קרעי וקיציס בארץ האבסורד

בשבוע הדרמטי שחלף, שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש והסתיימה-או-לא המלחמה בצפון, דווקא אמירה אחרת, שולית וכאילו לא-קשורה, תפסה את תשומת ליבי.

כמקובל במקומותינו, היא משכה את תשומת הלב של הלוּל שמנגד מהר מאוד, ומהר עוד יותר חזרה אל מקומה הנשכח, בטרם תגיע הכותרת הבאה.

אבל דווקא ׳אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו יכולים לשנות את המשטר׳ של השר קרעי הייתה צריכה לקבל תשומת לב ראויה יותר. במקום התרעומת הכה-הצפויה על הדובר, תשומת הלב שלנו הייתה צריכה להיות מופנית לחירשות הפחות-מורגשת של השומעים. לשאלות שאיננו שואלים ולאשליות שממשיכות לקנן בנו. אלו שמאפשרות לנו להמשיך לעוד שבוע כזה, בארץ האבסורד. 

לשר התקשורת יש מסר בשבילנו, ואנחנו לא שומעים אותו

״... אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו יכולים לשנות את המשטר״ היא באמת פנינה.

היא פנינה בגלל שני ההבלים ששזורים בה, אך לא פחות מכך - בגלל החירשות של אלו שלכאורה שומעים אותה.

כדי להבין כמה החירשות הזו מסוכנת, נתמקד בשלוש שאלות שלא שאלנו השבוע:

הבל ראשון: ״אנחנו נבחרי ציבור״, האמנם? 

כששר התקשורת קובע ״אנחנו נבחרי העם״, למה הוא מתכוון?

האם הוא מתכוון לכך שהוא עצמו נבחר על ידי כשלושים אלף מתפקדים בליכוד, שלהם הוא מדווח, ולא לציבור?

האם לכך שהממשלה שהוא חלק ממנה - וכן, גם הממשלה הקודמת - הורכבה מקואליציה שמעולם לא קיבלה את אמון העם, אלא רק את אמונם של אותם חברי כנסת (שכאמור - לא נבחרו על ידי האזרחים, אלא על ידי מנגוני מפלגות שתלויים בקיום הממשלה)?

או שהוא מתכוון לכך שגם בבחירות האחרונות שינוי המשטר לא היה על הפרק, ולכן - העם מעולם אמר את דברו בעניין זה (ולמעשה, גם בקווי היסוד של הממשלה - החקיקה המשפטית מופיעה במקום השמיני בסדר העדיפויות)? 

השאלות הללו, כמובן, אינן מופנות לשר קרעי, אלא אלייך: זו שמניחה שזה שאנחנו קוראים להם ׳נבחרי ציבור׳ - הופך אותם באמת ל... נבחרי ציבור; וזו שמניחה שזה שאנחנו קוראים לעצמנו ד-מו-קרט-יה - הופך אותנו ל... מדינה שבה העם הוא הריבון. 

המציאות הלא-כל-כך נראית בישראל היא זו: חברי כנסת לא נבחרים על ידי הציבור, אלא כל ידי מנגנונים מפלגתיים. אותם מנגנונים - וחלק מחברי הכנסת עצמם - תלויים בעטיני הממשלה, מה שהופך את רוב חברי הכנסת - לתלויים בממשלה. כלומר - לא רק שאותם חברי כנסת לא נבחרים על ידי הציבור, הם גם תלויים באותה הממשלה שתפקידם לבקר. ואנחנו עדיין תוהים מדוע כנסת ישראל אינה מייצגת את העם בישראל? ואם עדיין יש לך ספק, תשאלי את עצמך: כיצד רוב מוחלט של אזרחי ישראל דורש ועדת חקירה ממלכתית, וכנסת ישראל עדיין לא אילצה את הממשלה להקים אחת כזו, אם היא מורכבת מנציגים שהם ׳נבחרי ציבור׳?

