כשכל העיניים על בית המשפט, הביטו בכנסת
- האזרח ג׳
- 28 ביוני 2024
- זמן קריאה 3 דקות
ביום שלישי הטיל בית-המשפט פצצה.
בג״צ קבע כי אי גיוסו של ציבור אחד, בעוד ציבור אחר מגויס, הוא נטול בסיס חוקי ועומד בסתירה לעקרון השוויון; ושהמדינה מחויבת כעת לגייס את בני הישיבות ולהפסיק את תקצובם בישיבות.
פצצה?
כנראה שכשאנחנו כל כך מורגלים לעיוות - גם הטריוויאלי הופך לסנסציוני.
וזה בדיוק מה שקרה כאן: בית המשפט בסך הכל אמר לנו שזה לא חוקי להפלות בין אדם לחברו ושעל ההפליה הזו אסור לבנות מפעל ציבורי.
עד לכאן היינו צריכים להגיע כדי שזו תהיה דרמה.
״הפליה באשר ליקר מכל – החיים עצמם – היא הקשה שבהפליות. האדם מוכן ליתן חייו להבטחת מולדתו. הוא אינו מצפה לכל טובת הנאה מכך. הוא מצפה רק לכך שגם אחרים ינהגו כמוהו״. - מתוך פסק הדין של בג״צ שפורסם השבוע בעניין גיוס בני הישיבות
איפה את, הכנסת?
אבל בעוד שהעיניים היו נשואות לנחרצות המהדהדת של בית המשפט וליציבות המתערערת של הממשלה, מעטים העסיקו עצמם בשאלה החשובה יותר:
כיצד בכלל הגענו למצב שבו נדרשת פסיקה של בית המשפט, בעניין שבו רוב האזרחים מסכימים לגביו?
הרי רוב גדול בציבור תומך בתיקון העוול הזה כבר שנים, ומי שאמון על החקיקה בישראל - ומי שבית המשפט היה צריך לנקות אחריו - היא בכלל הכנסת.
אז איפה הייתה הכנסת? למה היא אינה מקדמת תיקון שרוב העם תומך בו? ומה זה אומר לנו כשהעם מבקש דבר אחד והכנסת עושה דבר אחר?
סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מתחילת 2024 מראה לנו ששני-שליש מאזרחי המדינה תומכים בשינוי הפטור לחרדים. המספרים האלה עקביים לאורך עשרות שנים, ומעלים את השאלה: אם רוב האזרחים בעד התיקון, והכנסת מתנגדת לקיימו, האם הכנסת מייצגת את העם? - מקור: סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מתחילת 2024, עמדות הציבור בסוגיית גיוס בני הישיבות לאור השנים
למה כנסת ישראל אינה מייצגת את אזרחי המדינה
בשלב זה - זה מרגיש תקליט שבור, אבל הדברים צריכים להאמר:
הכנסת סובלת משני כשלים שלא מאפשרים לחברי הכנסת לייצג את אזרחי המדינה:
הראשון, חברי הכנסת אינם נבחרים ע״י הציבור, ולכן אינם מדווחים לו.
השני, חברי הכנסת של הקואליציה - שהם בהגדרה רוב חברי הכנסת - תלויים בעטיני השלטון. חלקם שרים, חלקם מתוקצבים, וכולם תלויים במנגנון המפלגה שהוא עצמו תלוי בקרבתו לצלחת.
התוצאה: מערכת האינטרסים של חברי הכנסת שונה מזו של ציבור הבוחרים, ולכן כנסת ישראל איננה מייצגת את אזרחי המדינה.
כלומר, הלקח המרכזי שאנחנו צריכים לקחת מהשבוע הזה איננו שבית המשפט עשה שירות לאזרחי המדינה בסוגיית הגיוס, אלא שכנסת ישראל איננה עושה זאת, כמעט בכל תחום.
