבו את המודל הפדגוגי של בית הספר. אבל בניגוד לשאלות ה׳מדעיות׳, השאלות האלה לא מקבלות מענה רק מבחינה מסדי נתונים. הן מקבלות מענה גם ממערכת האמונות של קהילת בית הספר, וככל שהתשובות להן יותר קוהרנטיות - כך בית הספר יוכל להצליח במשימה החינוכית שלו, תהיה אשר תהיה.
לכן, היכולת הבסיסית של הקהילה לבחור את התשובות הנכונות לה היא קריטית: זה נכון ברמה החינוכית-אמונית (לקוחות שונים מבקשים בתי ספר שונים), אבל זה גם חכם ברמה המדעית - שכן תשובות ׳אמוניות׳ שונות מאפשרות ניסויים ׳מדעיים׳ שונים, שבתורם מאפשרים את קידום המדע של בתי הספר (ניסוי בבית ספר אחד מלמד בתי ספר אחרים).
עקרונות
שלושת התובנות הללו - החינוך כמדע ואמונה, מגבלות מדע הלמידה והערך שבגיוון החינוכי - הן המצע להגדרת המודל הפדגוגי של ׳סויל׳. הן מאפשרות לנו להגדיר את העקרונות שעל בסיסם נגדיר אותו, ויותר מכך - הן עוזרות לנו להבין איפה המודל הזה מתחיל ואיפה הוא נגמר.
המודל הפדגוגי של ׳סויל׳ מבוסס על העקרונות הבאים:
(1) זהו שלד של מודל פדגוגי
יש הבדל גדול בין הקמה של בית ספר חדש, לבין הגדרת הפדגוגיה של מודל בית ספר חדש.
בעוד הראשון דורש תשובות ברורות, מפורטות וקוהרנטיות לשאלות האמוניות והמדעיות שהצגנו מעלה, השני מבקש לייצר מסגרת שלתוכה בתי ספר שונים יכולים יכולים לצקת את התשובות שלהם.
ולמרות ש׳סויל׳ הוא פרויקט שחלק ממשימתו היא הוכחת היתכנות של מודל בית הספר - וההוכחה הזו בהחלט דורשת הקמת בית ספר עם אתוס מאוד מסויים - המשימה הראשונה שלו היא לבנות את מודל בית הספר, שעל בסיסו ניתן יהיה לקיים תיקון חינוכי גדול יותר.
שהרי אנחנו מנסים לבנות כאן מוצר שהוא מודל בית הספר הישראלי החדש, ולא בית ספר אחד.
בהקשר הזה - המודל הפדגוגי שבנינו איננו מודל מפורט שאפשר פשוט לקחת וליישם, אלא מסגרת שלתוכה אפשר וצריך לצקת מערכת אמונות מוגדרת. למעשה, זהו לא מודל פדגוגי, אלא שלד שלו.
וחשוב להדגיש: זהו לא באג. וזה גם לא רק פיצ׳ר. זו דרישת תכנון שמאפשרת לקהילות שונות לצקת לתוך המודל את מערכות האמונה שלהן, ולהינות מאותן אבני בניין פדגוגיות-תפעוליות-טכנולוגיות כדי לקדם את תפיסותיהן החינוכיות. כמובן שלכל מודל יש גבולות לאילו תפיסות חינוכיות הוא יודע לתמוך, אבל למיטב הבנתינו - מירב הגישות החינוכיות, ובטח הזרמים החינוכיים בישראל, יכולים לשגשג בתוך אותו שלד של מודל פדגוגי.
(2) בית הספר כמעבדה
השילוב של תשתית המחקר החסרה, שנגענו בה קודם, ושל מהפכת הבינה המלאכותית, שמשנה את מרחב הבעיה והפתרון, מובילה אותנו לטעון את הטענה הבאה:
ב-20 שנים הקרובות האנושות תלמד על חינוך יותר ממה שהיא למדה ב-200 שנים האחרונות, והלמידה הזו תהיה ההשקעה הטובה ביותר שהאנושות יכולה לבצע בדור הקרוב.
עד כדי כך.
אבל איפה תתבצע הלמידה הזו? מי יוביל אותה? ואיך תתקיים באופן שיאפשר לנו להאיץ אותה?
התשובה מאוד פשוטה: כדי לייצר למידה חינוכית איכותית יותר, רלוונטיות יותר, ומהירה יותר - בתי הספר שלנו חייבים להפוך למעבדות של חינוך.