הבל שני: ״... אנחנו יכולים לשנות את שיטת המשטר״, האמנם?

אבל בואי נניח לרגע שהממשלה והכנסת מייצגות את הציבור.

האם המשמעות היא שהציבור נתן להם הסמכות לשנות את המשטר? 

על פניו, כן. הרי אם האזרחים מבקשים שינוי בשיטת הממשל, כיצד אחרת יתבצע כזה שינוי? 

אך לפי ההיגיון זה - כל כנסת וממשלה, בהיותן נבחרות, יכולות לשנות את שיטת המשטר ובכך להיטיב עם חבריהן בבחירות הבאות, לא?

כדי לנסות ולהסביר איך יוצאים מהפלונטר הזה, צריך לחזור לטיב מערכת היחסים שבין רשויות המדינה לבין אזרחי המדינה: במדינה שבה העם הוא הריבון, העם הוא בעל הכוח והרשויות הן באות כוחו. וכפי שמיופה כוח אינו מגדיר את כוחו, אלא רק בעל הכוח - כך גם רשויות המדינה אינן יכולות להגדיר את כוחן, אלא רק אזרחי המדינה.

במילים אחרות, התפיסה כאילו רשויות המדינה - יש להן זכות להגדיר את שיטת הממשל - היא שגויה מיסודה. במדינה שבה העם הוא הריבון - רק לעם יש הסמכות להגדיר את חוקי המשחק, שכן כל אחת מהרשויות (הכנסת, הממשלה ובית המשפט) הן כולן בעלות עניין בהגדרת כוחן.

אחת הדוגמאות המובהקות לעיוורון הציבור סביב סוגיה זו נראתה במאבק על הרפורמה המשפטית: בצד אחד של הויכוח, תומכי הממשלה טענו כי לכנסת - כגוף נבחר - יש הסמכות לשנות את שיטת הממשל; ושלבית המשפט אין כזו סמכות, שכן הוא צד בעניין. בצד האחר, מתנגדי הממשלה טענו כי זו זכותו וחובתו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית, וכי לכנסת אין הסמכות לחוקק חוקים אלו, שכן היא צד בעניין. במלחמת הצדק-השבטי שהתפתחה לה, הציבור היה עיוור למציאות הפשוטה שבמדינה שבה העם הוא הריבון, לאף אחד מהרשויות אין הסמכות לקבוע את סמכותה, שכן כל אחת מהן היא צד בעניין; ושהגורם היחיד שיש לו הסמכות לקבוע את חוקי המשחק בהם ישחקו הרשויות - הם האזרחים. 

החירשות שלנו: אבל למה לא, בעצם? 

אינני יודע אם זו הייתה כוונת המשורר, אבל ב׳ארץ נהדרת׳ - הדמות של השר קרעי (אלי פיניש) התראיינה השבוע אצל קיציס, והשניים הצליחו לזקק את תמצית הבערות שלנו: 

קרעי: ...איף עם הדמוקרטיה הזה... די כבר, נתפסתם על השיטת משטר הזאת... וכי למה? כי למה? קיציס: כי ככה אנחנו רגילים, מה לעשות? קרעי: אבל ניסינו, ניסינו... אתה יודע מה, אני יכול לשאול אותך שאלה? קיציס: כן.  קרעי: ניסינו דמוקרטיה, נכון? קיציס: כן.  קרעי: מי נבחר? קיציס: אתם. קרעי: עובד נראה לך? קיציס: וואו, אוקיי.  קרעי: אז חלאס עם זה.

