מותם של הרעיונות ותחייתם של המנהיגים החלולים

את ׳מקום תחת השמש׳ פגשתי כנער.

אחרי שבתחילת שנות התשעים התמרדתי כנגד הבית הימני שבו גדלתי, בחצי השני של העשור התפניתי להתמרד בסביבת החברים השמאלית שבה התבגרתי.

כן, גם זה היה סוג של נערוּת, והספר הזה השפיע עליי. 

אבל יותר מהרעיונות שהופיעו בו - עצם הקיום שלו הלהיב אותי. שפוליטיקה לא חייבת להיות מלחמת בוץ של דציבלים, אלא אמנות לחימה של רעיונות. שיש מחשבה רעיונית. ושמישהו באמת טרח לנסח את הרעיונות שהוא מציע.

ולנער שהייתי, זה הרגיש אחרת. 

בשנת 1996, הכותב של אותו ספר נבחר לראשות הממשלה, וניתן לו הכוח לממש את רעיונותיו. ובאמת - באותן שנים הייתה כאן סוג-של אג׳נדה רעיונית: היה המחשב-לכל-לילד בחינוך, והיו רפורמות ההפרטה בכלכלה, והיה - כמובן - את ה׳יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו׳ של תהליך השלום.  כן - היו גם הרבה דברים אחרים, אבל בין אם נסכים עם הרעיונות שהוביל ובין אם לאו - גחלת רעיונית הייתה שם.

כך, לפחות, זה נראה מבחוץ. 

מאז, הקוסם שמכר לנו את כלכלת המגזר הפרטי - ממשיך לנפח את כלכלת הקצבאות; מנהיג המחנה הלאומי - מרחיב את מפעל ההשתמטות; שומר ישראל של הימין הבטחוני - נרדם בשמירה בשבת השחורה; ומנהיג המפלגה הלאומית-ליברלית - כך היא עדיין מגדירה עצמה - הפך אותה לביצה ממארת של שחיתות ציבורית.

הסיפור הטראגי של בנימין נתניהו הוא גם הסיפור הטראגי של כולנו. הוא טראגי בגלל המדיניות והמנהיג שהיו יכולים להיות לנו; הוא טראגי בגלל הנזק האדיר שהוא גרם לישראל; אבל הוא גם טראגי בגלל מה שאנחנו הפכנו להיות: בסופו של יום, זה לא רק נתניהו שזנח את רעיונותיו והפך למנהיג החלול שהוא היום, אלא שבדרך - גם אנחנו זנחנו את הרעיונות שלנו והתמכרנו לאותם מנהיגים חלולים.

שני מצבי-צבירה רעיוניים

מי שעוקבת אחר הטור הזה יודעת שאין דבר מפתה יותר - לכותב שורות אלו - מלהפיל את כ-ל התחלואים של ישראל על שיטת הממשל. ולמרות ששיטת ממשל מתוקנת באמת הייתה חוסכת את רוב אותם תחלואים, בהיעדרה - אנו נדרשים להתבונן על הבעיה הרחבה יותר.

והמציאות הפחות-מדוברת היא שאנחנו חלק גדול מהבעיה הזו.

שהרי כיום, רוב הישראלים נמצאים באחד משני מצבי צבירה רעיוניים: או שהם גמרו-אומר להפקיד את קולם בידי שבט מסוים, שבימים טובים מתנהג כמו מועדון אוהדים ובימים אחרים כמו כת; או שהתפיסה הרעיונית שלהם מסתכמת בפחות מעשר מילים, רצוי קליטות-מספיק כך שאפשר לשים אותן על שלט באיילון, ויאללה - לפוסט-או-הפגנה-או-קבוצת-הווטסאפ הבאים.

ובעוד שהקבוצה הראשונה מקבלת את רוב קיטונות הביקורת, היום נתמקד דווקא בקבוצה השנייה. למה? כי זו הקבוצה ש - בתיאוריה - יכולה להוביל אותנו לתיקון, אך בפועל - נגררת שוב ושוב אל תוך הפח שטומנת לה הקבוצה הראשונה, ועם הזמן הופכת דומה לה יותר ויותר. 

זו, כנראה, הקבוצה שלך, והיא צריכה להיחלץ מהנביבות שאחזה בה.

רוב הזמן, אנו מגיבים למה שהצד ה׳אחר׳ עושה, ולא הרבה מעבר. כמעט כל התייחסות שלנו מתחילה בזהות של מי שאנחנו מגיבים אליו (קהלת, קפלן ושאר ירקות), שלאחריה חזרה על אותן סיסמאות נבובות שמובילות לאותו המקום: שכנוע המשכנועים, הרחקת הלא-משוכנעים ואפס התקדמות. אבל מתי בפעם האחרונה שמעת מנהיג פוליטי או מובילת מחאה שמצליחים לספר סיפור שלם וקוהרנטי? כזה שמגדיר את הבעיה של ישראל, מנסח לה פתרונות ומתווה דרך שמחברת ביניהם; וכזה שרוב גדול של הישראלים יכול לעמוד מאחוריו. ואם טרם שמעת כזה, נכון לשאול: איך, אחרת, נביא תיקון לישראל?