האם זה אומר שהמחקר החינוכי כולו מתקיים בתוך כותלי בית הספר? לא. אבל זה כן אומר שהמודל הפדגוגי של בית הספר צריך להיות בנוי להכיל ניסיונות, שהכלים הטכנולוגיים שלו צריכים לאפשר את מדידות שלהם, ושהארגון שלו צריך להיות בנוי לכך.
(3) המטרה היא לטייב, לא להמציא
בבית הספר אמנם לימדו אותנו שלהעתיק זה אסור, אבל במקרה של בניית מודל בית הספר של ׳סויל׳ - העתקה הייתה משהו שהשתדלנו לעשות.
בלי בושה, וכמה שיותר.
למה?
כי המטרה שלנו היא לייצר את מודל בית הספר הטוב ביותר שאנו יודעים לייצר, לא לרשום פטנטים. וכן, אנו מבינים שחלק מהגישות החינוכיות הקיימות הן מאוד דתיות-בדלניות בגישה שלהן, אך הגישה שלנו היא מדעית: ככל שהשיטה החינוכית משרתת את התכלית, לא סותרת את הערכים ועומדת באילוצים שלנו - אהלן וסהלן.
זה, כמובן, לא סותר את העקרון של בית הספר כמעבדה, אלא משלים אותו. במקומות מסוימים - הדבר הנכון הוא ניסוי, אך בחלק גדול מהמקרים (בטח בתחילת הדרך) המשמעות היא למידה מגישות קיימות.
אז למדנו ככל שיכולנו. גם מהגישות המונטסורית, האנתרופוסופית, והדמוקרטית, וגם מבתי ספר אחרים בעולם, כמו Agora שבאירופה ו-Kipp שבארה״ב. מכולם למדנו משהו.
שלד המודל הפדגוגי של ׳סויל׳
אז איך מגיעים מהתובנות והעקרונות האלה לשלד של מודל פדגוגי?
לוקחים את יעדי המוצר שהגדרנו בטור הקודם, לומדים ככל שאפשר מאחרים, מקיימים הרבה (מאוד) שיחות, מעבדים שוב ושוב ושוב, ובסוף מגיעים לבסיס שממנו אפשר להתחיל לבנות.
זו, כמובן, רק נקודת התחלה ואין לנו אשליות שהבסיס הזה שלם או מושלם, אך יש לנו בטחון שזו נקודת התחלה שמאפשרת לנו לעמוד בשלוש מטרות-העל של הפרויקט (בית ספר ש-(1) מייצר תוצר חינוכי טוב (הרבה) יותר טוב לתלמידים, מורים, הורים ומנהלים; (2) שהוא ארגון לומד; ו-(3) שנגיש לכל תלמידה ותלמיד בישראל) וביעדי המוצר שהגדרנו.
את המסמך שמתאר את שלד המודל הפדגוגי תוכלו למצוא כאן. תוכלו למצוא בו את פירוט של הדברים, מהתפיסה החינוכית הכללית שלנו, דרך תכנית הלימודים ,הכללית ושיטות ההקנייה וההערכה, ועד שעות הפעילות של בית הספר. למי שמבקש את עיקרי הדברים, הנה האמלו״ק:
העקרון החינוכי המרכזי שעל בסיסו מתקיים המעשה החינוכי הוא למידה עצמאית, והוא משרת שתי תכליות: פיתוח יכולות התלמיד, כחלק מהמסע שלו למימוש עצמי; ופיתוח האחריות החברתית של התלמיד כלפי סביבתו.
הלמידה מורכבת משלושה מימדים: ללמוד איך ללמוד, ללמוד איך לעשות וללמוד איך לעשות (לקוח מתוך התפיסה של אקטון, שמקבילה ללמידת ידע, מיומנויות וערכים), ובכל אחד מהם אנו מגדירים את יעדי הלמידה המרכזיים וכיצד מתבצעת אותה למידה.
שיטות הלמידה מגוונות (למידה עצמית, למידה מבוססת פרויקטים, דיונים סוקרטיים, והתנסויות מחוץ לבית הספר) ותלויות מקצוע ושכבת גיל. ביום הלימודים נכללות גם פעילויות שהיום מוגדרות כחינוך א-פורמלי, והן משולבות בצורה אינטגרטיבית במודל בית הספר.