הדברים של פיניש/קרעי כל כך מצחיקים ולכאורה כל כך מגוחכים, שאנחנו אפילו לא עוצרים כדי להבין כמה הם מדויקים:

ששיטת הממשל הישראלית כל כך דפוקה - שהיא מצליחה להביא אנשים כאלו - פשוט תסתכלו על הפאקינג ממשלה שלנו! - למשרות הרמות במדינה. ואנחנו, במקום להרים את הכפפה ולומר: ״וואלה, שיטת הממשל הזו באמת לא בנויה כדי לשרת אותנו ואותה אנחנו צריכים לתקן״, ממשיכים - בדיוק כמו קיציס במערכון - להילחם על אותה ד-מו-קרט-יה דפוקה שהובילה אותנו עד הלום. 

׳כי ככה אנחנו רגילים, מה לעשות?׳, היא אולי הזיקוק הטהור ביותר של בערות הציבור הישראלי: ביטוי מדויק של היעדר הבנת הבעיה שמולנו, היא שיטת הממשל של ישראל, ושל היעדר המעוף לדמיין ישראל טובה יותר, כזו שנבנה באמצעות שיטת ממשל אחרת.

זו החירשות שלנו.

אלי פיניש בתור השר קרעי. זיקוק הבערות הישראלית.

לסיום, הכותרות הגדולות יותר השבוע

אך מה לנו לעסוק בזוטות? השבוע היו כאן חדשות גדולות יותר: ממשלת ישראל הסכימה להסכם הפסקת אש עם לבנון, ובכך הביאה - לכאורה - לסוף את הלחימה בצפון.

אבל כשחושבים על זה, האם אין קשר טיב התוצר שממשלת ישראל הביאה לאזרחיה, עם אותו הסכם, לבין שיטת הממשל שלנו?

• האם לא העיסוק בחקיקה המשפטית - שמעולם לא הובאה למבחן הציבור אבל הובילה אותנו לסף התהום - היה הרקע לפתיחת המלחמה?

• האם ניהול המלחמה - שהיה רווי באינטרסים זרים, בחדלי אישים ונעדר כל בקרה, כולם תוצרים של שיטת הממשל - לא הוביל אותנו לנקודה שאליה הגענו?

• והאם, בסופו של יום, לא נמנעה מאזרחי ישראל, באמצעות רשויות שבאמת מייצגות אותם, הזכות הבסיסית ללמוד את ההסכם, ולומר: ׳אנחנו מקבלים אותו על עצמנו׳?

קטונתי מלומר אם הסכם הפסקת האש שהממשלה אישרה השבוע ייטיב עם אזרחי ישראל או לאו, אך ברור לי לחלוטין שהמנגנונים שמביאים אותו אלינו וחותמים עליו בשמנו - אינם בנויים לשרת את האינטרסים שלנו.

אם את טרם רואה זאת, את מוזמנת לעוד פרק של ארץ האבסורד, שישודר כאן בשבוע הבא. ואם כן - אז הגיע הזמן שבראש סדר העדיפויות שלך תעמוד המשימה הגדולה שלפנינו: תיקון שיטת הממשל.

שבת שלום, ושנצליח. 

נ.ב -

בחודשי הקיץ לקחתי הפוגה מכתיבת הטורים השבועית, ואת הזמן הזה הקדשתי ל׳שיעור אזרחות׳.

׳שיעור אזרחות׳ מבקש לשמש לנו כמשקפיים: דרך להבין את הארץ הזו טוב יותר, ולהילחם עליה נכון יותר. הוא מתבונן בישראל מנקודת מבט אחרת, ודרכה - מנסה לספר לנו סיפור רעיוני שונה של הבעיה, של הפתרונות ושל הדרך אליהם. בדרך, הוא מציב בפנינו מראה שלא תמיד נוח להתבונן בה, אבל שבלעדיה - לא יהיה תיקון.

הסוגיות שהוא עוסק בהן רלוונטיות לכולנו, ולכן - גם המבנה, האורך והעריכה של הספרונצי׳ק הזה הותאמו לקריאה שזמינה לכולם. אני מזמין אותך לקרוא אותו ומקווה שישרת אותך.

---

תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא חילקי עם אחרים 🫵, זו גם אחריות שלך.

לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.

תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co