רגע לפני שאנחנו משכנעים את עצמנו שזה בעצם בסדר, ושכשבונים קואליציה - צריך גם לוותר, שווה שנשאל את עצמנו: אולי השיטה הבסיסית שבה אנחנו מנהלים את ישראל - זו שקושרת את מבקרי הממשלה לעטיני השלטון, שבה הרוב הקואליציוני הופך לשלטון המיעוט, ושבה הצמא לשלטון מוחק כל גוון אידיאולוגי שנותר עוד בכנסת - היא קלוקלת מיסודה? השבוע זו הייתה סוגיית הגיוס, עוול שאזרחי ישראל מבקשים לתקן כבר עשרות שנים וש-ל-י-ט-ר-ל-י מפלה בין דם לדם. עכשיו תחשבו: אם בזמן מלחמה, כשעוול כזה מתקיים קבל עם ועדה, הכנסת יכולה להמשיך בשלה והממשלה יכולה לטעון בבית המשפט כנגד רצון הציבור, מה לדעתכם קורה בסוגיות פעוטות כמו הרפורמה במערכת המשפט, תקציב המדינה, יוקר המחייה, דת ומדינה, בטחון אישי, חינוך, ועוד?
ניצוצות של שפיות
ובכל זאת, השבוע אפשר היה למצוא כמה ניצוצות של שפיות.
עם חידוש הדיונים בכנסת על סוגית הגיוס, נשמעו בקואליציה קולות סדק.
חברי קואליציה שלא מיישרים קו ו - שומו שמיים - מבקרים את הממשלה.
כמובן שאל לנו לחשוב שכאן נפתרת הבעיה. ממש לא. אבל זו כן הזדמנות לחזות במחזה די נדיר: כיצד מתפקד ממשל כאשר הגוף המבקר אינו כפוף לחלוטין לגוף המבוקר. זה שוב הטריוויאלי שהופך לסנסציוני, אבל הוא מאפשר לנו לדמיין עולם טוב יותר:
שבו חברי הממשלה מדווחים לחברי הכנסת על פועלם לטובת הציבור, ואלו חופשיים לבקר אותם.
שבו הכנסת מצביעה על חקיקה משפטית על בסיס התמיכה בה בקרב הציבור, ולא על בסיס התמיכה בה במנגנוני המפלגה.
שבו ועדת החוץ והביטחון מצלצלת בפעמונים לפני השבת השחורה, כדי שהממשלה והצבא אולי יתעוררו בזמן.
לסיום, אפשר לתקן. הנה איך
החדשות הטובות הן שתיקון כזה אפשרי.
שישראל יכולה להיות מדינה שמשרתת את אזרחיה, כפי שאלו משרתים אותה.
ושהמרחק בינינו לבין ישראל טובה יותר קצר יותר ממה שנדמה לנו.
במקרה של הכנסת, חברי הכנסת צריכים להיבחר ע״י האזרחים עצמם והכנסת והממשלה צריכות להיות מופרדות. זהו. זה יגרום לחברי הכנסת להיות תלויים בציבור, ולא להיות תלויים באינטרסים זרים. על הדרך - זה גם יפתח את הדלת לאנשים טובים יותר שמבקשים לשרת את הציבור בעבודת הכנסת, ויתן בידיהם את הכלים לעשות זאת. עוד סנסציה טריוויאלית.
אבל זה תלוי בדבר אחד: שנפקח עיניים.
שנבין שזה לא עניין של ימין או שמאל או של דמות כזו או אחרת.
שאנחנו עסוקים בקרבות מול התסמינים ולא במלחמה מול המחלה.
ושאם נתמודד עם בעיית השורש, נוכל להביא לפתרון.
זה לגמרי עלינו.
שבת שלום, ושנצליח.
תודה על הקריאה ולכל מי שעזרה השבוע. אם מצאת ערך בדברים - אנא העבירי (בקטנה*) הלאה 🫵, זו גם אחריות שלך.
לקבלת הטור השבועי ישר לווטסאפ כל שישי בבוקר (ובלי בלבולי מוח מיותרים) - זה פה.
תגובות ושאלות יתקבלו בשמחה ב- g@citizeng.co
*למה בקטנה? במקום לשתף עם כל העולם ולשכוח מזה - בחרי מישהי אחת או שתיים לחלוק איתן, ושלחי רק להן. זה יעזור לך, להן ולמטרה יותר. תודה מראש.