טרגדיית הנביבות שלנו

חשוב לציין: בשני המחנות - זה שתומך בממשלה וזה שמתנגד לה - מתקיימים שני מצבי הצבירה האלה. בשניהם יש את האוהדים של קבוצות כדורגל, ובשניהם יש את האנשים שיכולים יותר, אבל לא ממש טורחים. ולמרות שנדמה שיש סימטריה בין המחנות, הביטוי הטראגי יותר של הקבוצה השנייה נמצא במחנה שמתנגד לממשלה.

כי הוא באמת מנסה, וממש לא מצליח.

הרי מה עוד היה חסר למחנה הזה? הנסיבות היו. והאנרגיה הייתה. והמשאבים היו. ושרשרת כשלונות-ממשלתיים קולוסאליים היו וישנם. בשנתיים-לערך לקיומה של הממשלה - רוב הציבור התנגד למדיניות שהובילה בשנתה הראשונה, וציבור גדול עוד יותר מאוכזב מהתנהלותה בשנתה השנייה. ועדיין - נראה שהמחנה שמבקש להביא בשורה לישראל - לא מצליח להתרומם.

למה זה קורה? כי דבר אחד אין שם: רעיון שמחבר הכל יחד. 

אם מקלפים את ההתנגדות לחקיקה המשפטית ואפילו את ההתנגדות לממשלה, מגלים שההנהגה שהצליחה להוציא לרחובות מאות אלפי ישראלים, שבוע אחר שבוע, לא הצליחה לנסח להם - וקודם כל לעצמה - את התשתית הרעיונית שעל בסיסה היא פועלת.

האם הבעיה היא החקיקה המשפטית? או חוק הגיוס? או ועדת החקירה? או המחשבה הימנית עצמה? או ראש הממשלה? או אולי משהו אחר? תבחרו מה שתבחרו, הבחירה צריכה להגדיר את הבעיה של ישראל, לנסח לה הפתרונות, להתוות את הדרך אליהם ולזכות בתמיכה של רוב הציבור בישראל. קל זה לא, אבל אם רוצים להביא תיקון - זה מה שנדרש.

אבל על השאלות האלה מעולם לא ענו מנהיגי האופוזיציה ומנהיגי המחאה. זו הסיבה לכך שהדבר הכי טוב שהמחאה יכולה הייתה לשאוף אליו היה עצירת החקיקה; שכאשר החקיקה התחלפה במלחמה - אותם מנהיגים נותרו עירומים; ושלאורך המלחמה המחאה מתקשה כל כך לחבר אליה את מצביעי הימין. זה לא בגלל שהבעיה השתנתה - בראייתי, לפחות, היא לא זזה במילימטר - אלא בגלל שהם מעולם לא הגדירו מהי אותה בעיה מלכתחילה. 

זו טרגדיית הנביבות שלנו.

הבעיה בחקיקה המשפטית מעולם לא הייתה עילת הסבירות או הוועדה לבחירת שופטים או כל סעיף כזה או אחר. אלו סוגיות חשובות, אבל הבעיה הייתה ועודנה שהממשלה אינה פועלת בשם רצון העם. והרעיון הזה - שרשויות המדינה חייבות לפעול בשם רצון העם - הוא הקו שמחבר בין החקיקה המשפטית, לחוק הגיוס, לניהול התקציב, ולוועדת החקירה, והוא הרעיון שרוב הציבור מוכן להילחם עליו. האבחנה הזו נשמעת טריויאלית, אז מדוע המחאה והאופוזיציה לא בנו סביבה סיפור רעיוני, שמאחוריו היה עומד הציבור (וזה היה מתייצב)? כי הן מעולם לא הגיעו אליה, או שבחרו להתעלם מהשלכותיה. כמובן שיכולות להיות תפיסות רעיוניות אחרות, אך השאלה בעינה נותרת: איך זה שאחרי שנתיים של פעולות מחאה, מנהיגי המחנה טרם הציגו אותן?

לסיום, הכל חוזר אלינו

אך נביבות זו, תמימה ולא-מזיקה ככל שאולי נדמית, אין משמעותה שאנו עומדים במקום.

בהיעדר עומק רעיוני - גם המחשבה הביקורתית אובדת, והעבודה של תאי התהודה הופכת לקלה יותר: הרוחות החזקות של הם-ואנחנו-טובים-ורעים שוחקות את כולנו, וזה רק עניין של זמן עד שמי שפעם עוד תהה - למה? - יצטרף לעדר המיועד שלו.

ככה - מי שרוצה לתקן בצד אחד, הופך דומה יותר ויותר לזה שהוא מנסה להלחם בו בצד האחר. 

ככה - גדלים לנו מנהיגים חלולים.

וככה - אם יצליח - ינצח נתניהו את מי שמבקש ישראל טובה יותר: על ידי הדבקתו באותה נביבות רעיונית שדבקה בו מזמן. 

הדרך שלנו להתמודד עם הרוחות הרעות הללו היא אחת: לשאול שאלות, לדרוש תשובות, ולהחזיר את הרעיונאות לקדמת הבמה.

זה, לפחות, בידינו.

שבת שלום, ושנצליח.

---

נ.ב -

בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co