שגרות בית הספר, והתפקידים של התלמידים, המורים וההורים בהן, הן חלק אינטגרלי מהמעשה החינוכי בבית הספר ומהמסע החינוכי של התלמידים.
המודל עונה בצורה ישירה על יעדי המוצר הפדגוגיים שהגדרנו, ובפרט: למידה עצמאית; תכנית למידה עשירה, מעמיקה ומותאמת. כמו כן, המודל מאפשר את המענה ליעדים האחרים, שמקבלים מענה על ידי המודל האופרטיבי והטכנולוגי, כגון: שכר מורים גבוה יותר, סביבה מקצועית וארגונית שמושכת כוח אדם איכותי, יום לימודים ארוך, מערכות ניהול לפדגוגיה ותפעול בית הספר, וכד׳.
יש לא מעט גישות ובתי ספר שלמדנו מהם, אבל הרפרנס הכי משמעותי שהשפיע עלינו הוא, כנראה, Acton Academy בארה״ב. בסרטון מטה, אפשר לראות כיצד נראה יום בחייו של בית ספר כזה.
לבסוף, אם תשאלו אותי מה המסקנה המרכזית שלי מהעבודה הזו על המודל הפדגוגי - היא איננה שהמודל הזה הוא בהכרח הנכון ביותר, אלא שיש דרך אחרת.
היא קיימת, ואנחנו חייבים ללמוד אותה.
לסיום, מצלע אחת לשלוש
כשאני מסתכל על המודל הזה היום, גם לי יש לי יותר שאלות מתשובות, וברור לי שיש עוד הרבה עבודה לפנינו. אבל גם כשהתמונה לא תמיד בהירה, יש כמה דברים שכן ברורים:
ראשית, התאימות ליעדי המוצר גבוהה הרבה יותר. כשמסתכלים על יעדי המוצר שהגדרנו ועל מטרות העל של הפרויקט, ניכר שמודל פדגוגי כזה מאפשר אותם, בעוד המודל הקיים לא עושה זאת.
שנית, מודל כזה זה לא יכול לעבוד במערכת הקיימת. השינויים שמודל כזה דורש (בפדגוגיה ובטכנולוגיה, אבל בעיקר - באופרציה) הם דרמטיים, ולא מתאפשרים במערכת הקיימת.
ושלישית, זה לא מדע בדיוני, אבל זה גם לא שינוי אינקרמנטלי. השיטות המדוברות כבר נוסו והוכחו, ויש בהן הגיון בריא. מצד שני, השינוי הזה הוא שינוי מהותי: מעבר לפדגוגיה עצמה, הוא משנה את הכשרת המורים; את הגדרת התפקיד של מורה ומנהלת; את שגרות בית הספר; ואת מערכת היחסים שבין תלמידים, מורים והורים. בנוסף, הוא מגדיר מחדש את הדרישות מהאופרציה והטכנולוגיה של בית הספר, ובאותו הזמן - פותח בפניהן הזדמנויות שלא היו קיימות קודם.
בטור הבא - נעסוק במודל האופרטיבי של בית הספר: כיצד הוא משרת את המודל הפדגוגי, וכיצד הפדגוגיה הזו מאפשרת לנו לעמוד ביעדים האופרטיביים שהגדרנו - בפרט בהקשרי שכר המורים, ארגון בית הספר וזמני הפעילות שלו.
כמה תודות לפני סיום: החלק הזה במסע פשוט לא היה יכול להתקיים ללא העזרה של כל כך הרבה אנשים טובים שפגשנו בדרך. דיברנו עם מורים, מנהלים, יזמים חינוכיים, מנהלי רשתות חינוך, מנהלי אגפי חינוך במועצות, אנשי משרד החינוך בעבר ובהווה, אפילו אנשים במשרד האוצר. וכן, גם כמה תלמידים. לכולם תודה.
ובכל זאת - תודה מיוחדת ליובל, הרוח החיה מאחורי המחשבות הללו, ושבלעדיה שום דבר מזה לא קורה.
חג שמח, ככל שניתן, ושנצליח.
נ.ב -
מצאתם בדברים ערך? עקבו אחר האזרח ג׳ ברשתות ושתפו עם אחרים. תשתית רעיונית היא המפתח לבנייתה של ישראל טובה יותר, וזו האחריות שלנו לייצר אותה.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
